עדיין עונג

גם היום, יותר מ־25 שנה אחרי, קורין אלאל לא שוכחת את המפגש הראשון שלה עם להקת "המכשפות". "בזמנו למדתי גיטרה קלאסית אצל אגון קרטן, שהיה המורה הכי מפחיד בעולם. יום אחד ראיתי בחורה צעירה שחיכתה בחוץ והיא סיפרה לי שהיא לומדת אצלו ניצוח. דיברנו והיא אמרה לי שיש לה להקה ושהיא מאוד תשמח שאבוא לראות אותן. זו הייתה יעל כהן, המתופפת של המכשפות".

"הלכתי לראות אותן ופשוט נפלתי ממה שראיתי", ממשיכה אלאל. "זה עוד לא היה עשוי אבל זה היה בהחלט בר עשייה. קבעתי איתן שניפגש ב־10:00 כדי לראות אם הן רציניות. והן הגיעו בזמן. הן סיפרו שהן מופיעות באזור רחובות, אבל שלא משלמים להן. אמרתי להן שהן חייבות מפיקה שתדאג להן וקישרתי אותן עם ליליאן שוץ, שנגנבה מיד על הרעיון.

"אמנים תמיד מחפשים חידושים והבנתי שעוד אין בארץ דבר כזה. היה לי חלום שתהיה להקת רוק של נשים, למרות שבאופן אישי לא רציתי להיות בלהקה. רציתי ליצור איתן אלבום כמו בלהקת פוליס – בלי נגנים אורחים ובלי הרבה אינפורמציה נוספת, כדי שכלום לא יסתיר את השירים. ערכנו חזרות במשך שעות בכל יום כדי שהן יגיעו לאולפן מוכנות וכדי שהן ינגנו בהופעות כמו באולפן, בלי תפקידים מסובכים. במהלך העבודה הבנתי שענבל היא הכוח המניע: גם שרה, גם כותבת וגם יודעת להחזיק גיטרה ולנגן סולואים. היא הייתה ברמה איקס ורציתי שהיא תגיע לרמה של מאה איקס. צירפתי אותה להרכב שליווה אותי כדי שהיא תלמד לעמוד על במה. בסוף היא הייתה הגיטריסטית הכי טובה בעולם".

כיום, כשקשה לאתר זמרות בפלייליסט ונשים מודרות מחלק מאירועי השירה, נדמה שקצת קשה לזכור שפעם זה היה (ונשמע) אחרת. בתחילת שנות התשעים הרוק הישראלי נהנה מאחת התקופות היפות שלו. עוד ועוד להקות הוקמו, הוחתמו בחברות תקליטים, הוציאו אלבומים וכבשו את הרדיו. גם אז הגברים שלטו בעסק, אבל שלישייה אחת הוכיחה שגם הנשים יכולות לעשות זאת, ולא פחות טוב: ענבל פרלמוטר ז"ל, יפעת נץ ויעל כהן — המכשפות. הקאבר הפאנקיסטי ל"קסם על ים כנרת" הביא אותן לתודעה, והעבודה עם קורין אלאל, שהפיקה להן את "עד העונג הבא", מאלבומי הבכורה היותר מרעננים שיצאו כאן, הפכו לתקווה החדשה של הרוק המקומי.

ענבל פרלמוטר | צילום: שאול גולן

25 שנה אחרי, הוא יוצא עכשיו לראשונה גם על גבי תקליט ויניל, ומחזיר את אלאל אל הימים ההם.

מבחינת אלאל, בקשר עם להקת "המכשפות" היא למעשה הכשירה את ממשיכות דרכה, והעניקה להן מעין חוויה מתקנת בהשוואה למה שעברה בעצמה. "כשהתחלתי כסולנית אף מפיק לא היה מוכן לעזור לי ואף חברת תקליטים לא תמכה בי. כשהגעתי לעבוד עם המכשפות, הייתי כבר אחרי חמישה אלבומים, וידעתי מה צריך לעשות כדי שהן יצליחו ויקבלו את מה שמגיע להן".

הקשר המוזיקלי עם פרלמוטר המשיך גם אחרי צאת האלבום, ואפילו לאחר מותה הטרגי בגיל 26 מתאונת דרכים. "זו הייתה חברות מאוד אימהית מבחינתי", מספרת אלאל. "היו מקרים שהתחלתי לכתוב שיר והיא שלפה מיד את מה שהיה חסר. אחרי שהיא נפטרה התחלתי לכתוב את השיר 'גשם של פתאום'. היו לי רק בתים ופתאום ראיתי טקסט שהיא כתבה על דף וקישטה אותו בציורים, והיה שם את המשפט 'כמו גשם של פתאום' ומזה נולד הפזמון".

למרות שהקריירה הארוכה שלה כיוצרת וכמפיקה מזוהה בעיקר עם הרוק, אלאל מקבלת בשמחה את השינויים שקורים במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. "הרדיו היום הוא בעצם יוטיוב, ואנחנו עדיין רגילים לחשוב שכדי להצליח בארץ זמר צריך את הרדיו. יש המון יוצרות חדשות ומעולות שהרדיו לא יכול להגיע אליהן. פעם, בכל חודש היה שיר ששטף את המדינה, היום אולי פעם בשנה יש אחד כזה".