הנוצרי שהיה שם לפני ישו
ד"ר רבקה ניר חקרה את יהדות הבית השני ואת הנוצרים הראשונים - וחזרה עם כמה מסקנות בספרה "יוחנן המטביל - המאמין הנוצרי הראשון". בריאיון היא מסבירה מדוע אין בדמותו שום דבר יהודי, ומדברת גם על מרד בר כוכבא, אפוקליפסה ומה שביניהם
כששומעים את הכינוי "הנוצרי הראשון", עולה בראש דמות מפורסמת - שיער ארוך, זקן, מבט מיוסר, ידיו ממוסמרות לצלב. דמותו של ישו מן הסתם. אבל כשד"ר רבקה ניר מדברת על המאמין הנוצרי הראשון, היא מתייחסת דווקא לא מפורסם אחר - יוחנן המטביל שמו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפי הברית החדשה, יוחנן המטביל היה יהודי שנהג להטביל אנשים כסמל לתשובה לפני יום הדין, והוא גם זה שהטביל את ישו - שהיה בן משפחה. ד"ר ניר, מהמחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, מחברת הספר "יוחנן המטביל - המאמין הנוצרי הראשון" (הוצאת למדא עיון של האוניברסיטה הפתוחה), מודעת לכך ששמו יכול לגרום ללא מעט גבות להתרומם. "כל מי שמצוי בתחום יודע כי לפי הסיפור של הברית החדשה, יוחנן מקדים את ישו. אז איך אני יכולה להגיד שהוא הנוצרי הראשון אם הוא מקדים את ישו?"
התשובה טמונה בהתייחסות שלה לדמות שחקרה בספרה: "אני לא מתייחסת ליוחנן המטביל הדמות ההיסטורית. אני טוענת שאנחנו לא יכולים להגיע בכלל לדמויות ההיסטוריות של הנוצרים הראשונים. אני כן יכולה להכיר את הנצרות כתנועה כפי שהיא משתקפת מהברית החדשה - המקור הקדום ביותר שיש בידינו. אבל אני לא יכולה דרך הכתבים להגיע לדמויות ההיסטוריות: לא לישו ההיסטורי ולא ליוחנן המטביל, שהם אותם יהודים שאולי חיו במאה הראשונה לספירה".
למה לא?
"בגלל המקורות שיש בידינו. אלה כתבים שמעמידים בפנינו קשיים - לא ספרי היסטוריה או ביוגרפיה של סיפורים, אלא 'הבשורה הטובה' - בשורת הופעתו של ישו. מהמילה הראשונה ועד לסיפור תחייתו של ישו, הם כולם מוקדשים לשכנוע, ואין שם מילה שאינה מוקדשת לביסוס הרעיון של ישו כמשיח.
"החיפוש אחר ישו ההיסטורי זה סיפור שמעסיק את המחקר הביקורתי של הברית החדשה כבר מהמאה ה-19, והתפתחו אסכולות שלמות של מחקר. בברית החדשה יש ארבע בשורות שמספרות פחות או יותר אותו הסיפור: מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן. למה צריך את כולם? ומיהו הראשון? התפיסה הייתה שאם נדע מי הראשון, נדע יותר על ישו ההיסטורי. כיום אנחנו יודעים שמרקוס הוא הראשון, אבל גם הוא חיבור שמבוסס על התיאולוגיה הנוצרית. כל דבר בבשורות הללו מכוון לבסס את משיחיותו של ישו".
למעשה, היא אומרת, "אין שום עדות חיצונית למתואר בברית החדשה או לקיום של יוחנן או של ישו ההיסטוריים".
אך מבחינתה, אין צורך בדמות היסטורית. "אני טוענת שכדי להבין את התופעה הזו שנקראת הנצרות והמשיחיות שהועמדה במוקד שלה, לא צריך להכיר דמות היסטורית. מה שצריך זה לראות תיאולוגיה חדשה עם קו גבול ברור בינה לבין היהדות של בית שני, כפי שאנחנו מכירים מהמקורות היהודיים שבידינו, וזה מספיק כדי לאפיין ולהבין את השורש התיאולוגי שלה", היא מסכמת.
