אלה גולן הייתה האישה שישבה ליד גואל רצון בפעם הראשונה בחייו שבה קיבל שיחת טלפון מעיתונאי. על הקו הייתי אני. גולן, אז אחת מ־17 נשים שאסף סביבו, סיפרה לי שנים אחר כך שהיא זוכרת איך רצון התפתל באותה שיחה, בשעת ערב. ניסה למרוח ולהטעות. “איך דיבר פתאום על שלמה המלך, כאילו שניהם זה אותו סיפור, הוא והמלך וכל הנשים”, היא נזכרת. “בשלב הזה עדיין חשבתי שהוא שנון וחכם, ואת לא יותר מעוד חטטנית שבאה להרוס את הדבר היפה הזה שהקמנו. אני זוכרת שהיינו כולנו בלחץ גדול. הבנו שעלו עלינו. שהקשר הזה, שהיה מאוד מיוחד בעינינו אז, ומאוד אינטימי ושלנו, הולך להיחשף. ואיך היינו בטוחות שמה שקורה לנו הוא נפלא וטוב ושאיש מבחוץ לא מסוגל להבין את זה”.
היא הייתה אז בת 19, וכמו יתר הנערות שאסף לעצמו רצון, החשיבה אותו ל’הילר’, ‘איש משפחה מופלא’ ו’מושיע’. חלק מהנערות היו איתו יותר משלוש שנים לפני שהתעורר החשד אצל כמה מההורים, והם החלו, נואשים, לחפש אחריהן. ההורים הם אלה שפנו למשרד החקירות ויצמן יער, וביקשו שיבדקו איך ולאן נעלמו הבנות. כמה שבועות אחר כך, הנפיק המשרד את הדו”ח הראשון החושף את ההרמון המפנק שהקים רצון לעצמו, ואת 17 בנות, שהיו לא רק נשים אלא גם שפחות מין שילדו לו עשרות ילדים.
את שיחת הטלפון ההזויה ההיא עם רצון קיימתי קצת אחרי שוויצמן יער הצליחו לצלם את הקדוש רצון יוצא עם כמה שקיות פלסטיק מביקור בבית החולים איכילוב אצל שמרית, שזה עתה ילדה לו עוד בן. היא גם הייתה השלב האחרון לפני החשיפה הראשונה של הכת שלו במוסף ‘7 ימים’. “הכתבה נחתה עלינו כמו פצצה”, אומרת גולן. “הכותרת, ‘החלילן מהמלין ו־17 נשותיו’, הייתה נוראית מבחינתנו. מה אנחנו, ערימה של עכברות שהולכות כמו עיוורות אחריו? מצאנו את עצמנו מוצגות כפתיות. הוא הרשע ואנחנו הסתומות. אבל זה לא עורר אותנו. ההפך. הרגשנו נרדפות. אימצנו את ההסבר שדחף לנו לראש, שאנשים לא מבינים ותמיד ירדפו אותנו. וגואל עצמו? הוא עשה מזה חגיגה שלמה, חגיגה נרקסיסטית לגמרי. ‘ראיתם איך העיתונאית הציגה אותי גדול? יצאתי מעולה’, הוא אמר, ומבחינתו זה היה סיכום הפרסום”.
× × ×
זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. בינואר 2000. העולם חגג את המילניום, אבל הרחק מהעין הציבורית, בשיכונים של שכונת התקווה, הקים לעצמו איש אחד, נמוך קומה, עם קוקו וזקן לבן, אז בן 50 לערך, הרמון מפואר נוסח המלך שלמה, בניסוח שלו. אסף, בזו אחר זו, צעירות שלא רק עבדו בשבילו ופרנסו אותו, אלא גם שכבו איתו וילדו לו עשרות ילדים. זה לקח עוד עשר שנים בדיוק עד שפרצה המשטרה לבתים שבהן חיו הנשים, שלפה אותן לפנות בוקר, עם הילדים – בניגוד לרצונן באותה שעה – והעבירה אותן למרכזי טיפול בנפגעי כתות. חלקן עם שלושה ילדים, חלקן עם חמישה וחלקן עם שמונה ילדים. "ורק בחדר החקירות, כשהשוטרים חשפו בפנינו את הקלטות הסתר שנעשו בבתים, הבנו, בפעם הראשונה, איזו שטיפת מוח עברנו שם", מספרת גולן.
לחצו כאן לקריאת הכתבה המקורית
גולן, בת 39, אמא לחמישה ילדים, הייתה בכיתה י' כששמעה על רצון בפעם הראשונה. בת 18 כשהגיעה אליו עם חבר, ובת 19 וחצי כשילדה לו את בתה הבכורה.
