שלישית בעקבות אחד

לא יקום ולא יהיה

לא, אתם לא בתוך חלום בלהות, ולא, לא תתעוררו תכף ותגלו שאתם חיים במדינה נורמלית. הסיוט הזה, שאנחנו שוב הולכים לבחירות, שלישיות בתוך שנה, אינו משל ולא חלום. הוא לגמרי אמיתי.

אין עוד מילים שיכולות לבטא את תחושת המיאוס וחוסר האמון של הציבור בנבחריו, את הכעס והבוז שהוא חש כלפי חברי הכנסת. כמו עדר כבשים שתוקות וצייתניות, ובניגוד לאינטרסים שלהם ושל בוחריהם, הם שבו ושמו את ראשם מתחת לסכין השחיטה. אם היו קלפיות במליאה כדי לבחון כמה חברי כנסת מעוניינים בבחירות שלישיות, יש מצב ש־120 – סליחה, 119 חברי כנסת – היו מתנגדים למה שהם הצביעו בעדו. רק אדם אחד, בנימין נתניהו, רצה את הבחירות האלו, מתוך אינטרס אישי פסול ובניגוד גמור לטובת המדינה. שלוש מערכות בחירות שנועדו לשרת מטרה אחת של איש אחד: להקים קואליציית חסינות שתמלט ראש ממשלה המואשם בפלילים מאימת הדין.

לרגע אחד, ביום רביעי אחר הצהריים, עמוק בתוך כל הטירוף הפוליטי הזה, היה נדמה לחברי הכנסת שמסתמן פתרון. באופן לא מפתיע, הוא בא מהמוסד המעורפל הקרוי "בכירים בליכוד", שזה שם הקוד לטווח הקצר מאוד שבין זאב אלקין ליריב לוין: ביבי יוותר על החסינות, הציעו הבכירים לתקשורת, כחול לבן יחזרו לשולחן הדיונים ובאה לציון קואליציה. הדבר עורר קדחת של מפיצי שמועות ומתווכים מטעם עצמם, שכל אחד מהם היה בטוח ששמע את נתן אשל לוחש ליריב, שלחש לזאב, שלחש לגבי, שלחש לבני שיש על מה לדבר. אלא שכל העסק לא נמשך יותר משעה וחצי. אז הגיעה הוראת החיסול מהלשכה. לא יקום ולא יהיה, פסקו בבלפור. אם הברירה היא בין ממשלה לבין חסינות – החסינות קודמת.

סער | צילום: אלכס קולומויסקי

לזכותו של נתניהו צריך לומר שהפעם הייתה לו סיבה טובה להתייעץ עם אשתו ובנו. זה לא כמו למנות לשר המשפטים את החבר של הבן, או לא למנות ראש מוסד מסוים כי בבלפור לא רוצים אותו. במקרה זה, שבו ויתור על החסינות יכול להוביל אותו לכלא – מתבקש שנתניהו ישתף בהתלבטות את משפחתו. כך או כך, בכחול לבן משוכנעים שאם זה היה תלוי בו, הוא היה מוותר על החסינות, ושהפרסומים המוקדמים על כך נשלחו בכלל מבלפור, על ידי בני המשפחה, כדי לטרפד את האפשרות הזאת. אם נתניהו היה מנצח בוויכוח המשפחתי ומוותר על החסינות – הוא היה מכניס את כחול לבן וגנץ לסיטואציה שלא היו יכולים לברוח ממנה, למרות שבכלל לא בטוח שהתכוונו לה.

