היום פרופ' עירן הלפרין הוא מבכירי החוקרים בארץ בתחום המלחמה בגזענות, אפליה, הסתה והדרה בתוך החברה הישראלית, אבל באוקטובר 97', אי־שם בין ריחן לסוג'וד בדרום לבנון, הוא עמד בראש כוח אחר, צוות לוחמים של "עורב" גולני בדרך למארב נגד אנשי חיזבאללה. כאן התחוללה התפנית בסיפורו האישי והמקצועי של הפסיכולוג החברתי.
"במקום שבו היינו אמורים להשכיב את המארב חיכו לנו לוחמי חיזבאללה", משחזר הלפרין, אז קצין צעיר בקבע. "כמפקד נכנסתי לסרוק את המקום ומייד חטפתי צרור מטווח של שניים־שלושה מטרים ורימון התפוצץ לי מתחת לרגליים".
הפציעה הוגדרה אנושה, הריאה של הלפרין התפוצצה, והוא סבל מפגיעות רסיסים בכל חלקי גופו. הכי קשה נפגעו הידיים ולמעשה איבדו את יכולת התפקוד לכמה שנים טובות. "הטיסו אותי במסוק לרמב"ם. הגעתי לבית החולים בהכרה כי חיכיתי לראות את ההורים, ואז היו כמה ימים רצופים של ניתוחים בהרדמה, לתקן את הריאות ולבנות מחדש את הידיים. שני דברים אני זוכר ממש חזק: המחשבה שהייתה לי כשזה קרה, כשפגע בי צרור היריות — 'איזה כיף, זה נגמר, אני יוצא מלבנון אחרי כל כך הרבה חודשים'. הדבר השני שאני זוכר, כשהתעוררתי בבית החולים הייתי מאוד מופתע. זאת תחושה של בונוס, לא חשבתי על הידיים, אלא על זה שזה לא נגמר".
הלפרין, שנוטה לקפוץ בזריזות בין הסיפור האישי למחקרי, מסביר שהתמיכה המשפחתית והחברתית שהייתה לו יצרה אצלו "צמיחה פוסט־טראומטית". "מה שהרווחתי מהסיטואציה גדול בהרבה ממה שהפסדתי. התחושה של החיבוק והתמיכה, והתחושות האישיות של היכולת להתגבר וללכת קדימה — זה היה פשוט דרמטי".
בני משפחתו של הקצין, כולל אביו, צלם האופנה המפורסם יקי הלפרין, ואמו שהייתה פעילה בארגון "ארבע אמהות", עברו לגור ליד בית החולים והחליפו את הידיים שלו למשך תקופה ארוכה. לצד ההתאוששות המרשימה מהפציעה החלו לצוץ השאלות הקשות: איך החברה הישראלית מקבלת את מצב המלחמה התמידי כמובן מאליו? איך ייתכן שמצד אחד ישראל היא מדינה מוכת שכול, רקטות ופיגועים, ומצד שני מדורגת גבוה במדדי האושר?
"התובנה שלי בתוך המצב הזה הייתה שזה לא יכול להימשך ככה. לא חשוב פוליטיקה, אי אפשר לחיות ככה ולהגיד 'זאת המציאות, סבבה'", הוא מסביר. 22 שנה אחרי, הלפרין הוא פרופ' במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, שעוסק ב"מחקר התערבותי" שמטרתו ליצור ארגז כלים של טיפולים יעילים למחלות החברתיות שלנו. הוא משתמש בו בבתי הספר (חינוך נגד גזענות ושנאה), בשוק התעסוקה (קידום העסקת חרדים ועולים) ואפילו בזירה הפוליטית.
טוב למות בעד ארצנו?
סיפור הפציעה הקשה והפריחה האקדמית של עירן הלפרין (עירן עם י', אבל בלי שום סיבה מיוחדת, חוץ מטעות ברישום בלידה) מזכיר מאוד את סיפורו של דן אריאלי, פרופסור לכלכלה התנהגותית ו"כוכב רוק" בשמי האקדמיה, שהרצאותיו מבוקשות והופעותיו ברשת זוכות למיליוני צפיות. אריאלי נכווה קשות במהלך פעילות בתנועת הנוער, וסיפר שהשאלות המדעיות החלו לנקר במוחו בזמן האשפוז הממושך.
"זה ששנינו עברנו פציעה ושיקום מייצר חיבור", מודה הלפרין, שמיודד עם אריאלי. "אנחנו מאוד דומים בתפיסות הערכיות שלנו. שנינו חריגים בעולם המדעי בכך ששנינו משקיעים חלק גדול מאוד מהזמן בשאלה איך מיישמים את המחקר שלנו בעולם האמיתי כדי לייצר חברה טובה יותר".
