דובר ושב
אריה שרוז שליקר עבר ילדות קשוחה בברלין, כבן למשפחה יהודית שגדל בשכונה של מהגרים מוסלמים | הוא סבל מגילויי אנטישמיות, הצטרף לכנופיות רחוב, נזרק מהבית והתגייס לצבא הגרמני | בתפנית חדה, עשה עלייה ושירת כרב–סרן בדובר צה"ל ששולט בשש שפות ואחראי על הזירה הבינלאומית | עם שני ספרים שכתב, סרט על חייו ופעילי בי–די–אס שמתפרצים להרצאותיו, הוא ממשיך להילחם בגזענות: "פתאום הלוזר שאבא שלו לא הכיר בו מסביר לעולם את ישראל"
אריה שרוז שליקר חי בסרט. הוא יושב בספרייה בקומה השנייה של תיכון ברלינאי ומביט אל חצר התיכון, שם נערכים צילומיו של הסרט "כלב רטוב". על מדרגות החצר, ממש מתחת לאף שלו, יושב השחקן שמגלם את אריה שרוז שליקר בן החמש עשרה, עם קוקו גבוה, מעיל חרדל עם טלאי נמר מאחור, מכנסי דגמ"ח אפורים ונעלי אולסטאר שחורות. אריה המבוגר, הקירח, עם ג'ינס, חולצת כפתורים לבנה עם פסים תכולים וקרדיגן חום, נוטל הפסקה מהראיון המצולם שלו כדי לצפות בטייק. הוא יודע בדיוק מה הולך לקרות. בסרט הזה הוא כבר היה.
"כלב רטוב" ייצא לאקרנים בשנה הבאה, יחד עם המהדורה החדשה של הספר "עדיף כלב רטוב מיהודי יבש", שכתב שליקר לפני כמעט עשור על חוויותיו כנער מתבגר בברלין ועליו מבוסס הסרט. הספר נקרא על שם ביטוי אנטישמי בפרסית. מפיקי הסרט קיצרו את השם, שלא ממש יורד טוב בגרון בגרמניה.
שליקר משמש כיום ראש אגף קשרי חוץ במשרד לענייני מודיעין ויועץ לשר ישראל כץ. הוא גר בראש־העין ומגיע כמעט פעם בחודש להרצאות באירופה, ובתכיפות יותר גדולה במסגרת תפקידו — אבל מדגיש שלהרצאות הוא מופיע כאדם פרטי וסופר. הוא דמות אנונימית בישראל, אבל בגרמניה הוא סלבריטי. הוא כבר פירסם ספר נוסף, "האנטישמי הגרמני החדש — האם היהודים עדיין שייכים לגרמניה?", לדף הפייסבוק שלו יש יותר מ־15 אלף עוקבים והוא מוזמן בתכיפות לסיבובי הרצאות ביבשת. אז מה יש בסיפור שלו שמושך אלפים לקרוא אותו? מה שיכנע אולפן הוליוודי להשקיע הון בהפיכת הסיפור שלו לסרט?
גזענות עם תות
הוריו של שליקר נולדו בבאבול, עיר בצפון איראן. אביו, דוד, עדיין זוכר איך הסוחרים בשוק ביקשו ממנו לא לגעת בפירות, ולא לגעת להם בידיים כשהוא משלם. הוא נסע ללמוד חקלאות בגטינגן, גרמניה. באחת החופשות התחתן. ב־1977 נולד שרוז (אור יום בפרסית). ההורים ספרו את הימים לאחור, לחזרה הביתה. ואז התרחשה המהפכה.
אחרי הלימודים ארזה המשפחה את השטיחים, הזיכרונות והמתכונים ועברה לברלין. לשרוז נוספו עוד אחות ואח. הם גרו בשפנדאו, שכונה גרמנית ממוצעת. האב עבד בחנות כלבו, האם, רוז, מילאה את הבית בריחות וגעגועים. ב־1990 החליטו ההורים לעבור לשכונת וודינג, לבית זול יותר וקרוב יותר למרכז. "כולם בוודינג היו מהגרים, בעיקר מוסלמים. בזאר של ריחות וצבע", נזכר שליקר, "לנו היה רקע וצבע עור מתאים והשתלבנו בה בקלות". בבית לא היה שום סממן ליהדות. באחד מהביקורים שלו אצל הסבתות באשדוד, אחרי בר־המצווה שלא חגגו לו, הוא קיבל במתנה תליון מוזהב עם מגן דוד. הוא איפסן אותו בארון וחיכה להזדמנות הראויה לענוד אותו.