כשהגיעה אליו, ידעה שלרצון יש אישה אחת, תקווה, לה נישא כדת וכדין, ושילדה לו חמישה ילדים. הכירה גם את שתי הנשים האחרות שהצטרפו למה שאז עוד הוגדר כקומונה, או טוב מזה, "קואופרטיב": לאה, עם חמישה ילדים, ואתי, שהייתה גרושה ואם לשתי בנות. שמו של רצון התגלגל אצל אחת מחברותיה של גולן, ששכנעה אותה לפגוש אותו. "בתמימות גדולה", אומרת גולן, "במחשבה שהיא אכן עוזרת לנו. מה שהיא ידעה לספר אז היה כמה חם ומיטיב הוא, ואיך הוא 'יודע דברים'".
מעיין סמדר, 39, היום עורכת דין במקצועה, הייתה מהנערות הראשונות שרצון הפעיל עליהן את קסמיו. בראיון שקיימתי איתה במסגרת הכנת הכתבה אז, סיפרה לי אמה, מרים סמידי, כי בגיל שלוש מעיין עברה טראומה כשסבא שלה, שהיא הייתה קשורה אליו מאוד, נפטר. תוך יומיים נשר כל שיער ראשה ולא צמח יותר, למרות שההורים ניסו את כל הטיפולים האפשריים. בתיכון היא שמעה לראשונה על הכוחות הרוחניים של רצון. מעיין אמרה להוריה שהוא יוכל להציל אותה, שיש לו אנרגיות מיוחדות, והם הסכימו שיבוא אליהם. ואכן רצון הגיע, נכנס עם מעיין לחדרה, וכשהם יצאו הילדה הייתה שטופת דמעות. "סוף־סוף", אמרה להורים הנדהמים, "גיליתי את האמת". "ואני", סיפרה לי אז האם, "עוד הודיתי לו וחיבקתי אותו, וליוויתי אותו החוצה".
בשלב הזה לא היה לה שמץ של מושג לאן יתגלגלו הדברים. איך שתי הבנות שלה, מעיין ואחותה הצעירה אפרת, ייסחפו אחריו, ייעלמו מחייה, ושגם הכתבה לא תספיק כדי להשיבן. "אני מקווה", אמרה לי אז, וכך גם בשיחות הטלפון שניהלנו אחרי פרסום הכתבה, "שנצליח לחדש את הקשר איתן".
זה לא קרה. חמש שנים אחרי שמעיין הכירה את גואל רצון, מרים נפטרה. רצון אסר על הבנות להגיע ללוויה או לשבעה. "יש לי דם על הידיים", אמרה לי מעיין סמדר, כשנפגשנו אחרי שהפרשה התפוצצה סופית. 12 שנים הייתה, כהגדרתה, "לא אשתו, אלא שפחת מין שלו", עד שהגיעה לחדרי החקירות ופגשה את אביה, אחרי שבע שנים של נתק מוחלט, עד שהחליטה לחשוף הכל, עד שהעידה בשפה רהוטה, בהירה, חפה מכל מאמץ לכבס את ההגדרות ולייפות את מה שקרה.
× × ×
הוריה של אלה גולן לא קלטו בזמן אמת את גודל הצרה. "בשלב הראשון, כשגואל רצון נכנס לחיינו, לא הבנו מה בדיוק קורה", מודים היום מירה שחם גולן ודורון גולן, חברי קיבוץ יקום. "חשבנו שצריך לתת לבת שלנו למצוא את דרכה ולכבד את בחירתה. ידענו שאלה נמצאת בקשר איתו, אבל היא גם עם חבר, כך שהיא מוגנת. מה גם שהיא המשיכה לשמור על קשר עימנו".
גולן הייתה היחידה שהגיעה ל"קואופרטיב" יחד עם חבר, שבאותה עת היה מכור לסמים קלים. רצון הבטיח שיגמול אותו, מה שאכן קרה, רק שבשלב מסוים החבר נדחק החוצה. כבוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה, גולן שמעבירה כבר עשר שנים הרצאות בנושא, מנסה להסביר איך היטשטשו הקווים האדומים. איך, בתהליך הדרגתי, חשופים למניפולציות שהפעיל רצון, היא והחבר שלה איבדו את היכולת להטיל ספק, לבקר, לפענח את טירוף המערכות שאליו נקלעו הנשים. "רצון, במודע, הוריד את המינון אצל הבחורים המעטים שהיו, בעוד שאצל הנשים שטיפת המוח הלכה והתעצמה. התוצאה הייתה שבשלב מסוים החבר שלי חשב שהוא לא מספיק רוחני, שהוא לא עומד בדרישות והחליט שהוא פורש. לא הבנו אז שזה תהליך מגמתי. וכך ממנטור רוחני הפך גואל רצון לאיש שהיינו אמורות להביא איתו ילדים לעולם. שזה הייעוד שלשמו הגענו לכאן, להביא ילדים רוחניים, ולמזלנו פגשנו את האדם שיכול להבטיח לנו את זה".
