ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מימין: יחזקאל אדירם, זיוה, יוסי ואידה שוחמכר | צילום: דוד רובינגר
    7 ימים • 17.12.2019
    איפה הילד
    בסוף שנות ה–50 כל ישראלי הכיר את השאלה "איפה יוסל'ה?" זה קרה בעקבות היעלמותו של הילד בן השבע, יוסל'ה שוחמכר: הוא הוסתר אצל משפחות חרדיות בארץ, הוברח לאירופה כשהוא מחופש לילדה ועבר בסודיות בין מדינות עד שסוכני מוסד גילו אותו בברוקלין. 60 שנים אחרי, כתב 'ידיעות אחרונות' יחזקאל אדירם, שליווה את הפרשה מתחילתה וגייס את בן–גוריון לעזור, פוגש את משפחת שוחמכר. יוסל'ה עצמו - היום יוסי - מספר על ההתמודדות בשנים שאחרי החטיפה, על שטיפת המוח שעבר ולמה הוא סלח לבני המשפחה שלקחו אותו מהוריו
    יחזקאל אדירם | צילום: דוד רובינגר

    כמעט שלוש שנים לקח להן למצוא אותו. המשטרה, סוכני מוסד, כל המדינה חיפשה את "הילד המפורסם ביותר בעולם", יוסל'ה שוחמכר, שנחטף ונעלם מעל פני האדמה. ופתאום יום אחד קראו לאמו אידה ואחותו זיוה להגיע מיידית לארה"ב. הן נחתו בשדה תעופה בניו־יורק, ומשם לקחו אותן לבניין מחלקת ההגירה, קומה 14. השתיים נכנסו וחיכו ליוסל'ה בן העשר. כשנכנס, במקום שייפול עליהן בחיבוקים, יוסל'ה לא רצה להתקרב אליהן וניסה להתחמק מחיבוקי האם. "הוא נכנס בלב הולם לחדר הנשקף על נוף הגגות של ניו־יורק, שבו המתינו אמו ואחותו", תוארה הדרמה ב'ידיעות אחרונות' ב־3 ביולי 1962. "הוא ניצב דומם, מסתכל בהן ללא אומר. איש מבלעדיהן לא נכח בחדר".

     

    3.7.1962
    3.7.1962

     

    הוא היה קר רוח ועוין, אמר שבכלל לא קוראים לו יוסל'ה שוחמכר, שזיוה היא לא אחותו והאישה ממש לא אמא שלו. כמעט 60 שנים אחרי נזכרת אמו אידה, כיום בת 91, במפגש המטלטל הזה. "אמרתי לו: יוסל'ה, אני לא אמא שלך? זאת לא זיוה? אז לא צריך, אני הולכת, ואני לא אקח אותך. וכשקמנו ללכת, הוא מיד שאל: 'איפה אבא?'" עברה כמעט שעה עד שהילד הבין שהוא בטוח, רק אז החל לצעוק, "אמא שלי! אמא שלי!" "הייתי אחרי שטיפת מוח", אומר יוסי, כבר לא יוסל'ה וכבר לא ילד, אלא פנסיונר בן 68. "שתבין: אני עומד מול אמא שלי ואחותי, ומתכחש להן. אמרתי להן שקוראים לי יענקל גרטנר" (השם שתחתיו הוסתר, י"א).

     

    "אני הייתי הראשונה שראתה אותו", אומרת האחות זיוה, בת 72 היום. היא משחזרת כיצד התעלפה באותו רגע, התעלפה ממש, ואיך כשהתאוששה צפתה באחיה הקטן מתנכר למשפחתו. "אמא אפילו הראתה לו תמונות", היא נזכרת. "וזהו זה, מהר מאוד הוא השתחרר, האוויר יצא. באותו לילה ישנו בבניין מחלקת ההגירה בניו־יורק. יוסל'ה ישן עם אמא באותו חדר. באמצע הלילה הוא פחד, קם לחפש אותי. ובבוקר, דבר ראשון, מה אמא עשתה? חצי פאות הורידה לו".

