פחדתי שאתעורר מהחלום בצינוק הקר
עלייתי לישראל | 12.2.1986
הרבה תמונות מאותו יום עוד חקוקות היטב בזיכרוני.
זה היה יום ארוך שהתחיל בכלא הסובייטי ונגמר בכותל יחד עם עַם ישראל. זה היום שבו נפגשתי עם אשתי אביטל אחרי 12 שנות פרידה. כמעט בכל אחת מהתמונות האלה לאורך היום אני מחזיק את ידה של אביטל. אני זוכר את ההרגשה הזאת. פחדתי שאם אשחרר אותה, אתעורר שוב מהחלום בצינוק הקר.
חלמתי על רגע השחרור כל כך הרבה פעמים, ותמיד התעוררתי בכלא. הפעם זה היה החלום הכי טוב, שהעיף אותי מהגיהינום ישר לגן עדן. והחלום הזה נמשך.
מגן עדן אתה יכול רק לרדת, מהשמיים לקרקע. כבר 33 שנה אני יורד ומתקרב יותר ויותר לקרקע: האשליות של אוסלו ודרמת ההתנתקות, רצח רבין, האינתיפאדה השנייה, חומת מגן, קרבות בג'נין ומאבק נגד האנטישמיות החדשה, כניסות לממשלה והתפטרויות מהממשלה. אך מעל לכל זה, יש מאות מטוסים של עולים חדשים מאתיופיה, מאוקראינה, מצרפת, מרוסיה מברזיל ועוד. קיבלתי את פניהם של רבים מהם. אני אוהב לראות איך הם יורדים מהמטוס ואיך כל אחד סוגר מעגל של עשרות דורות.
כל אחד מהם מחזיר אותי לאותו יום שבו אני עליתי לגן עדן. כל אחד מהם מחזיר אותי לאותה הרגשה: לא חשוב עד כמה התקרבתי לקרקע, אני עדיין בגן עדן.
לפנייה לכתב/ת 
