ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: איי־פי
    7 ימים • 17.12.2019
    זיכרונות מאוסלו
    שמעון שיפר, שחשף את הסכם אוסלו, ונחום ברנע, שטס לתוניסיה לראיין את ערפאת, משוחחים על הדרמות שמאחורי הקלעים במו"מ עם אש"ף, ועל הלילה שבו נתניהו עלה למטוס כתומך הסכם וואי - ונחת כמתנגד
    נחום ברנע, שמעון שיפר | צילום: איי-פי

    ברנע: בוקר טוב לך, שיפר. מה דעתך לנסות, לרגל יום ההולדת של העיתון, משהו שלא עשינו אף פעם: לשוחח על אירוע שסיקרנו, יחד ולחוד, ולמשוך ממנו למה שקורה היום. בא לך?

     

    שיפר: לגמרי.

     

    ברנע: מה אתה מציע?

     

    שיפר: אני מציע שנדבר על הסכם אוסלו. נדמה לי שריחוק הזמן מאפשר פרספקטיבה, אולי גם הרהורי חרטה.

    לחצו כאן לקריאת הכתבה המקורית

     

    ברנע: אם אינני טועה, אתה היית הראשון שפירסם את נוסח ההסכם. איך קיבלת אותו? למה קיבלת? מה חשבת על ההסכם אז ומה אתה חושב עליו היום?

     

    שיפר: במאי 1993 התקשר אליי מקור וסיפר לי שמתנהל משא ומתן חשאי בסקנדינביה בין אנשי פרס לאנשי אש"ף. בגלל יוהרה לא פירסמתי את הסיפור. פניתי לרבין. אני זוכר את השיחה: קישרו אותי איתו כשהיה בנסיעה, אי שם בארץ. "עזוב את זה", הוא אמר, "זה לא רציני, לא אמיתי".

     

    ברנע: אני חושב שמה שאמר שיקף את דעתו באותו זמן.

      

    שיפר: נכון. אני ירדתי מהסיפור. לאחר חודש או חודשיים אותו מקור התקשר שוב. אתה מפספס סיפור ענק, אמר לי. השיחות של אנשי פרס הגיעו לשלב מאוד אינטנסיבי. לך על זה. אני סירבתי להאמין. באוגוסט, יומיים אחרי שפרס חתם על ההסכם בחשאי, אותו מקור שב והתקשר. לא רצית לשמוע בקולי, לא פירסמת, אמר, אבל יש הסכם עם אש"ף.

     

    ואז התקשרתי לאחד האנשים הכי קרובים לפרס. לו ולי היה הסכם של כבוד: אם אני מנסה לברר מידע מסוים והתשובה שלו חיובית הוא טורק את הטלפון. התקשרתי אליו, אמרתי שאני מבין שנחתם הסכם. הוא אמר שלום וטרק.

     

    הבנתי שאני יכול לרוץ עם הסיפור. הידיעה שפירסמתי למחרת אמרה שנחתם הסכם עם אש"ף בשוודיה. עיתונאים שאלו את פרס אם הידיעה נכונה. הוא הכחיש: לא נחתם שום הסכם בשוודיה. באותו בוקר הופיע רבין בוועדת החוץ והביטחון. בניגוד לפרס, רבין לא ידע לשקר. כשנשאל השיב, נמתין לשובו של שר החוץ. נשאל אותו.

     

    ימים אחדים אחרי זה, מקור מאוד־מאוד קרוב לפרס מסר לי את הנוסח המלא של ההסכם. 'ידיעות אחרונות' פרש את הטקסט על תשעה עמודים, אירוע די נדיר. כך למדו על תוכן ההסכם הישראלים, כך למד עליו העולם.

     

    באותם ימים התקיימו בוושינגטון שיחות בין משלחת ישראל בראשות אליקים רובינשטיין, ומשלחת ירדנית־פלסטינית בראשות ד"ר חיידר עבד אל־שאפי. שתי המשלחות למדו על המשא ומתן ועל ההסכם מהעיתון. קמה כמובן מהומת אלוהים.