     

    אידה: "אני לא עשיתי בכוח. שאלתי. כשהוא קם אמרתי, 'יוסי, אתה רוצה שאני קצת אגזור לך'?"

     

     
    מימין: אידה ויוסי שוחמכר, יחזקאל אדירם וזיוה שוחמכר | צילום: דנה קופל
    מימין: אידה ויוסי שוחמכר, יחזקאל אדירם וזיוה שוחמכר | צילום: דנה קופל

     

     

    זיוה: "היית עושה את זה גם ככה. אני זוכרת שהוא ביקש אוכל עם הכשר מיוחד, לא סתם. הביאו לו במיוחד. גם הזהירו אותנו שהוא מתפלל הרבה מאוד זמן. לפחות כמה שעות. אבל מעניין שבאותו בוקר, אפילו חמש דקות הוא לא התפלל".

     

     

    × × ×

     

    היום היו עושים על הסיפור הזה סדרה פסיכית לנטפליקס: בסוף שנות ה־50, בשל מצבם הכלכלי הקשה של הוריו - עולים קשי יום מברית־המועצות - יוסל'ה שוחמכר בן השבע נשלח להתגורר עם סבו נחמן שטרקס. הסב היה מחסידי ברסלב בירושלים. אחרי כמה חודשים, כשמצבם השתפר, ההורים ביקשו להשיב את הבן הביתה אבל הסב סירב. הוא התנגד לאורח חייהם החילוני והיה משוכנע שהם עומדים לחזור לברית־המועצות ולהמיר את דתו. ההורים פנו לבית המשפט העליון שהורה לסב להשיב את הילד, אך הוא מתמיד בסירוב ונכלא. בינתיים הילד נעלם מעל פני האדמה, כשבדיסקרטיות הוא מועבר בין קהילות חרדיות ברחבי הארץ.

     

    לחצו כאן לקריאת הכתבה המקורית

     

    הפרשה הסעירה את המדינה הצעירה, שלא הפסיקה לשאול "איפה יוסל'ה?" והפכה את הסיפור לסמל במאבק בין חרדים לחילונים, כשברקע בוחשים גורמים פוליטיים, דתיים ואחרים. בינתיים, ביוני 1960, יוסל'ה הוברח לחוץ לארץ כשהוא מחופש לילדה בידי סוכנת המחתרת האנטי־נאצית לשעבר, גיורת בשם רות בן־דוד. הוא הוחבא באירופה ואז הועבר לארצות־הברית.

     

    "כילד הייתי אצל סבא במאה שערים. סבא ואח של אמא, שלום, אמרו לי, 'תשמע, ההורים רוצים לשמד, רוצים לחזור לרוסיה'. בשבילי, ילד שלומד בחדר, זה שומו שמיים. יותר גרוע לא יכול להיות. ואז אני מתחיל לעבור בין משפחות. מטפלים בי בסדר, הזמן רץ, כמעט חוויה".

     

    אין געגוע הביתה, לאמא ואבא?

     

    "טוחנים לך את הראש: אלוהים ואלוהים ואלוהים. התחנכתי בחדר במאה שערים, לא חינוך דתי נורמלי, אלא ההארד־קור של החרדים. והם שאומרים לי, 'שמע, אתה הולך לבגוד באלוהים'. וזה לא סתם אנשים, זה סבא, זה אח של אמא, למה לא להאמין להם? וזה סיפור שמחזיק פחות או יותר עד הסוף. כשהייתי בברוקלין, בשכונת ויליאמסבורג שלושה או ארבעה חודשים, התחילו אצלי יותר שאלות, כי שם הייתי בבית אחד, כמעט לא יצאתי ממנו. הם מבחינתם עטפו אותי".