בכיתה ט' בשיעור ספרות בגרמנית ישב שליקר ליד חברו הטוב, הודי מוסלמי. נושא הקריאה היה ילדה יהודייה שהתחבאה מפני הנאצים. "פתאום הוא הסתובב אליי ואמר שצריך להרוג את כל היהודים", נזכר שליקר. "שאלתי למה הוא אומר דבר כזה, והוא ענה שכולנו מוסלמים וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אמרתי לו שאני לא מוסלמי. שההורים שלי מאיראן אבל אני בכלל חושב שאני יהודי". החבר ענה שאין מצב שהוא יהודי, שאין לו חברים יהודים, ושהוא בכלל מזהה יהודים מקילומטר. בבוקר לאחר מכן ענד שליקר את התליון והלך לבית הספר, נחוש להוכיח לכולם שהוא אכן יהודי.
עוד לפני שהספיק להגיע לבית הספר, כולם ידעו עליו את האמת. לכל מקום שהלכו, הוא ואחיו חטפו. יצאו מהבית, בעיטה. ישבו בתחנת האוטובוס, סטירה. עברו לרכבת, חטפו כאפות. "ככה שנתיים", הוא נזכר בעצב. "כל יום היינו עושים ניווטים ומודיעין במטרה להגיע לבית הספר עם כמה שפחות מכות. באיזו שעה לצאת. מי יושב איפה ומתי. איומים והשפלות בלבד נחשבו ליום מעולה. לפעמים זרקו עלינו אבנים. לפעמים רדפו אחרינו עם סכינים. זה היה סיוט".
נסענו לכיוון הבית שהוריו עברו אליו כדי להעניק לו הזדמנות טובה יותר. עברנו את חומוסיית "עכו", את הדויטשה בנק, הכנסייה, המכולת האוריינטלית והמסגד שמתוכו צמחו כמה ג'יהאדיסטים של דאעש. בצומת, הצביע שליקר על תחנת הרכבת. "פה, בתחנה של פאנקשטראסה ישבתי פעם עם חבר טורקי. נכנסו כמה פלסטינים, גדולים מאיתנו בשלוש שנים. לאחד מהם היה קרטון תותים ביד. הוא ניגש אליי ואמר לי, 'יהודי פתח את הפה'. פתחתי והוא דחף לי תות לפה. ירקתי את התות ושאלתי למה הוא עושה את זה. והוא אומר רק 'סתום ת'פה יהודי'. חבר שלו ניגש אליי, פתח לי את הפה, והוא התחיל לדחוף לי תותים לפה. וכשנגמרו לו התותים, הוא אמר לי, 'אנחנו לא רוצים אותך בשכונה, יהודי'".
גרפיטי ופשעים קטנים
הסצנה השנייה שמצולמת באותו יום מתקיימת באולם גדול שאליו מתכנסים כל התלמידים. המנהלת מבקשת בקול מקפיא לדעת מי ריסס על הקיר את הגרפיטי "יהודי". שליקר האמיתי יושב לידה. הוא אחד הניצבים בסצנה בתור מורה. מישהו בקהל לוחש בחוזקה, "מגיע להם". אחרי כמה רגעים מתרומם השחקן שמגלם את דמותו של שליקר הנער, ומודה. "זאת הייתה היציאה שלי מהארון כיהודי", נזכר שליקר האמיתי.
"אני זוכר שקראתי כתבה על הספר ב־2010, ואז אריה בא להקריא מהספר בקהילה היהודית בברלין", אומר דמיר לוקאצ'ביץ', הבמאי הקרואטי של הסרט. "ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ושאלתי אותו אם אני יכול לעשות סרט מהספר".
למה שמת את הסרט בהווה ולא בתקופה שבה האירועים התרחשו באמת?
"זה סיפור מדהים על אהבה, על חברות שנקטעת תוך יום, על אנשים שלא שייכים. הדברים האלו הם על־זמניים. והאנטישמיות עדיין קיימת עכשיו. גם מהמוסלמים".