     

    היום, בראייה לאחור, אני מבין שהמקורב של פרס מסר לי את נוסח ההסכם כדי לשווק אותו. הייתה כאן כוונת מכוון. עבדתי על הידיעה כרפורטר: לא חשבתי באותו זמן אם ההסכם טוב לישראל, רע לישראל. אבל גם אתה, כמי שמנסה לראות את הדברים בהקשר יותר עמוק ויותר רחב, לא ביקרת את ההסכם, לא התמודדת עם המהות שלו.

     

    ברנע: באותם שבועות שנינו פקדנו את בנייני משרד החוץ הישן, בכניסה לירושלים, פעמים אחדות. נפגשנו עם אבי גיל, יוסי ביילין ואחרים שהיו מעורבים בבישול ההסכם. עם פרס קיימנו פגישה דרמטית בבוקר הנסיעה לוושינגטון, סיפור לעצמו. נכון שאנשי פרס טרחו לשווק לישראלים את ההסכם דרכנו. אבל לא פחות מזה - הם היו גאים בהרפתקה, בעלילה החשאית שהיו שותפים לה. גם אותה הם שיווקו בהתלהבות גדולה. אל הסיפור הזה, המסתורי, הדרמטי, המרתק, אנחנו נמשכנו כמו זבובים לדבש.

     

    נוהגים לחלק את העיתונאים לשמאל ולימין. יש בזה קצת אמת וקצת לא אמת. הנטייה הפוליטית היא חלק מהסיפור, אבל לא העיקר בו. במקרה שלנו, באוסלו, התחושה שאנחנו מחזיקים ביד סיפור נורא חשוב, שעיני כל העולם נשואות אל הסיפור הזה, שבתה את ליבנו.

     

    שיפר: אני מסכים איתך לגמרי. אבל יש לקח נוסף, שדיברנו עליו לא מעט לאורך השנים: לעולם להטיל ספק, לא להיות שבוי בידי מקור, לא להתאהב במקור. אני שואל את עצמי, איך קרה שלא שאלנו סדרה של שאלות שיכולנו לשאול אותן.

     

    אני אגיד לך משהו וזה יהיה על גבול האישי. כאשר ערפאת הורשה לחזור לכאן, לעזה ולרמאללה, והיו פיגועי טרור נוראים, אתה יותר ממני המשכת להאמין בתהליך הזה. האמנת שיוביל בסופו של דבר להסדרה של היחסים המדממים בין ישראל לפלסטינים. סירבת לראות את הסימנים המעידים שפניו של ערפאת למשהו אחר.

     

    ברנע: אנחנו מערבבים כאן מין בשאינו מינו. בצד העיתונאי, אני שמח שאתה מאמץ, קצת רטרואקטיבית, גישה ביקורתית כלפי מקורותיך. לכל מקור יש אג'נדה, לכל מקור יש אינטרס. לא טוב ללכת כעיוורים אחרי מקורותינו. אבל גם קצת צניעות לא תזיק: אנחנו עיתונאים, רק עיתונאים. איש לא נתן לנו סמכות לקבוע, על תקן של פוסק עליון, מה טוב למדינה ומה רע לה. ספר לנו קודם מה קרה; חדש לנו; תאר לנו; נתח לנו; השכל אותנו. אתה טוב מאוד בזה, אגב. רק אחר כך חלוק איתנו את מסקנותיך, האם זה טוב למדינת ישראל, האם זה מתיישב עם השקפת עולם שיש לנו או אין לנו. כבעל טור בעיתון אני נע כל השנים בין שני הקטבים האלה, תמונת התקריב מהמגרש והתמונה הכללית שנשקפת מהיציע.

     

    כשסאדאת נחת בארץ נסעתי לנתב"ג, לגעת בשולי שמלתה של ההיסטוריה. אותה הרגשה ליוותה אותי כשעמדנו יחד על מדשאת הבית הלבן בבוקר ה־13 בספטמבר. נכון, חשבתי שמה שהתחיל בלחיצת יד יסתיים בלחיצת יד, בסוג של נורמליזציה, כמו עם מצרים. חשבתי שהמכשול העיקרי מאחורינו. וכן, שמחתי. שמחתי שלאחר קרוב למאה שנות קונפליקט מר, מדמם, קמים אנשים ומנסים להגיע לפתרון.