     

    ככתב 'ידיעות אחרונות' שהתגורר אז בסמוך למשפחת שוחמכר הרגשתי צורך להתגייס לטובת המאבק המשפחתי. מלבד ליווי וסיקור הפרשה, הייתי שותף בוועד להצלת הילד הנעדר, ובין השאר נפגשתי עם ראש הממשלה דוד בן־גוריון כדי לגייסו לעזרת המשפחה. הופתעתי אז שראש הממשלה בכלל לא היה מעודכן בסיפור. הוא מיד קרא לראש המוסד והורה לו באופן חריג לפתוח בחיפושים אחרי יוסל'ה. עשרות סוכני מוסד החלו לחפש אותו בקרב קהילות חרדיות ברחבי העולם, וגילו אותו אצל משפחת גרטנר, מחסידי סאטמר בברוקלין.

     

    הראיון עם אידה, זיוה ויוסי - האב אלתר כבר אינו בחיים - מרגש אותי במיוחד. לאורך השנים שמרתי על יחסים קרובים עם המשפחה. אידה מחבקת אותי ומזכירה לי איך הייתי בן בית אצלה, ואיך לפעמים דאגה כשלא הספקתי לאכול. "היה צריך עיתונאי לוחם שמאמין ברעיון כדי שינהל מאבק ציבורי, שייקח את זה כפרויקט חיים", אומר לי יוסי. "אם לא אתה, והלחץ הציבורי שנוצר, החיים שלי היו נראים אחרת. העסק היה נבלע והיום הייתי חרדי. מבחינת החוטפים הייתי כנראה ילד שהצליחו להציל מהחילוניות".

     

    "אוכל נתנו לך?" אני שואל אותו. "מה קרה לך?”, הוא עונה, “אוכל מעולה. בכל מקום שהעבירו אותי אליו - למדתי. בארץ בחדר, בשווייץ בישיבה, בצרפת זה היה בפנימייה של ילדים מצפון אפריקה. והמעברים האלה בתור ילד הם כמעט חוויה. תחשוב, יש הרבה ילדים, ואז מצטרף ילד זר עם מעמד מיוחד. אז הייתה שם שטיפת מוח, עם תנאים סביבתיים שעזרו לקיים אותה".

     

    המהומה בישראל סביב היעלמותו של יוסל’ה לא התחילה מיד. לקח זמן עד שהתעלומה הפרטית של השוחמכרים הפכה לפרשה המדוברת בישראל. בני המשפחה מספרים שבתחילת הדרך המשטרה לא לקחה את העניין ברצינות, אלא ראתה בו סכסוך פנים־משפחתי. אחר כך, כשהחלה לפעול ברצינות, לא האמינה שהילד הוברח מגבולות המדינה. הפיצו אינפורמציות לא נכונות, והמלחמה הייתה נגד ההנחה שיוסל'ה בארץ ונשאר רק לאתר אותו.

     

    "הייתי אז בכיתה ז'־ח'", האחות זיוה משחזרת, "לא הייתה לי ילדות, לא חופשות. הייתי עם המשטרה או השב"כ, מסתובבת בכל מיני מקומות שאולי הוא שם. היו ימים שהיו מגיעים לאמא ואבא באמצע הלילה, אומרים, 'יש לנו מידע שיוסל'ה כאן וכאן', ואז היינו קמים ונוסעים עם המשטרה. ירושלים, בני־ברק, טבריה, צפת. אחר כך התברר שהוא לא היה בארץ באותה תקופה. אבא ז"ל תמיד אמר, 'הילד לא בארץ'. הייתה לו הרגשה".

     

    לקח זמן עד שפרטי החטיפה התבררו: כיצד הועבר יוסל'ה הקטן בין מקומות מסתור בישראל; כיצד הוברח אל מחוץ לגבולות המדינה; וכיצד סבו, דודו ואחרים, בניווט קבוצה דתית קיצונית, תימרנו אופרציה חובקת עולם כדי להחביאו מהוריו.