הוריה של גולן, שלא ידעו דבר, סירבו לשתף פעולה עם ההורים האחרים שהחליטו לפנות למשרד החקירות ויצמן יער. כשהתפרסמה הכתבה, הם זעמו. "כשאחד ההורים פנה אלינו שנצטרף, אמרנו שאנחנו לא שם. שבניגוד להורים אחרים, אנחנו כל הזמן בקשר עם הבת שלנו. וכשהכתבה שלך יצאה מאוד כעסתי עלייך ועל משרד החקירות. ידענו שדיברת עם הבת שלנו וחשבנו שניצלת אותה בשביל הסנסציה. לא סמכנו על הפרסום, ורצינו לקבל מידע יותר מבוסס. המנטרה שלנו הייתה שאם הבת מאושרת, אז הכל בסדר. בשנים שאלה הייתה שם, גואל רצון אפילו ביקר אצלנו ולחצנו לו יד. לא אהבנו את זה, אבל לא הייתה לנו ברירה, ודורון היה המנוע מאחורי שמירת הקשר עם אלה. לא ידענו שמדובר בשטיפת מוח, שהמצב של הבנות הוא בדיוק כמו מצב של שבויי מלחמה. שהן כלואות בתוך הסיטואציה".
מתי הבנתם שאכן זה מה שקורה?
"רק כשהפרשה התפוצצה. כשהמשטרה שיחררה אותן. רק אז הבנו את עוצמת הפגיעה, ואז הכאב היה עצום, איך נתנו לעצמנו להאמין שהכל בסדר".
איך אתם מסבירים את זה?
"מנהלת העמותה למלחמה בכתות הסבירה לנו שזו הדינמיקה. שנים האדירו את שמו בפנינו, סיפרו לנו כמה הוא איש משפחה חם ואוהב, ואיך יש לו כוחות לעזור לבנות. הייתה כזו העצמה של הדמות שגם אנחנו נלכדנו בזה. הבנו שזו טקטיקה מקובלת של מנהיגי כתות, שזה מכניזם שמשותף לכולם. זה לא אירוע חד־פעמי, זה תהליך. ואני אומרת את זה גם כעיתונאית לשעבר ב'על המשמר'. לוקח זמן גם להבין שהן לא נשותיו של גואל רצון, כמו שאומרים עליהן היום, הן שורדות הכת של גואל רצון, ולצאת משבי זה תהליך".
"נכון להיום", מדגישה מירה שחם גולן, "אנחנו עדיין עסוקים בשיקום, אם כי אנחנו נמצאים כבר בפאזה אחרת. גם אלה, שלמדה פסיכולוגיה וסיימה בהצטיינות והיא מאוד מבוקשת כמרצה. כשאנחנו שומעים אותה, אנחנו מבינים איך זה קרה".
יש לכם קשר עם ההורים האחרים?
"לא. אני לא יכולה לומר שנוצרה ברית של הורים, אבל אנחנו חברים בוועד המנהל של העמותה לנפגעי כתות, ואנחנו חושבים שהמדינה חייבת להיכנס לעניין ולהציל נפשות תועות, ופועלים בהתאם".
ומה באשר להורים עצמם?
"הם צריכים לשים לב. להבין שזו לא בחירה אמיתית. לחקור ולבדוק ולהיות ערניים גם אם הילדים אומרים שהם מאושרים".
× × ×
"אושר" אכן הייתה מילת המפתח. "אנחנו מאושרות", חזרו ואמרו הצעירות כשראיינתי אותן במהלך הכנת הכתבה באותם ימים ראשונים. "תדברי עם גואל", אמרה לי אז אחת מהן, "ותביני".
ואכן דיברתי איתו. שיחה הזויה, כפי שנכתב כאן למעלה. הייתי רוצה להיפגש איתך, אמרתי לו אז, ולשמוע יותר על הקומונה שלכם. "אני צריך לבדוק את זה", הוא ענה.
עם מי?
"עם המשפחה שלי".
יש לך משפחה גדולה.
"נכון".
הרבה נשים.
"נכון".
אז מה, אתה רוצה לשאול את כולן?
"אני צריך לכבד את כולן וגם את הילדים שלי".
את כולם?
"את היותר מבינים, מגיל שש או שבע. הם מבינים יותר ממה שאת חושבת".
אז תשאל עכשיו 17 נשים ועוד עשרות ילדים?
"אם אפשר, אז כן".
חשבתי שהן אלו ששואלות לדעתך.
"אנחנו בדעה אחת. אנחנו לא בהמות".
חס וחלילה. אבל אתה חושב ש־17 נשים תחשובנה אותו דבר?
"אני אגיד להן והן תשתכנענה".
