סוציאליזם של טיפשים

ג'רמי קורבין היה אסון ללייבור הבריטי, עם פוטנציאל להפוך לאסון לאומי. הוא היה אסון ביומו הראשון בתפקיד ובכל הדרך למבחנו האחרון ביום שישי, זה שקטל את מפלגתו ואותו אישית. קורבין לא היה אסון כי הוא איש עקרונות, אלא כי היה דוגמטי. לא כי היה מסור לזכויות אדם, אלא כי הוא קיצוני שתרם כסף לארגון של מכחיש שואה ואמר שחיזבאללה וחמאס הם חבריו.

שמאל איננו יכול להיות גזעני סלקטיבית; להזכיר בתשדיריו את כל המיעוטים המוגנים בבריטניה אבל לשכוח את היהודים. הלייבור חשב שיאפיל על הפלרטוט של קורבין עם ארגונים כמו ה־IRA וחמאס באמצעות דמותו הישרה, ושיבה אל רעיונות סוציאליסטיים נושנים, וחדישים - להלאים, לדוגמה, את התשתית לאינטרנט מהיר. אך שמאל אינו יכול לשרוד אם הוא מאבד את החלק החיוני הזה בקוד הגנטי שלו, החלק הזה שאוסר על גזענות ממש. לומר על קורבין שהכתובת הייתה על הקיר זה כמו להגיד על בוריס ג'ונסון שהאמת איננה נר לרגליו: בשני המקרים, קלישאה מדויקת להפליא המתארת את המציאות. אבל ג'ונסון הציג תפיסה שמרנית־פופוליסטית שפלרטטה עם קיצוניות אך מעולם לא הלכה עד הסוף. הוא לא דונלד טראמפ, והניצחון שלו, בהתאם, לא היה על חודו של קול.

אל מולו, הלייבור התנהל כמו כת בולשביקית של קליקה לונדונית קטנה. הם נפגשו בהפגנות נגד מלחמת פוקלנד, המשיכו להפגנות נגד ישראל, הגיעו לשיא בהפגנות נגד הפלישה לעיראק, יזמו הפגנות נגד תקיפה באיראן. הרבה מאוד גיוון תרבותי ואתני, הרבה פחות האזנה קשובה לפועלים בצפון בריטניה.

בכירי הלייבור הוותיקים, אלה שהיו מחוברים לשטח, נדחקו. הם הבינו שהפועלים בערים קשות היום לעולם לא ילכו אחרי מנהיג שנראה ומדבר כמו טרוצקי של המפסטד וילג'. אנשי הלייבור הישנים, וגם הניו לייבור של בלייר, לעולם לא היו סוברים שהמפלגה יכולה פשוט שלא להכריע בשאלת השאלות - הברקזיט. זה עניין מדהים ממש; הלייבור הלך לבחירות עם עמדה מפוצלת ובלתי נהירה על הנושא שמעסיק את האומה. כדי לחפות על כך, הוא הבטיח "לימודים באוניברסיטה בחינם". קורבין עסק בטשטוש עקבי של עמדותיו, במקום להפוך את מפלגתו למפלגת ההישארות. אולי זה היה נותן לה צ'אנס.

ג'ונסון, לעומתו, הבין את את הכוח במסר ברור, עקבי: נגמור עם הברקזיט. קורבין הבטיח שהוא יקים "ועדה"; טוב, כך נהוג בפוליטביורו. התוצאה: השמרנים סחפו את בריטניה בניצחון המרשים ביותר מאז מרגרט תאצ'ר, כזה שלכאורה מבטיח להם שלטון שנים רבות. הניצחון שלהם מאיים למחוק את הלייבור כמפלגה המרכזית של השכבות העובדות בבריטניה ולהפוך אותה למפלגת שמאל ישראלית, כזו ששורדת בערים הגדולות והעשירות.

אך זהו הפסד הכרחי. הוא הכרחי כי הוא מלמד את המובן מאליו: בניגוד לימין, שמאל איננו יכול לחזור לשלטון דרך פנייה חזקה לקיצוניות. הוא ממחיש לדמוקרטים בארצות־הברית מה יהיה גורלם אם יפקידו את 2020 בידי האגפים האידיאולוגיים והקשים במפלגתם. אבל יותר מכל אלה, הוא הכרחי כי הוא צודק. אוגוסט בבל, המנהיג הסוציאל דמוקרטי הגרמני, אמר על אנטישמיות שהיא הסוציאליזם של הטיפשים. זה היה בדיוק הסוציאליזם של ג'רמי קורבין, וטוב שהפסיד.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 13