     

    ואז יום אחד, בחשאיות גדולה, התבקשו בני משפחת שוחמכר לארוז כמה חפצים. "באחד הערבים", נזכרת זיוה, "מישהו דפק על הדלת, ואמר, 'מחר את טסה לארה"ב אבל תשמרי בסוד'. אמא עוד קודם שהתה במלון בתל־אביב בחדר שלא נרשם על שמה, אחרי שדיווחה על חופש בעבודה. אמרתי לאיש בדלת, 'אפשר לראות תעודה?' והוא הראה תעודה של המשטרה. לא היו לי הרבה בגדים לקחת לטיסה, אפילו לא זוג סנדלים, כי שלי היו אצל סנדלר. אז לקחתי מחברה, אמרתי שאני נוסעת לאילת. גם לא היה לי ויזה לארה"ב. זה היה יום ראשון והשגרירות הייתה סגורה, אז נסעו בשביל זה אל השגריר בהרצליה, הוציאו אותו מאיזה משחק טניס".

     

    אידה וזיוה הוטסו למפגש עם יוסל'ה שבינתיים חולץ מהבית שבו הוחזק. "הייתה בעיה איך מוציאים אותי מארה"ב", מתאר יוסי. "מעבר לפרוצדורות, החרדים היו כוח אלקטורלי בארה"ב. ראש המוסד אז, איסר הראל, איים שבן־גוריון יפנה לאו"ם".

     

    בתמונות מהימים שלאחר איתורו נראה יוסי הקטן, פניו עגולות וחייכניות כמו היום, לבוש חליפה כהה, יוצא בקדילק ממשרד ההגירה בניו־יורק. "אני חוזר בשמחה. רוצה ללמוד בישיבה ולהיות יהודי טוב", אמר אז לכתב 'ידיעות אחרונות' במקום. אחד הרגעים המוזרים בסיפור הזה התרחש כשבנמל התעופה בישראל חיכה ליוסל'ה גם סבו, נחמן שטרקס, שהשתחרר מהכלא זמן קצר קודם לכן, שם היה עצור בהפסקות. אגב, לאורך השנים הסב טען שלא הוא העלים את יוסל'ה ואין לו מושג איפה הוא. כשנמנעה ממנו גישה לנכדו החל לזעוק שם, "אני רוצה לראות את נכדי!"

     

    כשטיסה 324 הביאה לישראל את משפחת שוחמכר, כ־3,000 אנשים המתינו לילד בכיכר השלושה בחולון, לא רחוק מביתם. אלא שהבית הראשון שבו ביקר יוסל'ה עם הגעתו ארצה היה דווקא הבית שלי. זה היה מאוד מרגש. אנשים לא הבינו מה הוא עשה אצלנו. הוא בא להגיד תודה.

     

    אחרי קבלת הפנים ההיסטרית החלה תקופת התאקלמות לא פשוטה. "הייתי סלב של אז", הוא נזכר, "הולך ברחוב, כולם רצים אחריך. זה לא דבר שהייתי רגיל אליו. כל הזמן מדברים, כותבים בעיתון. אפשר להבין, לא היו אז יותר מדי סלבריטאים".

     

    זיוה: "כשהוא חזר היה בו פחד. הוא פחד למשל ללכת לבד, היה צריך ליווי כל הזמן. הוא גם היה צריך משקפיים, אבל אנחנו לא ידענו. הוא לא סיפר. יום אחד אבא הצביע על אחת התמונות ושאל, 'יוסל'ה, אתה זוכר את התמונה הזאת?' הוא ענה, 'אבא, אני לא זוכר'. אבא אמר, 'צריך לקחת את הילד לרופא עיניים'. בהתחלה יוסל'ה ביקש מאבא ללמוד בישיבה. אבא הסכים שילך לבית ספר דתי, אבל הילדים שם התעללו בו. היו מקניטים אותו, 'איפה הפאות?' הם הכירו את הסיפור".

     

    יוסי: "אני זוכר שהיה מורה שמאוד עזר לי אבל בגלל הילדים ממש לא רציתי ללכת לבית הספר. סבלתי. ברגע שעברתי לבית ספר אחר, של שנקר, היו לי חברים וחזרתי לחיים הרגילים".