ההבדל הוא שהרווח משימוש במחקרים של דן אריאלי הוא שיפור ההחלטות הכלכליות, בעוד המחקרים של עירן הלפרין וצוות החוקרים שלו מנסים ליצור שיפור מורכב יותר בחיינו. "בכל העולם יש עלייה בשנאה הפנימית בין קבוצות, הרשתות החברתיות משחקות תפקיד חזק בתוך זה. אנחנו חוקרים את האופן שבו ניתן להשפיע על מיתון השיח ועל הפחתה של רגשות שליליים והסתה דרך התערבויות שאנחנו מפתחים. בחברה הישראלית בשנים האחרונות, גם בגלל פוליטיקאים וגורמים פוליטיים, השימוש בגזענות ובשנאת האחר כמטבע פוליטי יצר מצב שבו דברים שפעם היו נאמרים בחדרים סגורים נאמרים היום על ידי פוליטיקאים בצורה הקיצונית ביותר שלהם".
אחת השאלות המרכזיות שבה עוסק הלפרין היא איך אתה לוקח אנשים בסכסוך שמשוכנעים שהם צודקים ומוסריים באופן מוחלט וגורם להם לשקול מחדש את עמדתם. "כשחברה מאמינה שהיא תחת איום קיומי אמיתי, והיינו במצבים כאלה, היא גורמת לאנשים להסכים להקריב את הדברים הכי משמעותיים להם, בסגנון 'טוב למות בעד ארצנו'. חברות כאלה מייצרות מנגנון פסיכולוגי שגורם לנו להאמין שאנחנו צודקים באופן מוחלט, מוסריים באופן מוחלט, ושאנחנו תמיד הקורבנות. הצד השני, לעומת זאת, הם לא בני אדם. המחקרים מראים שמדובר בתופעה עולמית, שחברות שמתמודדות עם איומים חיצוניים בונות לעצמן חומות פסיכולוגיות שעוזרות להן להתמודד".
כדוגמה נותן הלפרין את בוסניה. "עשיתי את המחקר עם עמיתה בוסנית, שבני עמה היו בסכסוך דמים קשה עם שכניהם. ראינו שאם אתה מנסה להסביר לאנשים, או אפילו להציג להם, עובדות המעידות על כך שהם היו לא מוסריים — הם תמיד ימצאו הצדקות ותירוצים. זה לא יעיל".
כלומר.
"אף אחד בישראל לא רוצה לשמוע משפטים כמו 'צה"ל הוא לא הצבא הכי מוסרי בעולם'. מה שעשינו בבוסניה וגם בישראל הוא תפעול פסיכולוגי די פשוט: תהליך של 'אשרור עצמי', שבו אנחנו מזכירים לאנשים עד כמה באופן אישי הם בני אדם טובים, נדיבים, מכבדים ומתחשבים. דווקא אז הם היו מוכנים הרבה יותר להכיר בעוולות שהחברה שלהם עשתה לאחרים, הרגישו הרבה יותר אשמה, והיו מוכנים לעשות הרבה יותר כדי לפצות את הצד השני".
כלומר, כדי לגרום לקבוצה אחת להיפתח כלפי השנייה לא צריך לנזוף באנשים ולהעליב אותם, אלא להפך - להזכיר להם כמה הם טובים.
"אנחנו לא נוזפים באנשים על כך שהם לא מוסריים, אלא עובדים עם אסטרטגיה של ויסות רגשי שנקראת 'הערכה מחדש'. זה בעצם אומר לאנשים: חוויתם חוויה רגשית קשה, אתם מאוד כועסים, אבל עצרו רגע, קחו את עצמכם החוצה מהסיטואציה, כאילו שאתם מדען שמסתכל עליה מבחוץ ומנתק את עצמו רגשית. זה מספיק כדי לגרום לאנשים להגיב אחרת לחלוטין.
"בסדרת מחקרים שהובילה הדוקטורנטית שירה רן בחנו את הנושא כך: ניקח כמעט כל סכסוך בעולם, שלא נוגע אלינו, ונבקש מאנשים לחלק את האחריות להמשך הסכסוך בין הצדדים. אחרי שאנשים עשו את זה לגבי 15 סכסוכים שונים ברחבי העולם, פתאום קשה להם לחשוב שיש רק צד אחד שאחראי לסכסוך שלנו".
הרבה אנשים שיקראו את הדברים שלך יגידו לעצמם שאתה בעצם נוקט במחקרים שלך עמדה פוליטית המזוהה עם השמאל.
"יש חוקרת בפרינסטון שעשתה מחקרים מדהימים על רואנדה. כשמספרים עליהם לישראלים הם אומרים שזה מדהים, אבל כשאני עושה אותו דבר בהקשרים ישראליים אומרים לי שזה פוליטי. למה שם זה מדע ואצלנו זה פוליטי?".
