אני קדחתי מחום בלילה ההוא. זה מה שאני תמיד אומרת לעצמי. שזה לא היה פייר, שלא הייתי שפויה באותו הרגע. המדחום הראה 41 וחצי מעלות ואני שכבתי בחדר מלון גרוע בעיר אירופית קפואה. בדיוק אז העורכת סימסה לשאול מתי אני מגישה את הטור ואני לא חשבתי והתחלתי לכתוב. זה היה יותר קל מלהילחם, או להגיד: "נורא מצטערת, מסוכן לי לכתוב על עצמי כרגע, אני לוקחת חופשה".
רק עכשיו אני מבינה שאף פעם לא באמת לקחתי אחריות על מה שעשיתי. כמו הראפר שאגי, שבמשך שיר שלם טוען שהוא לא בוגד למרות שתפסו אותו על חם עם אישה אחרת, נקטתי את מדיניות ההכחשה הגורפת של הזבלים באשר הם - "זאת לא הייתי אני". כי זאת לא הייתי באמת אני, האישה הזו ששכבה במיטה ההיא מול הלפטופ הפתוח וסיפרה לכל עם ישראל פרטים אינטימיים מהרומן שלה עם הגבר שאיננו בעלה. זאת הייתה מישהי שהמוח שלה שלוק, מישהי שהשיניים שלה רועדות כמו קסטנייטות, מישהי שכל כך רוצה לסיים עם זה ולחזור לישון, עד שכבר לא אכפת לה כמה זה חוסר כבוד לבעלה, לילדה שלה, לעצמה, אוף, לעצמה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"המלון של המצרי", רן קרא לו כשהציע שנגור שם. הוא הזהיר אותי שזה לא מתאים לכל אחת, שמדובר בחור של 40 יורו ללילה. שצריך נשמה רומנטית של תסריטאי, למצוא את החן במטבח המשותף שנראה כמו אורווה. "אל תדאג", אמרתי לו, "אני אמות על זה". אחרי כמה שנות נישואים, הדבר האחרון שרציתי זה חדר מלון בורגני עם פוך אווזים ועיצוב שקט בגוני חול וחמרה, כמו שהיה לנו בחופשה עם התינוקת בתאילנד. לא, אני רציתי לישון עם המאהב שלי באכסניה בוהמיינית, עם מנורת לילה בצורת אישה עירומה רוקדת עם חצאית הוואי, שמרגישה כמו הזמנה לסקס לא מנומס, מחוץ לחוק.
ובאמת, בילינו בחדר הזה כמה ימים נהדרים, בלתי נשכחים. סמוקים מקור וצוחקים באלפי המדרגות הלולייניות של האכסניה. רן מאחוריי, חבוש בכובע צמר שחור וסוחב על הכתפיים את האופניים שלנו. אני מורידה את המעיל ומראה לו את הכתף החשופה שלי כדי לעשות לו טיזינג.
אני לא יודעת לרכוב על אופניים, ובגלל זה תמיד חשבתי שאמסטרדם זה לא מקום בשבילי. אבל רן פשוט הושיב אותי על הסבל, ונהג אותי ברחבי העיר. היה מהמם, לשבת כמו ילדה מאחורי הבחור החדש שלי, להסניף פנימה את הריח הממסטל של העורף שלו, לשמוע את הוושווש של הדוושות באוויר הצונן. עד שאני אמות, אני לא אשכח את הימים האלו באמסטרדם, הנסיעות האלו באופניים, שבהן הבנתי שהמאהב החדש שלי, הילד הרע, הגרוש פעמיים הזה שכולם הזהירו אותי מפניו, הוא בכלל לא מסוכן. הוא החבר הכי טוב שתמיד רציתי. פשוט בן אדם שתמיד יעשה בשבילי הכל. הבן אדם שלי.