     

     

    × × ×

     

    גם להוריו של יוסל'ה ציפתה התמודדות לא פחות מורכבת מזו של הבן. אידה ואלתר המשיכו את חייהם תוך החלטה שלא לנתק קשר עם בני המשפחה שבגדו באכזריות באמונם.

     

    "גדלתי בבית שידע להכיל את הסיפור הזה, לא להיתקע בעבר. במשפחות אחרות זה לא היה קורה", מתאר יוסי. "קח את כל סיפור ההתמודדות עם הסבא והסבתא. בתור נער אני זוכר שהיינו הולכים לבקר במאה שערים. לא היינו מדברים על הפרשה. זה או שאתה מקבע את הטראומה או שאתה אומר 'בוא נתקדם'. אז יש הורים, לא עם ההשכלה הכי גבוהה אבל עם תובנות החיים הכי חזקות, שאומרים, 'זו המשפחה, קרה מה שקרה, אנחנו זזים קדימה'. וזה השפיע גם עלינו, הילדים".

     

    זיוה: "כשסבתא הייתה בבית החולים, אחרי שחטפה דלקת ריאות, לא היה יום שאמא לא נסעה אליה אחרי העבודה. אני זוכרת שגם בערב פסח אמא נסעה להיות עם סבתא, והייתה איתה כשהיא נפטרה".

     

    אידה, איך את מסבירה את זה?

     

    "מה אני יכולה להגיד? אבא שלי, הוא ביקש סליחה, בכה. אמא לא ביקשה סליחה. עוד קודם, כשאח שלי שלום היה עצור ורצו לשחרר אותו, אמרתי, 'לא, עד שאני לא רואה את הבן שלי, הוא יישב'. שום דבר לא יעזור".

     

    זיוה: "אבל אמא סלחה, וגם תמכה בהם כלכלית. היא הייתה אצל סבא בבית הסוהר, למרות שכעסה על מה שקרה. סבא תמיד אמר שאמא היא הבת הכי טובה שלו, ושאין כמוה. וכשסבא נפטר, במשפחה המורחבת עשו הכל כדי שלאמא זה יתגלה יותר מאוחר, ושהיא לא תגיע ללוויה".

     

    אידה: "לא היה לנו טלפון אז. נודע לי על זה מעיתונאי. הגעתי באיחור, ואז כתבו בעיתונים: 'האבא נפטר, הבת לא באה ללוויה'. אחר כך במשפחה היו שביקשו שאשלם עבור השבעה או עבור המניין. אמרתי, 'קדחת, שום כסף אני לא נותנת'".

     

    זיוה: "בניגוד לאמא, אני כעסתי על סבא ועל סבתא ולא נפגשתי איתם. עד היום אני טוענת שסבא לא היה עושה את כל זה בלי סבתא. הוא היה אדם טוב, גם סבתא, אבל היא הייתה מאוד חזקה. אינטליגנטית. עברה הרבה בחיים".

     

    ולמרות כל זה, העניין המשפחתי, מתעקש היום יוסי, הוא לא הסיפור האמיתי. "מי שעמדה מאחורי הפרשה הייתה קבוצה של חרדים קיצוניים. המשימה שלהם הייתה להרוס את המדינה הציונית. הסבא, המשפחה, היו כלים במשחק. כל עוד הם יכלו לגרום לקרע בין הדתיים לבין הציונים הארורים - ובן־גוריון זה בכלל עמלק מבחינתם - זו הייתה הצלחה. טימטמו מדינה שלמה, כולל המוסד. אתה קורא דרשות שרבנים קיצוניים נשאו אז, מצטטים את רש"י ורמב"ם, אומרים, 'מצווה משמיים להציל את הילד'. ואתה לא יכול שלא לחשוב איך רבנים שאין להם מושג על מה הם מדברים שטפו את המוח. איזה דברי הבל ושטות בשם אלוהים? אז מה יש לי לכעוס על אנשים שהלכו אחרי דרשות הזויות של רבנים?"

     

    אין בך בכלל כעס?