אחרי שנתיים של השפלות בתור נער, הוא אומץ על ידי ראש כנופיה לבנונית־כורדית. שליקר הפך לגנגסטר בכנופיות רחוב שונות, שותף בפשעים קטנים ובעיקר ריסס גרפיטי ברחבי העיר תחת שם הרחוב "בוס ארו". כל ערב אחרי שהוריו הלכו לישון, הוא חמק מהבית. הצלקות על ראשו מעידות על מלחמות הכנופיות שבהן השתתף. לפעמים נעצר. אמא שלו בכתה כל לילה, אבא שלו זרק אותו מהבית. אחרי שלוש שנים בעולם הכנופיות הוא הרגיש שמכאן זה או בית כלא או בית קברות. הוא חיפש בית, התגייס לצבא הגרמני, שירת שנה כחובש וחזר לברלין ללמוד מדעי המדינה, יהדות ואיסלאם באוניברסיטה החופשית של ברלין. אחרי שנה וחצי של לימודים עדיין הרגיש עקור. הוא התנדב חצי שנה בקיבוץ פלמחים, טס לפריז, המשיך ללוס־אנג'לס ושם, בארוחת ערב שבת בפרבר ברנטווד היוקרתי, בעוד דודה שלו מנסה לשכנע אותו להישאר ללימודים במימונה הנדיב, מסך הטלוויזיה העלה תמונות בשידור ישיר מהאינתיפאדה השנייה. שליקר סיים לאכול והלך לקנות כרטיס בכיוון אחד לישראל.
הוא למד מדעי המדינה באוניברסיטה העברית ועבד באבטחה. "הייתי לבד ובכיתי המון. לפעמים הייתי מבלה ערב פסח לבד על מגדל שמירה כשכל העיר מתמלאת בקדושת החג". בין הדמעות התיישב וכתב את סיפור חייו. הוא סיים תואר שני בירושלים בלימודי אירופה, ובמהלכו עבד בתחנת הטלוויזיה הציבורית הגרמנית איי־אר־די ובסוכנות היהודית. בסוכנות פגש את אשתו לעתיד, גם היא גרמנייה, ולזוג יש שני ילדים. בערוץ הוא עבד עם כתב בכיר שביקש לקרוא את הטיוטה והעביר את כתב היד לסוכנת ספרים שהכיר בגרמניה.
"לאריה היה קול ייחודי ומקורי בגרמניה. עדות ממקור ראשון, בגוף ראשון, על חיים לצד מוסלמים ועל אנטישמיות מוסלמית נגד יהודים, בבירת המדינה, לא באיזה כפר", מסבירה ליאנה קולף, הסוכנת של שליקר דאז את ההחלטה ללכת על הספר.
ב־2009 הציע חבר לשליקר להתגייס לדובר צה"ל. הוא שירת ביחידת ההסברה הבינלאומית עד 2016 והשתחרר בדרגת רב־סרן. הידע שלו מהלימודים ומהעבודה, תחושת השליחות והעובדה שהוא דובר 11 שפות (שש על בוריין) הרחיבו את סמכויותיו: הוא הסביר לאירופה, ואחריה למדינות דוברות רוסית, אמריקה הלטינית ואוסטרליה. הוא דיברר את עופרת יצוקה וצוק איתן. למרות היחסים המתוחים ביניהם, עיתונאים שעבדו איתו מעידים על איש חרוץ, תקיף אבל הוגן.