ואולי זה לא רק הסיכום של היממה האחרונה של הכנסת ה־22, אלא גם של כל השנה האחרונה בחייה של מדינת ישראל. כי הרי ככלות הקול והתמונה, בפרפראזה על השיר, אנחנו לא הולכים לבחירות שלישיות על הילדים בממ"דים בעוטף עזה, לא על המשבר בחדרי המיון ולא על הגירעון ולא על המצב הביטחוני - אלא על ענייניו המשפטיים של האזרח בנימין נתניהו. אפילו סיפוח בקעת הירדן, שנתניהו נאחז בו לפתע כצורך קיומי חיוני מאין כמותו אחרי שב־14 שנותיו כראש ממשלה לא טרח לקדם אותו אפילו בסנטימטר, לא הצליח לשכנע אף אחד שמדובר במשהו אחר. למערכת הבחירות הראשונה, זו של אפריל, יצאנו כדי להקדים את השימוע. למערכת הבחירות השנייה יצאנו כדי להקדים את כתבי האישום. לשלישית אנחנו יוצאים עכשיו כדי שבקשת החסינות של נתניהו תיתקע למשך חודשים ארוכים שבהם לא יתחיל המשפט.

על מה נתלונן

לזכותם של הח"כים, אם נותרה להם איזושהי נקודת זכות, ייאמר שהכנסת הייתה מתפזרת גם בלעדיהם. זה החוק. אז הכנסת התפזרה, ואיתה ביחד מדינה אומללה, מיואשת, מתוסכלת, שגם היא, אגב, לא חפה מאשמה: אם מה שקרה בחודשים האחרונים מתחת לאפינו לא הוציא לרחובות מאות אלפי אנשים, ימין ושמאל, חרדים וחילונים, יהודים וערבים, כדי למחות על הזילות והקלות הבלתי נסבלת שבה נזרקים מיליארדים של כספי ציבור, בעוד שכל המערכות החיוניות קורסות או משותקות – אז כנראה זה מגיע לנו.

בנט | צילום: אלכס קולומויסקי

ואם המימון המוגדל שסידרו לעצמם חברי הכנסת רגע לפני שפיזרו את עצמם לדעת - עוד מיליונים בכספי מימון מפלגות שיושחתו על קמפיין בחירות מיותר, עדיין מותיר אותנו אדישים – אז אין לנו בפני מי להתלונן.

כשחושבים על כל החודשים שבוזבזו על משאים ומתנים חסרי תכלית ותוחלת, על מצגי שווא, על הספינים, השקרים ועל הדיס־אינפורמציה והפייק־ניוז שזיהמו את השיח – הדם רותח. וכל זה הוא כנראה רק הקדימון למערכת הבחירות שהחלה, ושלאחריה תישאר פה מדינה מדממת. נתניהו כבר הוכיח לנו שהוא מוכן לעשות הכל, אבל הכל, כדי למלט את עורו מעמידה לדין. הוא לא הוביל את המדינה לבחירות נוספות אם הוא לא מתכוון להילחם עד טיפת דמנו האחרונה.

קצת אחרי שספין החסינות גווע, עלה לפיד לדוכן הכנסת ונשא את אחד הנאומים הקצרים בתולדות המליאה, 38 שניות בלבד. "הרחיקו את הילדים ממסכי הטלוויזיה", קרא לפיד, "הבחירות מגיעות וזה יהיה פסטיבל של שנאה ואלימות. יש שלוש סיבות לבחירות האלה: שוחד, מרמה, הפרת אמונים!"

נדמה לי שלא היה אפילו אחד בכנסת שלא הסכים עם הדברים. גם לא בליכוד. מספיק לקרוא את הציוץ של אלקין שנשלח בארבע בבוקר, אחרי שהכנסת פוזרה.

"היום הכי עצוב והכי מתסכל שלי ב־13 שנה שאני בפוליטיקה הגיע לסיומו", כתב אלקין. "זה היה צריך להיגמר אחרת. ניסינו בכל כוחנו. סליחה שנכשלנו. לילה טוב ועוד מעט בוקר טוב ישראל". ואם זה לא הבעת תסכול וייאוש, אז מה כן?