     

    ברור היה שההסכם לא יעבור בשקט בצד הפלסטיני. תהיה מחאה, יהיה גם טרור. ההנחה של רבין ופרס הייתה שאם ערפאת יוכר כמנהיג נבחר, לגיטימי, של מדינה־בדרך הוא ישקיע את כוחו בדיכוי הטרור; בניסוח הבוטה של רבין – "בלי בג"ץ ובלי בצלם". זאת הייתה הנחה שגויה; המשגה השני, הלא־פחות טראגי, היה ההנחה, שההפרדה תיטיב עם האוכלוסייה הפלסטינית. למעשה מצבה הורע.

     

    ערפאת בתוניס. "אני גנרל", אמר בפאתוס
    ערפאת בתוניס. "אני גנרל", אמר בפאתוס

     

    ערפאת ראה בטרור כלי לגיטימי לקידום מטרותיו; בעיני עצמו הוא היה מנהיג ופטרון של כל הפלגים הפלסטיניים, כולל ארגוני הטרור. לא הייתה לו בעיה מוסרית לממן אותם ולתמוך בהם, ובמקביל לשאת ולתת עם ממשלות ישראל, לנאום על ג'יהאד ולנאום על שלום.

     

    ערפאת לא היה אף פעם מה שהיה בן־גוריון: רצינו שיהיה, אבל הוא סירב להיות. בן־גוריון כפה על יישוב שיצא מהמחתרת מרות לאומית. אין מיליציה של האצ"ל, מליציה של הלח"י, מליציה של הפלמ"ח. ערפאת התעקש להמשיך את המשחק.

     

    הפיגוע בקו 5, אחרי החתימה על הסכם אוסלו. "ערפאת ראה בטרור כלי לגיטימי" | צילום: שאול גולן
    הפיגוע בקו 5, אחרי החתימה על הסכם אוסלו. "ערפאת ראה בטרור כלי לגיטימי" | צילום: שאול גולן

     

    × × ×

     

    שיפר: דיברנו על המגרעות של אוסלו. אגיד לך משהו בשבחו: ההסכם פתח את העולם לישראל ואת ישראל לעולם, כולל העולם הערבי. המצור נפרץ. הייתה לזה משמעות אדירה.

     

    בנו של ראש הממשלה, מומחה גדול להיסטוריה, אומר שעד שאביו עלה לשלטון, ישראל ייצאה רק תפוזים. אני לא יודע מה גרוע יותר, השקר או הבורות. כתוצאה מהסכם אוסלו הגיעו לישראל בין מאה למאתיים חברות בינלאומיות שהחרימו אותה כל השנים. הכלכלה הישראלית נכנסה לעידן הגלובליזציה.

     

    נתניהו התפאר לא מזמן שהוא ורעייתו הגיעו לביקור חשאי בסולטנות עומאן, הביקור החשאי המצולם ביותר בהיסטוריה. ב־94' טסתי עם פרס לעומאן. הוא התקבל בנמל התעופה בגלוי, לפי כל כללי הטקס. ואני, יהודי גלותי מהונגריה, עמדתי שם כשניגנו את התקווה ועיניי מלאו דמעות. בלי אוסלו לא הייתה עומאן, לא בגלוי; לא קטאר; לא הסכם השלום עם ירדן.

     

    ברנע: או מרוקו. הגענו לשם בנחיתת פתע, ישר מטקס החתימה על הסכם אוסלו, בבית הלבן. גם את זה ידעת לפני כולנו.

     

    שיפר: ביום הקודם, בוושינגטון, עליתי לאוטובוס העיתונאים וירדתי. אמרתי ששכחתי בחדר את הדרכון, ועפתי לנמל התעופה. ברבאט הייתי אורחו של גנרל אל־קדירי, ראש השירותים החשאיים, ואורח המלך. חיכיתי לכם בפתח הארמון.

     

    ברנע: ומאז הגיעו עשרות אלפי ישראלים למרוקו, אולי יותר, לטיולי שורשים, לתיירות, לנופש. מרוקו היא המדינה הערבית האהובה ביותר על הישראלים, הידידותית ביותר. בצדק: היא מלמדת שיש תקווה.

     

    שיפר: אם לא אכפת לך, נחזור למה שמציק לי. למה לא שאלנו את השאלות הקשות? מדוע לא התקיים דיון, לא בקבינט, לא בציבור, בשאלה מה נכון לעשות, האם להניח לערפאת להתפוגג ולהמתין לדור הבא או להמר עליו. בקיץ 1993 ערפאת היה בסוף דרכו.

