המרן איננו, התקווה תחיה לנצח

850 אלף איש ליוו למנוחת עולמים את הרב עובדיה יוסף. הלוויה הגדולה בתולדות המדינה. מספר שהדהים את כל מי שלא הכיר את האדם. כל אלה – כן, אתם - שפטרו אותו בתור האיש הזה עם הגלימה, שלפעמים שולח מחמאה עסיסית מבית כנסת היזדים, מזרחי, אדוק, זוכה להערצה כמעט עיוורת – ועל כן בוודאי חשוך.

וזה עצוב. במהלך עניינים ראוי, מדינת ישראל כולה הייתה מתייצבת מאחורי ארונו של הראשון לציון. ראשית בגלל הסיפור הלא ייאמן של הקמת ש"ס. כן, כשעוד הייתה רעיון טהור והכרחי כל כך: די לאפליית המזרחים בקרב החרדים. כי די לאפליה בין אדם לאדם, בכלל. "להשיב עטרה ליושנה", לשקם כבוד רמוס של מחצית מהעם, שעברו ומורשתו נמחקו, ומקומו נקבע לנצח כסוג ב'. אם המדינה לא יכולה, אמר הרב עובדיה, נקום ונעשה בעצמנו. וכמה שהוא צדק.

אלא שהייתה בו גם הבטחה מסעירה לחברה הישראלית כולה. הרב עובדיה היה המיועד לתפקיד ההיסטורי: הרפורמטור הגדול של היהדות, ומעצב פני ישראל המודרנית. הסיכוי ל"פוליטיקה מזרחית". גישה שבאה להכיל כמה שיותר, ולא להעדיף את האחד על השני. ובכל זה יש דבר מהפכני. כי החיים בישראל אלימים ודיכוטומיים: או אני – או אתה. "הקרב על הארץ" המדמם. כלכלת ג'ונגל, המנצח זוכה בכל. טוהר הדת והגזע, והעדפת המגדר והנטייה, עד טירוף. או שחור - או לבן.

משנתו המזרחית של הרב עובדיה מציעה: גם אני, וגם אתה. קשת של צבעים. להסתדר עם כולם, בלי לכפות ובלי לרדוף ובלי להציק, תוך קריצה לעיגול פינות, כי העולם משתנה. כמו הבית המזרחי המסורתי - ומה שנכון לגבי שולחן השבת, נכון גם עבור המדינה כולה. כי כולנו משפחה, עניין שקצת נשכח פה. הבטחה שגם תחזיר את היהדות למקורותיה שאבדו: הערבות ההדדית, העזרה לחלש, חברת מופת.

ההבטחה הזו נגדעה באיבה. הרוב המנוכר עשה לו ולחסידיו הרבים המון עוול, בזעקות נוסח "רק לא ש"ס", ששולחות את החלש, שוב, אל התסכול והרצון להוציא אצבע משולשת. פוליטיקה קטנונית מהצד השני, של הרב מכלוף ושות', השלימה את היתר. הרב עובדיה הלך לעולמו. אבל התקווה הגדולה תחיה לנצח.