למה לא ארבע

הליכתו של נתניהו לבחירות שלישיות בנויה על התסריט הדמיוני הבא: הוא מבין שהוא לא יביא מצביעים חדשים. הוא יודע שמי שלא הצביע לו בבחירות הקודמות – לא יבוא גם עכשיו. אבל הוא בונה על כך שמצביעים באזורים שכן מצביעים לו – ירוצו הפעם בהמוניהם להצביע ולא יישארו בבית כמו בפעם הקודמת. כי הפעם זה יהיה געוואלד אמיתי, כי כולם מבינים שאם הוא מפסיד הוא גמור.

היחיד שעשוי להעביר קולות מגוש לגוש הוא דווקא בנט. הוא יכול להחזיר קולות שהלכו מהליכוד ומהימין החדש לכחול לבן. מהליכוד - בגלל כתב האישום של נתניהו, ומהימין החדש בגלל פרץ וסמוטריץ'. נתניהו מקווה שעכשיו הקולות האלה יחזרו לימין החדש שרץ לבד, שיכול להוות מקלט גם למצביעי ליכוד שקצה נפשם בליכוד, אבל רוצים מפלגת ימין.

והוא מקווה שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה, מה שכלל לא מופרך. המחנה הדמוקרטי במצוקה אמיתית והיא עשויה להיות על הקשקש. הציבור השמאל־מרכז עשוי הפעם לתת את כל יהבו בכחול לבן - לתת עוד דחיפה קטנה לגנץ - מה שיכול באופן פרדוקסלי להפיל את כל הגוש.

חסינות לא תהיה ככל הנראה לנתניהו, למרות שזו הסיבה שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. גם בקואליציה לא כולם יצביעו בעד חסינותו. ספק אם סער יצביע לו, משום שלתת לנתניהו חסינות פירושו להשאיר אותו ראש ממשלה לנצח. בעצם כל מי שמייחל ללכתו, גם כאלה שמוכנים לתת לו להקים ממשלה – לא בהכרח ימהרו לתת לו חסינות. ועוד לא דיברנו על איילת שקד, בנט – וגם החרדים. אפילו דרעי הביע אתמול ספק אם אחרי הבחירות הבלוק ישרוד.

האפשרויות שעומדות בפנינו הן לא רבות: 1. ממשלת שמאל עם ליברמן או בלעדיו בתמיכת הערבים. 2. ממשלת 61 בראשות נתניהו. 3. הבלוק יקרוס ותקום ממשלת מרכז־שמאל עם החרדים או הכיפות הסרוגות. 4. בחירות רביעיות. כן, גם זה יכול לקרות. הרי בחירות מחזיקות את נתניהו בחיים הפוליטיים.

או במילים אחרות, כמו שליברמן נוהג להגיד: שום דבר טוב לא מאיים עלינו.

הצעד הראשון

התמודדותו של גדעון סער על ראשות הליכוד ממחישה בעיקר דבר אחד: שהעידן החד־קוטבי והחד־ראשי במפלגת השלטון הסתיים. מי שהיה ביום ראשון בישיבת מרכז הליכוד ראה לפתע מציאות שונה לגמרי. הוא ראה שני מחנות, ונכונות של סער להתעמת על זכותו להתמודד, גם אם מפריעים לו.

למזלו של סער מסתמן שלא יהיה עוד מועמד משמעותי במרוץ. אדלשטיין כנראה לא יתמודד, גם לא כץ וברקת. ארדן עשוי דווקא לתמוך בסער. כל מתמודד אחר מפצל את המחנה שמול נתניהו.

סער יודע שהסנטימנט הליכודי עובד לטובת ראש הממשלה, ושעוצמת הכעס עליו בליכוד היא גדולה. אבל הרבה מאוד תלוי בתוצאה של ההתמודדות. אם התוצאה היא 75% לנתניהו מול 25% לסער - זה יהיה כישלון גדול. את זה גם פייגלין הצליח פחות או יותר להשיג. אבל כל תוצאה שקרובה ל־40% תמקם את סער כיו"ר הבא. תתחיל דינמיקה, שבה שרים וח"כים יתחילו לעבור אליו ונתניהו יאבד שליטה בסיעה. וביום שאחרי נתניהו יש לסער מחנה גדול שמאפשר לו ניצחון אולי כבר בסיבוב הראשון.