המהלך העיקרי שניר מבקשת לעשות בספרה, בשונה מספרים אחרים בתחום, הוא לבדל. כלומר, לאפיין את יוחנן המטביל ובסופו של דבר את ישו לא כיהודים המייצגים ענף יהודי אזוטרי, כפי שהמחקר הרבה לעשות, אלא כמבשריה של דת חדשה, דת המופרדת מהיהדות ועומדת בפני עצמה.
"בין היתר המחקר נוגע ב'שאלת היפרדות הדרכים'. מהי היהדות של תקופת בית שני? מהי הנצרות? והאם היא בתוך היהדות או מחוצה לה? יהדות בית שני הייתה מתוארת במשך שנים רבות כמקשה אחת. יש כמובן עדויות על יריבויות ומחלוקות רעיוניות וזרמים שונים ביהדות, אבל בסופו של דבר התמונה הייתה די אחידה.
"אף אחד לא ערער אפילו על המושג יהדות, והתמונה הזו הייתה מבוססת על המקורות המרכזיים של התקופה הזו, בראש ובראשונה על ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו שתיאר שלושה זרמים: פרושים, צדוקים ואיסיים. הוא קובע שהזרם המוביל היו הפרושים, שהם בעצם חז"ל שפיתחו את עולם ההלכה בימי בית שני, מה שבהמשך יהפוך למשנה ולתלמוד. ההנהגה הזו הייתה עמוד התווך של היהדות".
אבל אז התגלו מגילות ים המלח, שהביאו לשינוי בגישה: "עם גילוי המגילות בקומראן והפרסום שלהן, גילו החוקרים כתבים יהודיים שמפרשים את המקרא, וכוללים ספרות החיצונית לתנ"ך. תוכני המגילות הם תכנים יהודיים, אבל היהדות הזו שמשתקפת מהם היא לא היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה, היא לא היהדות של הפרושים. זו כת שמעידה על עצמה שהיא כת פורשת. זיהו אותה עם האיסיים, זיהוי שגוי, אבל ברגע שממקמים אותה צריך לשנות את המפה. זו כת שעוינת את הפרושים, ובהרבה מאוד היבטים שלה היא קרובה לנצרות. למשל יש שם ציפייה למשיח או לשני משיחים, יש שם סעודה שדומה לסעודה האחרונה, לוח שנה שמראה שהם לא חוגגים את החגים עם שאר ישראל.
"רעידת האדמה שנוצרה היא שכבר אין תמונה של יהדות אחת מוגדרת, אלא של 'יהדויות' שונות עם עולם ערכים וספרות שונה, וכולן במסגרת היהדות. זה היה המפתח שאפשר להכניס גם את הנצרות הקדומה לתוך המסגרת הזו".
אבל את לא מסכימה עם הקביעה הזו?
"בחינת התיאולוגיה הנוצרית והשוואתה לעולם האמונות היהודי מצביעים על כך שהנצרות מביאה דבר חדש, והמסורות סביב יוחנן המטביל הן חלק מזה. במרכז היהדות עומדים הפרושים, והם הזרם המוביל של אותה יהדות. קומראן הוא עוד זרם, אבל שוליים. כי אם אני אומרת שהיו יהדויות, אז מי מוביל את כל המרידות הנוראיות האלה שמביאות לחורבן הבית? מוכרח להיות זרם מנהיגותי, זרם מרכזי שמשפיע וקובע. מי עמד בראש מרד בר כוכבא? אלה החכמים! הם לא צמחו משום מקום. הפרושים היו עמוד התווך".