     

    ברנע: הוא לא היה הולך לאוסלו אלמלא היה במצוקה גדולה. סמדר פרי ואני נסענו ב־92' לתוניס לראיין את ערפאת. היוזמה הייתה של נביל שעת'. פגשנו אותו במצרים. מכיוון שמפגשים עם ראשי אש"ף היו באותו זמן עבירה על החוק בישראל, לא הסכמנו לנסוע. ואז הם מצאו פטנט: ההזמנה באה מנציגות אש"ף באו"ם, שהייתה גוף מוכר וחוקי.

     

    שיפר: אתה סירבת להצטלם איתו.

     

    ברנע: לא בדיוק; הסיפור יותר מורכב ויותר מצחיק. קודם אספר לך על הנחיתה בתוניס, שהייתה סיפור די טראומטי.

     

    בירידה מהמטוס חיכה לנו איש אש"ף, שלקח מאיתנו את הדרכונים הישראליים, הורה לנו להמתין ולאחר זמן הוציא אותנו החוצה עם פתק מפוקפק ובלי דרכונים.

     

    שיפר: בספר 'המתריע' שכתבתי עם האלוף עמוס גלעד, הוא מספר שאחד הדברים הטראומטיים שקרו לו כאשר הגיע לתוניס, היה שלקחו לו את הדרכון. אתה נשאר Nonentity, לא בן אדם.

     

    ברנע: זאת דאגה אחת. השאלה שהטרידה אותי היא מה יעשו אנשי אש"ף בדרכון שלי. האם ישתמשו בו כדי להחדיר מחבל לישראל? כדי להפליל את ישראל בפיגוע באירופה? לך תדע.

     

    ואז אנחנו אז נתקעים במלון הילטון בעיר תוניס במשך ימים ולילות, ולא קורה כלום. תחכו במלון, אומר לנו איש הקשר, ערבי־ישראלי לשעבר. בכל רגע ביממה אתם עשויים להיקרא לראיון עם הראיס. הראיס מאוד עסוק. הוא נוסע לפה, נוסע לשם. חכו. בנקודה מסוימת נשבר לנו. נסענו לבקר בסידי בו סעיד, השכונה היפהפייה. חיפשנו את הווילה שבה התגורר וחוסל אבו־ג'יהאד. זה קרה רק ארבע שנים קודם לכן. בוגי יעלון וידא הריגה.

     

    בסוף הבהרנו להם שהם לא יוכלו להמשיך להחזיק אותנו בסוג של כלא. נמצא דרך לחזור הביתה, עם או בלי הדרכון. באותו לילה, אולי לפנות בוקר, נקראנו לערפאת. קדם לראיון כל התרגול המקובל: נסיעה מטורפת ברחובות חשוכים; החלפת מכוניות. בסוף מגיעים לווילה סטנדרטית, שרובה מוקצה למשרד.

     

    ערפאת ישב בראש שולחן ארוך ומסביבו פמליה. הוא מדבר, והם נכנסים לדבריו, מעירים, מייעצים. בולטת מכולם בלונדית קולנית, מזכירה בלשכה, סוהא טוויל שמה, לימים סוהא ערפאת. היא מתנהגת כאשת המנהיג עוד לפני שהייתה אשת המנהיג.

     

    בסוף מתייצב ערפאת לתמונה פרונטלית, תמונת מחזור. כך נהג לסיים פגישות. תומכים ישראלים, אורי אבנרי ואחרים, התייצבו לצידו ברצון, מול המצלמה. הצלם הוא איש שלו. הוא מתורגל בצילומים האלה.

     

    סליחה, אמרתי. הצילום צריך להיות משני צידי שולחן: הראיס מצד אחד, סמדר פרי ואני מצד שני. הוא לא הבין. אמרנו, אנחנו מראיינים, אתה מרואיין. זה מה שהעיתון צריך. ואז קורה מחזה מוזר: אני בורח ממנו מסביב לשולחן והוא רץ אחריי, כמו בכיסאות מוזיקליים. בסוף הוא ויתר.