זה היעד של סער. אם יגיע קרוב - הוא היורש. אם יישאר ב־30% - הכל פתוח. ויש אפילו סיכוי קטן, קטן מאוד, שיפתיע בניצחון. סער פותח את ההתמודדות עם יתרון לא קטן: עומדות לצידו כמה קבוצות גדולות, כמו התעשייה האווירית והליכודניקים החדשים. אחוז ההצבעה עשוי להיות נמוך מהרגיל, כי אין פריימריז לרשימה לכנסת, וגם כי התאריך שנקבע לפריימריז הוא ב־26 בדצמבר שזה חג החנוכה, ואחוז ההצבעה יהיה נמוך עוד יותר.

נתניהו דחף לתאריך מוקדם יותר, כי הוא חייב להחליט אם הוא מגיש בקשה לחסינות עד ל־1 בינואר. סער רצה תאריך מאוחר יותר, בדיוק מהסיבה הזאת: כדי להגיד שהליכוד יוצא לבחירות מפוזיציה לא טובה, עם מתמודד שמסתתר מאחורי חסינות.

ומה שלא יהיה - קריאת התיגר על נתניהו כבר נשמעה. שני חברי כנסת, מיכל שיר ויואב קיש, כבר הודיעו על תמיכתם. סניפים, רשויות מקומיות, ראשי ערים הצטרפו כבר למחנה, ואחרי הפריימריז, יש להניח שיצטרפו עוד.

בבחירות ב־1999, כשנתניהו עמד על הבמה והודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים, צעד אריק שרון צעד אחד קדימה והתייצב מול המיקרופון. אומרים שמי שלחש לו לעשות את זה היה ישראל כץ, שהתמנה השבוע לראש המטה של נתניהו לפריימריז. זה היה הצעד הראשון של שרון שהוביל אותו בסופו של דבר לראשות הממשלה. ההתייצבות של סער במרכז הליכוד הייתה הצעד הראשון שלו.

מלחמת העצמאות

מה שעשוי לסכל את האפשרות שגנץ יעמוד בראש הממשלה הבאה הוא דווקא העמדה של יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ. כך לפחות סבורים גורמים במפלגה, שטוענים שפרץ לא רוצה איחוד עם המחנה הדמוקרטי ושהוא נחוש להוביל את העבודה שוב להתמודדות עצמאית. לפי אותם גורמים, פרץ טוען שאם יהיה איחוד, הוא יאבד את העצמאות שלו, שמאפשרת לו להצטרף לכל ממשלה שהוא רוצה, בעוד שאיחוד עם מרצ עשוי להגביל אותו.

העמדה הזאת עשויה להביא לכך שאחת ממפלגות השמאל – העבודה־גשר או המחנה הדמוקרטי־מרצ, לא תעבור את אחוז החסימה ולא משנה כמה מנדטים יביא גנץ – לא יהיה לו גוש מספיק גדול כדי לקבל את המנדט להרכבת הממשלה.

אגב, העמדה של פרץ שונה לגמרי כשמדובר בכחול לבן. פרץ היה מוכן בן־רגע להצטרף למפלגתו של גנץ. הבעיה היא שבכחול לבן לא רוצים אותו. הם רואים בו נטל, משהו שיכתים אותם בשמאלנות.

בקרב מתפקדי העבודה יש תסיסה גדולה, ויש מי שאומרים שלא יצביעו לה אם פרץ שוב ימנע איחוד. יו"ר המחנה הדמוקרטי, ניצן הורוביץ, אפילו מוכן לתת לפרץ את ההובלה, אומרים שם, אבל פרץ נעול בעמדתו. לדעתם, האיש חי בסרט.

