היחסים בין החברות היהודית והערבית במדינה נתונים בין קטבים. מצד אחד, המגע היומיומי בין יהודים וערבים גדל בהדרגה. מעבר לקלישאות הטבולות בקורטוב התנשאות לגבי "הערבים שבלעדיהם בתי החולים ובתי המרקחת לא יפעלו", ניכרת התערות גוברת של אזרחים ערבים, בפרט בני הדור הצעיר, בכל מישור החיים במדינה: בקמפוסים, בחברות כלכליות, במשרדי ממשלה, באתרי בילוי, בארגוני החברה האזרחית, במרחבי התקשורת והתרבות ועוד. מהצד השני, נדמה כי לא הייתה תקופה שבה הניכור בין שתי החברות היה כה עמוק. זאת, בעיקר על רקע ההתקפה החריפה של גורמי הימין נגד הפוליטיקאים הערבים, המלווה גם במפגני עוינות נגד הציבור הערבי הרחב.

על הרקע הזה ניכר חוסר סימטריה בולט. חלק ניכר מהאזרחים הערבים שולט ברמה זו או אחרת בעברית, מבין את הקודים התרבותיים של החברה היהודית ונוכח פיזית במרחב היהודי. מנגד, רק חלק מוגבל (שהולך וקטן) של האזרחים היהודים שולט בערבית המדוברת, קל וחומר מסוגל לקרוא עיתונות, ספרות, שירה או שיח רשתי בערבית. ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות עולה כי בעוד ש־92.5 אחוז מהערבים שולטים בעברית ברמה זו או אחרת, רק כ־10 אחוז מהיהודים מבינים ערבית, 2.6 אחוז מצליחים לקרוא את שפת אמצעי התקשורת, ורק אחוז אחד מצליח לעיין ביצירות ספרותיות. זאת ועוד, חלק לא מבוטל מהיהודים גם נרתעים מכניסה ליישובים הערביים או לאזורים ערביים בערים המעורבות.

זהו חסרון רב־ממדי מבחינת הציבור היהודי: הוא מקשה על שיח ישיר ועל טיפוח קשרים אישיים בין יהודים וערבים, ובעיקר מונע מרוב היהודים להבין את תודעת האזרחים הערבים ולהכיר את עולמם התרבותי. החיסרון הזה מורגש בכל הרבדים: החל מהפוליטיקאים, עבור דרך מומחים ופרשנים, וכלה באזרחים הפשוטים.

יהודים שנשאלו לפשר הרתיעה מלימוד הערבית, העלו מגוון סיבות: החל מפחד ביטחוני, עבור דרך חוסר הבנה לגבי התוחלת שבדבר וכלה בבוז תרבותי. אלה שכבר לומדים ערבית, במיוחד בני הנוער, נתקלים בבעיה נוספת. לימוד הערבית בחטיבות הביניים ובתיכונים כיום ממשיך לשאת מאפיינים "מסורתיים", ובראשם מיקוד בשפה הספרותית. השפה המדוברת, שהיא המפתח האמיתי לשיח בין־אישי ישיר, כמעט ולא נלמדת.

לימוד הערבית על ידי הרוב היהודי במדינה הכרחי כדי להבטיח מרקם חיים פנימי יציב. הוא לא חייב להיות מלווה בצורך להסכים עם תפיסות או עם עמדות פוליטיות הרווחות בחברה הערבית. המניע ללימוד הערבית לא צריך להיות תיעוב כלפי תרבות המערב ושאיפה להיטמע במרחב, אך גם לא שאיפה להשתלב בעתיד ביחידה 8200. צריך שתיווצר בקרב הציבור היהודי, ובמיוחד בקרב בני הדור הצעיר, תחושה שמדובר בחובה אישית שתכליתה היכרות מעמיקה עם עולמם של חמישית מאזרחי המדינה.

לא ברור מתי תכונן ממשלה ומה יהיה הרכבה וצביונה. ואולם, בכל תרחיש, מומלץ שממשלה עתידית תדון בהקדם באפשרות לעגן בחוק את לימוד השפה הערבית כחובה בבתי הספר בחברה היהודית, החל משלב בתי הספר היסודיים. ללא מהלך שכזה, התרחבות קו המגע בין שתי החברות תישא אופי טכני בלבד, ולא תלווה בהבנה הדדית עמוקה יותר שבלעדיה לא ייכון דו־קיום ממשי. √

הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א, ורכז פרויקט בנוגע לחברה הערבית בישראל מטעם מכון ה־INSS