להיכנס לראש של הנבדק
ככל שהצטברו העדויות המחקריות וההצלחות בשינוי עמדות, חש הלפרין שהמסקנות המחקריות שלו לא מיושמות מספיק בעולם האמיתי, ושהגיע הזמן לרדת לשטח. "האסימון נפל אצלי כשהבנתי שאפילו אמא שלי לא קוראת את המאמרים שאני כותב". התשובה: מרכז אקורד, ארגון חברתי־אקדמי שמטרתו ליצור שינוי חברתי, לקדם יחסים שוויוניים, מכבדים וחיוביים בין חלקי החברה בישראל, וגם עם השכנים. המרכז מתעסק בעיקר בבעיות בתוך החברה הישראלית, כמו הצורך לקדם תעסוקה של אוכלוסיות מוחלשות, חרדים ועולים מאתיופיה למשל, לצד הפחתת גזענות ושנאה בין קבוצות. הפעולות מתבצעות בבתי ספר מכל המגזרים, על ידי גופים חברתיים ומורים — בתמיכת חוקרי המרכז. לדוגמה: "תו תקווה ישראלית" – פרויקט לקידום חינוך לשותפות ולהפחתת גזענות בבתי ספר, שפועל בחסות בית הנשיא.
"אנחנו פועלים בכל המגזרים, מכשירים מורים — וזה פרויקט חדשני ברמה עולמית בחיבור בין התערבויות פסיכולוגיות לפעולה בשדה", אומר הלפרין. "מהתחלה הביקוש היה גדול. הגיעו עשרות ארגונים עם מימון ותקציבים". בראש אקורד עומד היום רון גרליץ, שעזב בעצמו קריירת היי־טק לטובת פרויקטים חברתיים. "אנחנו עובדים בעיקר בשני תחומים: חינוך לשותפות במערכת החינוך, בין כל המגזרים בחברה הישראלית, וקידום תעסוקה שוויונית ומגוונת, לאוכלוסיות שמודרות משוק העבודה". אומר גרליץ. "השיח הציבורי המזעזע בשבועות האחרונים מדגיש את גודל האתגר והחשיבות שלו".
הצעד הבא במחקר של הלפרין הוא להתאים כל סוג של התערבות לקבוצות ולאנשים שונים. ממש כמו לבחור טיפול תרופתי לחולים שונים בהתאמה אישית. לפני ימים אחדים הודיע האיחוד האירופי להלפרין שהוא זוכה במענק ERC בגובה 2 מיליון יורו לפיתוח התערבויות שיותאמו על פי תכונות אישיות, להפחתת גזענות ולקידום עמדות תומכות פיוס בין קבוצות. המענק ניתן לתקופה של חמש שנים, וזאת הפעם השנייה שפרופ' הלפרין זוכה בו.
הלפרין מסביר שכיום גם במחקרים החברתיים בתחום הפסיכולוגיה משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת. למשל, סריקות מוח במכשירי MRI שמאפשרות להבין טוב יותר את התהליך הפסיכולוגי שעובר על אדם: האם ההתנהגות שלנו נובעת מפחד (שמתבטא בפעילות באזור מסוים של המוח), או דווקא ממחשבה שנוצרת באזור אחר. אמצעי אחר הוא משקפי מציאות וירטואלית. כך, למשל, אפשר להכניס את הנבדק לתוך ראשו של חייל שעומד במחסום בשטחים ומתמודד מול האוכלוסייה הפלסטינית. בלחיצת כפתור הוא יכול לעבור לראשו של הפלסטיני — ולחוות את האירוע מכל הזוויות שלו.
אחד הגילויים המדהימים של המחקר הוא שההתערבויות הללו, שנמשכות רק 10־15 דקות, משפיעות לטווח זמן ארוך יחסית. אפילו חודשים אחרי חוויית VR (מציאות מדומה) שכזאת אנשים עדיין מחזיקים בדעות מתונות יותר כלפי הצד השני.
מצד אחד, אומר הלפרין, קל מאוד לגייס מתנדבים למחקר שמשתמש במשקפי VR, אבל מצד שני עדיין נבדקת האפשרות שמדובר בחוויה דרמטית שעלולה להשפיע על חלק מהאנשים בכיוון ההפוך.
אתם לא משחקים בעצם לאנשים בראש?
"זאת שאלה מוצדקת שאנחנו מתמודדים איתה. אני חושב שאחד מתפקידי המדע הוא להתמודד עם האתגרים המשמעותיים ביותר שיש לאנושות. למדע יש תפקיד להציע לאנושות פתרונות להתמודדות עם הבעיות הכי קשות. לדוגמה, מי שמחפש תרופה לסרטן ברור שתפקידו לא רק להסביר את המחלה אלא למצוא טיפולים ותרופות. תחליף את המילה 'סרטן' במילה 'גזענות' - ואני טוען שזה אותו דבר בדיוק".
לאור ההצלחה בפעולות בתוך ישראל, מה מצב שיתוף הפעולה עם הצד הפלסטיני?
"יש אנשי אקדמיה פלסטינים שעוסקים בתחום, אבל נכון להיום אין שיתוף פעולה מהצד שלהם", מודה הלפרין. "אפילו היו פרויקטים שזכו למימון של האיחוד האירופי, אבל הם לא התממשו כי הפלסטינים לא רצו לשתף פעולה עם הצד הישראלי".