חשבנו שאם רק ניסע הכל יירגע וכולם ישכחו מאיתנו. שככה נבלה את החופשה הראשונה שלנו יחד, שני נמלטי חוק שמצאו בקופי שופ מקלט מדיני. אבל ביום הרביעי שלנו באמסטרדם, התחילו להגיע שיחות טלפון מהארץ. כן, אישרה חברה שלי, אנחנו עדיין שיחת היום בבתי הקפה בתל־אביב. אנשים יושבים על מקיאטו ומדברים עלינו בדרגות שונות של שעשוע. מהחדשות התקשרו לאחד האחים של רן וביקשו שיצטלם לכתבה על "אנשים שהתחרפנו והרסו לעצמם את החיים אחרי שהם השתתפו בריאליטי". אפילו המורה הפרטית של הבת הגדולה של רן הפסיקה ללמד אותה מתמטיקה, רק ישבה מולה בפרצוף מסוקרן וניסתה לדלות עלינו פרטים. המשכנו לנסוע טנדם על האופניים הירוקים שרן שכר, אבל הפחד, הפחד והבושה, כבר רכבו יחד איתנו.
במכה אחת הכל חזר אליי. כמה ימים לפני שברחנו לכאן, 'חדשות הבידור' פירסמו עלינו אייטם נרחב, כולל השמות שלנו ושל בני הזוג שלנו, כולל תמונות של הילדות, שאלוהים יודע מאיפה הם השיגו. זה כל הזמן היה לי במודעות, שעכשיו זה זמן חלום, זמן לנשיקות צרפתיות ולהליכות ליד התעלה שערפל חלבי, ירחי, עולה ממנה. אבל איך שנחזור לארץ הכל יתחיל מחדש. התחושה הזאת שעשיתי טעות איומה, הרסתי את השם הטוב שלי לנצח, זרקתי הכל בשביל גבר שאני לא מכירה. פחדתי שאני אמות, פשוט אמות מרוב בושה.
אולי בגלל זה, ערב לפני שהיינו אמורים לחזור לארץ, קרסתי. יצאנו מאיזה פגישה עם מדריכה רוחנית שהחברה הכי טובה שלי סידרה לנו, ופתאום ראיתי שחור וצנחתי על מדרגות הבניין. לחדר כבר הגעתי חצי מדמדמת. אני לא אשכח איך נפלתי למיטה המסריחה ההיא, למצעים שהיה להם מרקם שמנוני, כזה שלא ברור אם מגיע מאבקת כביסה זולה מדי או מהזיעה של האורח הקודם. ואז הגיע הסמס ונזכרתי: מחר יום של טור ולא הגשתי כלום. יצאתי מהארץ כמו פושעת נמלטת. כל כך מיהרתי, אפילו לא הזהרתי אותם שאני לוקחת חופשה.
× × ×
"את ממש חולה", רן אמר בדאגה, "אני לא חושב שאת צריכה לכתוב במצב הזה". "אי־אפשר", אמרתי לו, "בעיתון מצפים לזה". רק שזה לא היה נכון, אף אחד בעיתון לא ציפה לזה. אף עורך דמוני לא הזמין אותי למשרדו ואמר, "אני מקווה שתמשיכי לספר לקוראים שלך כל מה שקורה עם א' ועם רן, בשביל זה אנחנו משלמים לך כסף". ככה זה, העולם הוא לא טלנובלה אחת ענקית, ולרוב אנשים מסבכים את עצמם בצרות לגמרי בהתנדבות, בלי שאף ארכי־נבל דמיוני מכריח אותם.
אז שכבתי במיטה, הלפטופ מונח על הבטן שלי, וכתבתי את הטור. נכון, היה איזה רגע בתוך כל דמדומי החום שתהיתי אם כדאי לי בכל זאת לזייף, לשקר, לכתוב איזה משהו שטותי על איפור או על כלבים, אולי אפילו להודות שאני באמסטרדם אבל לא לספר עם מי נסעתי. זה מה שעשיתי בטורים עד אז, עימעמתי. כלומר סיפרתי שנפרדתי מבעלי, אבל השארתי בחוץ את הסיבה הלא־מגולחת שהלכה להכין לי תה עם לימון במטבח החורבה של המצרי. ועדיין, מכורבלת בשמיכה צהבהבה בחדר הקר ההוא, הכל יצא ממני בפשטות, בקילוח מהיר של וידוי. האושר, המין, הילדה המאוד קטנה שהשארתי בבית לשבוע, דווקא כשהיא הכי צריכה אותי. כל מה שאנשים חכמים לא מספרים לכל המדינה.