     

    "אני מרחם כמעט. מכיל. אני לא שונא. עברתי קטע טראומטי, אבל אני מודה לאלוהים על איך שזה נגמר. אם משהו השתנה בי, זה שהיום אני מוכן להבין את השני יותר טוב".

     

    גם את החוטפים?

     

    "גם חלק מהחוטפים. לפני כמה שנים נסעתי לביקור בבית משפחת גרטנר בניו־יורק שאצלה הוחזקתי. הם הזמינו אותי, רצו להיפגש, וקיבלו אותי באהבה ובחום. פגשתי את הדור היותר־צעיר, בני גילי. דיברנו קצת. מפגש אנתרופולוגי מופלא. ונכחה שם האמא, אישה מאוד מבוגרת. מדברים־מדברים, ובאיזשהו שלב אמרתי, תנו להישאר איתה קצת. ואז, בארבע עיניים, היא שואלת, 'תגיד, כמה זמן היית במרתף לפני שהגעת לארץ?' כלומר, הם היו בטוחים שלקחו אותי בכוח, הכניסו אותי למרתף חשוך עד שעברתי מלהיות דתי מאמין לחילוני. מבחינתם לא יכול להיות שהאיש עובר מרצונו מצד לצד.

     

    ואז שאלתי אותה, 'תגידי, את אמא, ואני בן של אמא, איך את מסבירה את מה שקרה?' אתה שומע את ההסבר ואתה מרחם. מה היא אומרת לי? 'באו, אמרו שיש ילד שצריך למצוא לו מקום, להגן עליו, כי מנסים להעביר אותו דת'. אז איך אני יכול לכעוס עליה? רציתי תשובה פילוסופית עמוקה, ואצלם זה בסך הכל אירוע של עזרה בקהילה. לגיורת, אגב, אני לא מוכן לסלוח. היא ידעה בדיוק מה קורה".

     

    יוסל'ה הקטן הוא אב לשלושה, תושב היישוב שערי־תקווה, ד"ר במדעי ההתנהגות. במהלך חייו היה יועץ ארגוני ושימש כמנהל משאבי אנוש בכמה חברות גדולות. פה ושם עוד קוראים לו יוסל'ה. "שיקראו מה שרוצים. אני לא עושה מזה סיפור".

     

    עוד מזהים אותך ברחוב?

     

    "ברוך השם מזהים. בשנים האחרונות זה קורה פעמיים־שלוש בשבוע, אז אתה יכול להבין מה היה לפני. הוותיקים עדיין מזהים אותי, בעיקר דרך השם, אבל לא כולם זוכרים מאיפה. חושבים שאולי הייתי איתם בצבא. יש כאלה ששואלים, 'אתה קשור ליוסל'ה שוחמכר?' אז אני אומר, 'קשור, משפחה'. אחרת זה סיפור שלא נגמר. אנשים מספרים לי את סיפור חיי, חלקם משכתבים את ההיסטוריה. יש גם כאלה שמספרים שאבא שלהם היה בין אלה שחיפשו אותי, או שאבא שלהם הוא זה שמצא אותי. אני יוצא מנקודת הנחה שכולם צודקים. זה היה באמת מבצע שעשרות לקחו בו חלק".

     

    כמה הפרשה השפיעה עליך לאורך השנים?

     

    "הצלחתי להיות טייס טוב, לעלות למעלה, להסתכל על זה ממרחק. יצאתי מזה לגמרי, לא נשארתי עם עכבות פסיכולוגיות. בזכות ההורים עברתי את זה, נקרא לזה - בקלילות".

     

    זיוה, עלייך הפרשה כן השפיעה.

     

    יוסי: "זיוה חיה את הפרשה. היא לא כמוני".

     

    זיוה: "זה שינה אותי מאוד, אני לא מאמינה לכל דבר. אולי גם דואגת יותר. בכל זאת, הייתי אז בוגרת ממנו. ויש דברים שאני לא מוכנה לסלוח עליהם". ×

     


    פרסום ראשון: 17.12.19 , 22:19