     

    באתי אליו לראיונות פעמים רבות אחר כך, בעזה וברמאללה, עם עיתונאים אחרים ולבד. מדי פעם התייצב לצילום פרונטלי, ואני סירבתי. נמנעתי מללחוץ את ידו: עבודה כן; חברים לא. בסוף הניח לי.

     

    ערפאת היה איש מאוד מעניין, גם קצת מגוחך. פעם שאלתי אותו על מקור המדים שלו – היו לו מדי גברדין, כמו שהיו פעם לקצינים בצה"ל. אני גנרל, אמר בפאתוס. ומה אות ההצטיינות הזה? שאלתי. זה מהתנזים, אמר. אני מפקד התנועה. נתתי אותו לעצמי.

     

    עם זאת, היו לו כוח וסמכות שאין ולא היו לאף אחד בהנהגה הפלסטינית, גם לא לאבו־מאזן. זה קשור לשאלות שכל כך מציקות לך ולי: האם ההימור על ערפאת היה נכון. גם מנהיגים פוליטיים, גם בכירים במערכת הביטחון, העריכו שאת ההחלטות ההיסטוריות שנדרשו מהעם הפלסטיני יכול לקבל רק ערפאת. הם תיעבו אותו ובנו עליו. החיבור המעניין ביותר היה בינו לבין נתניהו.

     

    24.8.1993
    24.8.1993

     

    × × ×

     

    שיפר: סיקרנו יחד את השיחות באחוזת וואי, סמוך לוושינגטון, באוקטובר 1998. נתניהו ראש ממשלה; ערפאת הפרטנר שלו; השיחות מסתיימות בהסכם להעברת חלק מהגדה לשליטת הפלסטינים, כולל רוב חברון. כשכתבנו את סיפור המשא ומתן אתה הצעת כותרת: נתניהו מאוהב.

     

    ברנע: התמונה הראשונה שעולה על דעתי היא מכאן, לא משם. נתניהו וערפאת נהגו להיפגש במחסום ארז, בדרך כלל בצד הישראלי, ולפעמים בצד העזתי. באחת הפגישות בצד העזתי, שניהם עישנו סיגרים בחברותא. אם אני זוכר נכון, ערפאת דאג לסיגרים, שהרי מותר לקבל מתנות מחברים.

     

    ועכשיו לאחוזת וואי: לאחר שהושג ההסכם מזמין הנשיא קלינטון את כולם ל"איסט רום", אולם קבלות הפנים בבית הלבן. המלך חוסיין מגיע ממאיו קליניק, בית החולים לחולי סרטן במינסוטה. הוא חיוור וחלש, שכיב מרע. חגיגת ההסכם היא גם חגיגת פרידה. לאחר פחות מארבעה חודשים הלך לעולמו.

     

    בתום הטקס אנחנו מוזמנים למלון וילארד, המלון שבו התאכסן נתניהו. אז אנחנו הולכים. הוא מעניק לנו תדריך יוצא מן הכלל, מנומק, מפוכח, מעמיק. הוא מסביר לנו מדוע החליט לחתום על ההסכם למרות הוויתורים הטריטוריאליים המשמעותיים שנכללים בו.

     

    אנחנו נוסעים לשדה התעופה הצבאי אנדריוס, ועולים על מטוס ראש הממשלה. בבוקר אנחנו נוחתים בנתב"ג. נתניהו שיורד מהמטוס הוא איש אחר. הוא מסתייג מההסכם ומתייחס אליו כסוג של אילוץ, כאילו הנסיבות חתמו על הנייר, לא הוא.

     

    אני לא יודע מי מיושבי המטוס דיבר איתו בלילה. זמן הטיסה מאמריקה ארוך, והשינה קשה. נתניהו איננו ראש הממשלה היחיד שהמריא בדעה אחת ונחת בדעה אחרת.

     

    מתישהו בלילה הגיע למסקנה שה"בייס" שלו ידחה את ההסכם ובלי ה"בייס" הוא אבוד. נדמה לי שמאותה טיסה ואילך, זה כבר הרבה שנים, הוא נאחז ב"בייס"; נכון יותר, מתמרן בין שיקולים פוליטיים פרגמטיים, לבין הפחד לאבד את ה"בייס". ככל שעוברות השנים הוא יותר "בייס" ופחות פרגמטי. מה שמחזיר אותנו לימים אלה.

     


    פרסום ראשון: 17.12.19 , 22:23