"מטומטמת", אמרה לי חברה כשחזרתי לארץ. "מי ביקש ממך לפרסם את זה? אם רק לא היית כותבת על הכל, זה היה נרגע". היא כמובן צדקה. בדיוק באותה תקופה עזבה את הבית זמרת יפהפייה ומאוד מפורסמת, ועוד עשתה את זה בשביל נגן הבס שלה, שצעיר ממנה ב־12 שנה. אף אחד כמובן לא טען שהיא שטן, אף אחד לא פירסם מאמרים שבהם קראו לרווחה לבוא לחלץ את הילדה האומללה שלה מהאמא המזניחה שעסוקה רק בטוי־בוי. למה? כי היא ידעה לסתום, זה למה, היא פשוט הורידה את הראש, ואמרה ביובש, "אין תגובה".
"אבל למה בכלל פירסמת את זה?" החברה לחצה, ואני עניתי מבעד לדמעות שלי, "כי הייתי חולה". אבל האמת היא שזה לא היה בגלל השפעת. מעל לכל זה, היה הרצון במחילה, בזיכוי, שמישהי תקרא את הסיפור שלי, שכתוב במילים שלי, ותבין בדיוק למה עזבתי את הבית. כל כך רציתי את זה, שקצת קשה לי לשנוא את עצמי עכשיו על מה שעשיתי. כי אני תמיד כתבתי כדי להתקרב, כדי להפסיק להרגיש עוף מוזר ולגלות שיש עוד אנשים כמוני. והרצון הזה, בחיים לא יהיה בעיניי פתטי, הרי בשביל מה הגעתי לעולם הזה אם לא בשביל לחלוק כמה שיותר רגעים של הבנה ואהבה עם אחרים.
והיה גם עוד משהו. אני אשכרה ראיתי את עצמי באותה תקופה כלוחמת אמת. רק שנתיים קודם עברתי אצל הבמאי דורון צברי והמפיק רם לנדס, את מה שמכונה “טירונות ‘מחוברים’". חצי שנה שבה שני הגברים המבריקים האלו יושבים עלייך ומסבירים לך עד כמה את אמיצה, עד כמה את יוצאת דופן, חיה את חייך מול כולם בשקיפות, לא משקרת כמו שאר הבורגנים העצובים. "הרגע להתחיל לצלם", הם אמרו לי, "הוא בדיוק ברגע המביך והמפחיד שבו את מגעילה לאמא שלך או לבן זוג והכי לא בא לך לצלם את עצמך". ואני האמנתי בזה, שיצירה טובה באה רק אם חושפים את הקרביים.
כמה שנים אחרי זה יצא לי לשבת עם מרואיין שלי לשעבר, במאי מאוד מפורסם ומאופק שאף פעם לא הסכים לתת פרט אישי על עצמו. לא הפסקנו להתקוטט על זה לאורך כל הראיון. הוא טען שהוא מוכן לדבר רק על "הסרט עצמו ועל האמנות שלי". אני טענתי שהוא מלא בחשיבות עצמית אם הוא חושב שטכניקות העבודה שלו מעניינות מישהו, הרי אם הוא היה אינסטלטור הוא לא היה מצפה שאנשים יקשיבו לו מספר איך הוא פותח סתימת שערות חתול בעייתית. כשהוא פגש אותי שוב הוא אמר לי ישר: "בסוף זה חזר אלייך כמו בומרנג והתנקם בך, אה?" הסתכלתי עליו ולשנייה ראיתי במבט שלו איך הוא רואה אותי. אישה מטורללת שהתמסטלה מההיי של החשיפה, שכל כך התרגלה לחלוק עם הציבור הכל, שלא ידעה להפסיק גם כשזה נהיה ממש מסוכן לה. ויכולתי לראות כמה הוא שמח שזה קרה לי, איך הוא מאושר שחטפתי כזו שטוזה.
× × ×
כמה פעמים קורה שעיתונאי הופך לסיפור בעצמו? אולי רק לתחקירנים חשובים, וודוורד וברנסטיין סטייל, אבל בטח לא לכותבת כמוני. עד הטור ההוא אמנם כתבתי בצורה חשופה ופתוחה, אבל מעולם לא הבערתי כזה מעגל של אש ופרסום שלילי מסביבי. מעולם לא הפכתי בעצמי לשערוריית המין.
