מהיכן שאבו את תעצומות הנפש?

בהיותו על ערש דוויי, העלה גדול משוררי היידיש, איציק מאנגר ז"ל, עניין כאוב: איך ייתכן שבפרשת "נח" כתוב שנח היה איש צדיק, אך מיד לאחר שניצל מן המבול ויצא מהתיבה, נטע כרם, שתה יין והשתכר, כמו שכתוב בפסוק, "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר". האם זה הגיוני שאדם שנשאר כמעט לבדו בעולם - הפעולה הראשונה שהוא עושה עם יציאתו מהתיבה היא להשתכר?

כשנח יצא מהתיבה, הוא ביקש לשוב לביתו, אבל הבין שאין בית. אלוקים מחה את כל היקום מעל פני האדמה. הוא חש שאין לו סיבה להמשיך לחיות, סבל מבדידות נוראה. ועל מנת להשכיח את עוניו, כאבו ובדידותו, שתה מן היין.

החכם מכל אדם, המלך שלמה, אמר בספר משלי: "תנו שיכר לאובד, ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו, ועוניו לא יזכור עוד". "אני", אמר איציק מאנגר והעביר את הסיפור לעצמו, "אני כמו נח אחרי המבול. עברתי את השואה, ניצלתי ורציתי לחזור, אבל בדרך גיליתי שאין לי לאן. אין לי בית, אין משפחה, אין אחים, אין אחיות, אין דודות, אין דודים ואין חברים. העיירה נמחקה. כל עולמי חרב עליי".

כשאני מביט על התמונות של שורדי אושוויץ האחרונים, כפי שבאים לידי ביטוי בתמונת השער הזו, כשחלקים מהם אני הכרתי או מכיר אישית, אני שואל את עצמי: מהיכן שאבו את תעצומות הנפש? עם מספר מקועקע על הזרוע שאותו הם רואים מדי בוקר בזמן הנחת תפילין ונזכרים במאורעות שעברו, הם עדיין נשארים יהודים נאמנים וחיים עם תקווה, מקימים בתים בישראל ורואים נכדים ונינים עוד בחייהם... ואני אומר זאת מתוך ידיעה ברורה: זה הפלא והנס הגדול של הישרדות מחנה אושוויץ. היהודים הללו שבתמונות, שרדו את אושוויץ. לא אתמול, אלא לפני 75 שנים, ולמרות זאת, הם ממשיכים ונלחמים על החיים, וחיים עם הזיכרון גם עכשיו.

כך למשל, כשאני מביט בידידי, מר משה העליון, איש סלוניקי, המחזיק כאן בתמונה זר פרחים בידו. משה יושב איתי במועצת יד ושם, ודואג שלא תהיה אנטישמיות בעולם ושמחזות כאלה לא יישנו לעולם. אני מתפעל בכל פעם מחדש ואומר שזו בעצם התפילה שאותה אנו מתפללים בכל יום ‑ "מודים אנחנו לך על שהחייתנו וקיימתנו".

החייתנו אז, לפני 75 שנה, וקיימתנו עד עצם היום הזה.