ניר מונה כמה מאפיינים שמבדילים, לדבריה, בין זרם יהודי כלשהו לבין דת חדשה שעומדת בפני עצמה: ראשית, המונותיאיזם - הנצרות ערערה על בלעדיותו של האל עם התוספת של "בן האלוהים"; שנית, הנצרות, בניגוד ליהדות, לא ראתה ביהודים את העם הנבחר - הנוצרים מבחינתם ראו את עצמם כתופסי מקום היהודים לאחר שההיסטוריה הוכיחה שהאל נטש את עם ישראל; בנוסף, הנוצרים לא התייחסו אל התורה כאל מסמך יסוד, הם אומנם התבססו על הברית הישנה, אבל דחו את התורה והמצוות ואת רעיון המקדש ומרכזיותו; ולבסוף - תפיסת הגאולה שלהם, שבמרכזה משיח שמימי.
"ברור שהנצרות היא ענף מתוך היהדות, ואנחנו יודעים גם מתי היא נוצרת", מבהירה ניר. "מצד שני, אין דבר כזה משיח ניסי ביהדות של בית שני. זו יהדות שמאמינה בגאולה לאומית ובהסרת עול השעבוד באמצעות מלחמה בשליט הזר. זו יהדות שמצפה לקיבוץ גלויות ולמלכות בית דוד. פרופ' יהושע אפרון, שאני תלמידתו, טען שאפוקליפטיקה שהרעיון המרכזי שלה הוא ציפייה לקץ העולם וייסוד של עולם חדש במקומו, היא תופעה נוצרית, וכך גם משיח אפוקליפטי.
"אני לא טוענת שאין אלמנטים אפוקליפטיים במקרא. הנצרות בנתה את התיאולוגיה שלה על יסודות במקרא. מה שאני טוענת הוא שכל התיאור של חזון הקץ כפי שהוא מופיע בחזון יוחנן לא קיים ביהדות של אותה התקופה, ורק אחר כך הרעיונות האלה חודרים אל תוך היהדות. לכן אני לא פוסלת את קיומה של אפוקליפטיקה ביהדות, היא קיימת למשל בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין.
"אני טוענת שהנצרות משפיעה על העולם הרעיוני של היהדות, אבל ההשפעה הייתה חיצונית. במקביל יש תהליכים פנימיים שעוברת היהדות שמאפשרים את זה. מתפתחת יהדות שמתקבעת בתוך הגולה ומתרחקת גיאוגרפית ורעיונית מהמאבק האקטיבי לגאולה מול רומא. יהדות שהולכת ונחלשת, ולכן מתחילה לפתח בעצמה ציפייה לגאולה ניסית. אותה ציפייה אפשר לראות אחר כך בספרות האפוקליפטית היהודית, אבל הרעיון המקורי הוא רעיון נוצרי. את קו הגבול אני מציבה במרד בר כוכבא, שממנו מתחילים תהליכים פנימיים שהופכים את היהדות מדת גאה, שנלחמת על מקומה הלאומי, ליהדות גלותית של דינא דמלכותא דינא - דין המלכות דין הוא.
"מה שמשמעותי עבור היסטוריונים של רעיונות ושל תיאולוגיה הוא האבחנה מה קדם למה. מתי רעיון כלשהו נכתב ועל ידי מי - זה מה שמאפשר לנו להבין מאיפה צמח רעיון מסוים ולאן הוא התגלגל".
וזהו, למעשה, הרקע להבנת נקודת המוצא שלה. "הספר עוסק בניתוח המסורות על יוחנן המטביל ועל דמותו התיאולוגית - דמות שנבנית על בסיס רעיונות מהמקרא, אבל בסופו של דבר מציגה דמות שהיא נוצרית, שהיא המבשרת את בואו של ישו. הוא המאמין הנוצרי הראשון כי הוא המאמין הראשון בישו - מקדם אותו, מנבא עליו - הוא דמות שכולה נבנית בזיקה לישו ועל מנת לבסס את משיחיותו של ישו. יש בסיפור החיים והמוות שלו הקבלות ברורות לסיפור של ישו, ואין בו שום דבר יהודי".