לקח לי המון זמן להיגמל מהבוסט החזק הזה של הפרסום לווריד, ולא משנה כמה שלילי הוא היה. הפפראצי שארבו לנו מתחת לאכסניה ביפו כאילו שאנחנו מינימום בראנג'לינה, אבל פירסמו כמובן רק תמונות שבהן רואים לי את הפטמות, גרמו לי להרגיש קצת שאני כבר לא החיפאית החננה שתמיד הרגישה ליד, אלא אשת חטאים אדומה שמעניינת מלא אנשים. בכיתי כשראיתי את החיקוי שלי ב'ארץ נהדרת', אבל באותה מידה היה בי משהו קטן שאמר, "הנה, הגעתי". עפתי אז, ריחפתי על גלי התשוקה והפרומונים והתעוזה שקיבלתי מהידיעה שפגשתי לי חבר, מישהו שרואה ומבין אותי. סוף־סוף הבנתי איך זה מרגיש כשהעולם כולו בוער סביבך, והחזרה מזה לחיים של כותבת טורים רגילה, שלא עושה כותרות בעצמה, הייתה קשה.
כל כך הרבה התבכיינתי אז על אנשים אטומים, אנשים בהמיים, אנשים שלא מוכנים לראות את מה שיפה וטהור בסיפור האהבה הזה, ובמקום זה רק נוהמים "פרידה, סטוץ, מין". אבל אני בעצמי הייתי אז מלכת האטימות. חשבתי שכל העולם ימחא לי כפיים על זה שבא לי עכשיו להיות בוהמיינית וחופשייה ולהקים סלון ספרותי עם המאהב שלי, שבו נגיש וויסקי ושירים של אן סקסטון, ולא ראיתי שאני דורסת בשיא הפשיזם את האנשים הכי קרובים. רק אחרי שהנזק נעשה, עצרתי רגע להסתכל ולראות עד כמה עיוורת הייתי לבת שלי. זה לקח לי שבע שנים של מאמצים לשקם חודש וחצי של ספונטניות. שבע שנים שבהן לא זזתי מהמקום כמעט בכוח, ממש הכרחתי את עצמי להיות יציבה, צפויה, רפטטיבית כמו מחזור תפילות. עד שהשכחתי ממנה את אמא הזיקוק, אמא השיגוע שקמה יום אחד והתפוצצה באלפי צבעים לכל כיוון ולכל עבר.
× × ×
יכול להיות שפשוט אסור לכתוב מילה כשאתה מאוהב ברמה כזו של טירוף. זה כמו החוק שאני משננת לתלמידים שלי, "אל תכתוב אם זה קרוב מדי". למשל, אם מישהי באה בוכה לסדנה כי היא תפסה את החבר שלה בוגד בה, אני ממליצה לה לקחת מרחק של כמה שבועות לפני שהיא תפרוק את זה על הכתב. כשזה קרוב מדי, אתה רואה רק את עצמך. יוצא קורבני, חסר רגישות, הגיבור הראשי טוב הלב כשלכולם ברור שגם אתה עשית מצידך כמה דברים מזעזעים.
את כל זה לא יכולתי לומר לאישה על המיטה במלון של המצרי. היא הייתה באורות, כמו חוזרת בתשובה, מסוממת, בוערת. בגלל זה במשך שנים לא הסכמתי לקרוא את הטקסט הזה, היה לי ברור שאני לא אסבול אותה, שאני ארצה למות מרוב בושה על שפעם זו הייתי אני.
איכשהו בסוף אני קוראת את הטור שכתבתי, למרות שאף אחד לא ביקש ממני, למרות שזה היה בסדר לצאת לחופש. ופתאום אני שמחה שכתבתי אותו, כי הוא הוכחה לזה שלא טעיתי. אני עדיין מרגישה שהוא החבר שחיכיתי לו כל חיי, הוא עדיין האיש שאני הכי רוצה לרוץ איתו בסימטאות כדי לחפש חנות אנטיקות, ולמרות שכבר אין לו אופניים, בכל פעם שיש גשם הוא בא לאסוף אותי עם המכונית.