אף אחד לא לוחץ עליי, אמר לי פרץ השבוע. רוב חברי המפלגה לא מעוניינים להתאחד. אבל אם הייתי חושב שזה הדבר הנכון – הייתי עושה את זה. כרגע, אומר פרץ, אנחנו נערכים לריצה עצמאית. בעוד חודש נבחן את המצב ונשקול מה הדבר הנכון לעשות.

העבודה־גשר, הוא אומר, יכולה להיות הקבוצה שתיתן את הסימן למהפך.

הזכרתי לו את מה שהבטיח בבחירות הקודמות. 15 מנדטים לעבודה־גשר.

נו, אומר פרץ, בסיבוב הקודם התחלנו בשלושה מנדטים.

ניסיתי והובלתי את המהלך לאיחוד בשתי המערכות הקודמות, אמר לי הורוביץ. קיבלנו אז סירוב תמוה וחסר היגיון. אני חושב שצריך לעשות את זה הפעם. אנחנו פתוחים להרבה דברים במשא ומתן עם העבודה, אבל פרץ משדר זחיחות, ואני לא ממש אופטימי אחרי הניסיון הכפול שיש לי איתו.

דרושה עצה

ביום ראשון הוגשה לבג"ץ עתירה של 67 אנשים מבכירי המשק, באמצעות עו"ד דפנה הולץ לכנר, בדרישה למתן "צו הצהרתי המורה כי אין להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על חבר כנסת אשר הוחלט להגיש נגדו כתב אישום בעבירות שיש עימן קלון". 67 אנשים, בכירים ככל שיהיו, זה מעט מדי. זו הייתה צריכה להיות תביעה ייצוגית של מיליונים מתושבי המדינה.

בג"ץ הורה ליועץ להודיע עד סוף השבוע הבא אם הוא סבור שעליו בכלל להגיש חוות דעת בנושא. כלומר שתשובת היועץ תהיה בכל מקרה מאוחרת מדי.

ומה בעצם מצופה ממנדלבליט? שיגיד שהוא סבור שיש מקום לחוות דעתו? ועכשיו אחרי שהכנסת כבר פוזרה הוא יודה שבעצם נתניהו לא יכול להקים ממשלה? זה כשלעצמו יכול להרתיע את היועץ המשפטי מלהציג עמדה כזאת.

נהוג לומר שמי שמציע לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשניים - זה של התובע הכללי שמגיש כתבי אישום וזה של היועץ המשפטי לממשלה - מעוניין לצמצם את סמכויותיו, ולקבל שני בעלי תפקיד מוחלשים. אבל הסוגיה שעומדת עכשיו על הפרק, מחדדת את הדילמה הזאת: מי שהחליט על הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה, הוא גם זה שצריך לתת את חוות הדעת על יכולתו או אי־יכולתו של נתניהו להקים ממשלה.

לא בכדי מנדלבליט התחמק עד עכשיו מהשאלה הזאת, אם כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, יכול נתניהו או לא יכול להרכיב ממשלה. זו שאלה תיאורטית, אמר, בלי להסביר מתי היא תפסיק להיות תיאורטית ותתחיל להיות מעשית. עכשיו, אחרי העתירה, הוא נדרש על ידי שופט העליון, עופר גרוסקופף, לא רק להודיע אם הוא מתכוון לתת חוות דעת כזאת – גם באיזה לוח זמנים הוא צפוי לעשות את זה.

לא קל להיות מנדלבליט בימים אלה, אך אפשר לנחש מה הייתה תשובתו אם היה מדובר בראש עיר, במפקד תחנת כבאות, בפקיד רישום.

הדרך להימלט מחוות דעת כזאת היא להגיד שהעם יודע שיש נגד נתניהו כתב אישום והוא בכל זאת בחר בו. אי־אפשר לפגוע בזכותו החוקתית להיבחר, ומשפטנים לא מתערבים בשאלה מי יהיה ראש הממשלה. אבל מנדלבליט לא נדרש כאן לחוות דעתו על מי יהיה ראש הממשלה. אלא מי לא יכול להיות.

כל כך פשוט וכל כך מסובך. ¿