"היו הרבה פעמים בשירות לפני שהיינו עולים לאוויר ומדבררים את צה"ל, שהייתי יושב ומזכיר לעצמי שלחיים אין תסריטאי, שהנה שרוז הלוזר שלא יודע לעשות כלום ואבא שלו לא מכיר בו, עם בגדי ההיפ־הופ, שרוז שלא ידע מה זה שבת ולמה אסור למרוח חמאה בסנדוויץ' סלמי, פתאום השרוז הזה נהיה אריה, עם חולצה מדוגמת בתוך המכנסיים, ומסביר לעולם למה ישראל עושה ככה וככה". המבצעים חשפו את שליקר לדבר נוסף. "במהלך המלחמות, צלמים וכתבים לא רצו בכלל לתת דיווח אובייקטיבי, אלא רק את ההרס וההרג בעזה. בלי שום קונטקסט. ככה הצופים באירופה מגבשים דעה כלפי ישראל ויהודים בחברה שלהם. הוזמנתי להרצות בפני 30 סטודנטים לעיתונות מגרמניה. אחרי ההרצאה, כשהתחיל שלב השאלות, אני קולט שהם מתייחסים אליי כמו אל קלגס. מתברר שלפני הפגישה איתי הם היו שעות בסיור של 'שוברים שתיקה'. זה היה רגע לא קל בשבילי, 30 תובעים גרמנים ואני על ספסל הנאשמים. בירושלים". אחרי המפגש הזה התיישב שליקר לכתוב את הספר השני שלו.
קוקטייל מסוכן מאוד
בספר השני שוטח שליקר את התזה שלו על האנטישמיות הימנית, השמאלנית, הנוצרית והמוסלמית. "היה פה שילוב בין הקול והניסיון האישי של אריה", מסבירה נורה פסטר מהוצאת הספרים "הנטריך אנד הנטריך" שבה יצא הספר, "בעשר השנים האחרונות, גם בגלל הרשתות החברתיות, השיח על ישראל והיהדות הפך לקיצוני. אומרים דברים על ישראל שאסורים בטאבו הגרמני, אבל מתכוונים למשהו אחר, וכולנו יודעים מה המשהו האחר אבל אין לנו אומץ להגיד אותו. אריה אומר בקול את מה שכולנו יודעים עליו ושותקים".
"השירות שלי בדובר צה"ל פקח את עיניי למה שקורה בעולם מבחינת ישראל", אומר שליקר. "יש מספיק שנאה דתית, ימנית ומוסלמית כלפיה, בדובר צה"ל התוודעתי לעומק הצרה שקרוי השמאל הקיצוני הישראלי ושירות הדוב שהוא עושה לישראל בחו"ל. הציבור הבינלאומי ניזון כמעט באופן בלעדי מצינורות ישראליים מאוד ביקורתיים כלפי ישראל. זו הסיבה שכתבתי את הספר הזה, כדי שיהיה קצת איזון".
אבל למסרים שלו קיימת גם התנגדות. במאי התפרצו פעילי בי־די־אס, בהם ישראלים, להרצאה שלו בעיירה בשם אוריך וקטעו אותה עם מוזיקה רועשת תוך שהם קוראים לו פושע מלחמה ורוצח ילדים. "מדובר באנשים שאינם מעוניינים בדיאלוג ומפחדים שאחרים ישמעו את מה שיש לי להגיד. צורת ההתנגדות שלהם רק מחזקת את הטענות שלי בעיני הקהל הגרמני", אומר שליקר.
אולי אפשר להוציא את שליקר מברלין, אבל לא את גרמניה משליקר. הוא דואג לבית שלו. בית שני, אבל בית, הוא אומר. "החברה הגרמנית מבולבלת, בעיקר מאז משבר הפליטים. היחס לישראל הוא רק אינדיקטור לבעיות הרבה יותר גדולות", מאבחן שליקר. "להפוך פושעת כמו איראן והגרורות שלה לקורבן או שותף לעסקים, זו אנטישמיות יותר קשה מהימין כי היא מוסווית היטב בפסאודו־הומניות. הרבה יהודים וישראלים מתדלקים את האנטישמיות הזאת ויוצרים קוקטייל מסוכן מאוד. הגרמנים לא מדברים על הטרור המוסלמי מפחד שיואשמו בגזענות. השקט הזה מתורגם לבוז כלפיהם. אז הגרמני ממשיך לשתוק, פוחד, חושב שמשקרים שלו, ובסוף הולך להצביע למפלגות ימין קיצוניות שמנגנות לו על הפחד הזה".
שליקר סיים את התה ואמר שהוא חייב לעוף, להיפגש עם חבר ילדות טורקי במסעדה פרסית במערב העיר.
יש לך תשובה לשאלה על הכריכה של הספר — יהודים שייכים לגרמניה?
"כן, אבל", ענה. והאבל הזה מתנפח מיום ליום.
לפנייה לכתב/ת 