בשלב הזה רצון הפסיק לרגע את השיחה, ברקע נשמעו קולות שונים. ואז הוא חזר אליי. "אני חושב שהטעו אותך, אני לא גואל רצון. יש אחד גואל רצון בפתח־תקווה וגם בחיפה. זה לא אני. אני איש מחשבים".
ומה עם כל הנשים שאמרת שתתייעץ איתן?
"לא אמרתי נשים, התכוונתי דודים ודודות. את אמרת נשים".
והילדים?
"יש לי דודים ודודות גם בני שש ושבע".
אז תשאל אותם.
"אני צריך לשאול גם את אמא שלי".
אמא שלך? בן כמה אתה?
"בן 17".
עם קול של בן 50?
"זה כי אני חולה".
אתה מבין שאני עיתונאית, שאני מכינה כתבה עליך?
"את יכולה לכתוב מה שאת רוצה. גם שגואל רצון הרג ושדד, לי זה לא מפריע".
אמר וניתק. חצי שעה אחר כך התקשר אליי אדם שהציג את עצמו בשם אשר ואמר שהכינוי שלו גואל רצון, ושהוא זה שצילמנו. ובן כמה אתה, שאלתי. בן 28, הוא אמר. שנראה כמו בן 50? שאלתי. זה בגלל שאני עוזר בעילום שם ובעילום דמות, הוא ענה, "מה שראית זה הייתי אני בתחפושת".
גם במרחק 20 שנה אחרי פרסומו, הטקסט הזה נשמע לי הזוי. "לא רק הטקסט הזה", אומר אשר ויצמן, מוויצמן יער חקירות, "כשהגיע אלינו, כל הסיפור כולו נשמע הזוי בשלבים הראשונים, וכמו סיפורי אלף לילה ולילה כשהחקירות התקדמו. בסופו של דבר, כל החומר שנאסף, יחד עם תלונה שהגישו ההורים, הועבר למשטרה, והם לא עשו עם זה כלום. זה לקח עשר שנים עד שהם טיפלו בפרשה כמו שצריך".
בשיחה שקיימתי עם אחד מחוקרי המשטרה, זמן קצר אחרי הפרסום, הוא טען שהנשים הצעירות שרצון אסף סביבו הן בגירות, שהן נמצאות שם מרצונן הטוב, ואין למשטרה כל עדות אחרת.
אם תזמינו את הנשים לחקירה, יכול להיות שאחת מהן תספר מה בדיוק קורה שם, אמרתי לו.
× × ×
לאורך השנים היו פרסומים נוספים על ההתנהלות של רצון, אך מה שהוביל לפתיחת החקירה עשור אחרי הכתבה הראשונה הייתה עדותה של אחת מ־19 הנשים, שסיפרה כי גואל רצון אנס אותה בעודה בת 14. האזנות סתר וצילומים בהיחבא חשפו את כל מה שנעשה אז בהרמון של רצון.
בינואר 2010 פרצה המשטרה לבית - וילה, בלשון הנשים - והפרשה חזרה לכותרות. חודש אחר כך הוגש כתב אישום נגד רצון. היו שם עשרות סעיפים, כולל עבירות מין, מעשי אינוס ומעשי סדום, בעילה אסורה בהסכמה ומעשים מגונים. ארבע שנים אחר כך נגזר דינו: 30 שנות מאסר בפועל.
"היינו עיוורות ושטופות מוח", אומרת אחת הנשים, שלא לייחוס, "בחרנו שלא לראות ולא להבין ולא להפנים שזה באמת מה שקורה".
כיום, רוב הנשים שחיו בהרמונו של רצון נלחמות לקיים את עצמן ואת 45 ילדיהן. חלקן מעבירות הרצאות, מספרות שוב ושוב את הסיפור, מתמודדות עם האשמות ישירות ועקיפות כי היו בגירות, לא הוחזקו בשבי ושיתפו פעולה עם רצון. מוצאות את עצמן מסבירות עוד ועוד איך עבד המנגנון המשוכלל שהפעיל רצון כדי לשתק את רצונן החופשי, לשעבד אותן לגחמותיו החולניות. "דבר ראשון שאמרו לי בטיפול, שמה שיש לגואל רצון זו הפרעת אישיות ולא מחלת נפש גנטית", אומרת גולן, "וזה היה חשוב לי, כמו לאמהות האחרות, לשמוע".
כשנפגשים איתן עכשיו, ברור לגמרי שהפרשה שהסעירה את המדינה יותר מפעם אחת, עדיין חיה ונושמת. והשאלה שנותרה פתוחה היא האם אפשר היה לטפל בזה אחרת, האם אפשר היה לעצור את הטירוף הזה כבר עם הפרסום הראשון. ×
אריאלה רינגל הופמן
