ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חיילים אמריקאים אחרי שהעלו באש כפר וייטנאמי | צילום: AP
    7 ימים • 17.12.2019
    הבריחה משבי הווייטקונג
    אלי לנצמן, כתב 'ידיעות אחרונות' במזרח הרחוק בשנות ה–60, בסך הכל רצה להכיר יותר טוב את וייטנאם, כשפתאום קנה של רובה הוצמד לגבו ומורדים קומוניסטים חטפו אותו. 57 שנים אחרי, הוא חוזר למסע שלו בג'ונגלים בין החיים למוות
    אלי לנצמן

    פעם אמרו לי שאני גיבור ותותח. היום אני קורא לזה, טיפש. כי בשנות ה־20 שלי לא חשבתי יותר מדי. טיילתי בכל העולם, וכמעט תמיד בטרמפים, ובכל ראיתי הרפתקה אחת גדולה. בגיל 26, לפני 57 שנה, כשלמדתי ביפן וכתבתי משם לעיתון, נסעתי לחופשה בווייטנאם השכנה, ומצאתי את עצמי שבוי של מורדים קומוניסטים שהובילו אותי יותר משבועיים בתוך יערות והיו משוכנעים שאני מרגל אמריקאי. אבל גם כשנחטפתי אז בווייטנאם, לא הבנתי באמת עד כמה הייתי נתון בסכנה. עד הפעמיים ההן, שחשבתי שתכף הולכים להרוג אותי וזהו.

     

    × × ×

     

    המזרח הרחוק תמיד משך אותי. לאחר שהתקבלתי ללימודי עיתונאות באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, חשבתי לעשות קודם סיבוב בעולם, כדי לראות את המזרח. באותם ימים לא ידעו עליו בארץ כמעט דבר. עם 500 דולר עליתי על אונייה לטורקיה, ומשם המשכתי לפרס, לכוויית, פקיסטן, הודו, קשמיר. כל יום קרה לי משהו. לא הזדהיתי כישראלי, ואם מישהו היה מבקש ממני את הדרכון, הייתי מסתבך. אבל לא חשבתי אז על הסכנה, פשוט רציתי לראות עולם. מדרום הודו עליתי על אונייה לסינגפור. בדרך היבשה המשכתי למלזיה, נכנסתי לתאילנד, ומשם לקמבודיה ולווייטנאם. מסייגון לקחתי אונייה להונג־קונג ומשם ליפן. בשום שלב לא טסתי, הכל דרך היבשה והים.

     

    לוחמי וייטקונג בדרום וייטנאם
    לוחמי וייטקונג בדרום וייטנאם

     

    ללימודי העיתונאות בארה"ב הגעתי מטוקיו באונייה דרך סן־פרנסיסקו. גם העיתונות הייתה אז בשבילי הרפתקה. ביקשו ממני לכתוב כתבה לעיתון הסטודנטים. כתבתי על וייטנאם, על השלטון המושחת ורצון העם בחופש. קיבלתי עבור המאמר 20 דולר.

     

    קראו כאן לקריאת הכתבה המקורית

     

    יומיים לאחר הפרסום, הגיעו אליי שני גברתנים והסבירו לי שעברתי על החוק, כי כסטודנט אסור היה לי לקבל כסף. לקחו אותי לחקירה ולמעצר, ולמחרת הובאתי לפני שופט. הוא הציע לי שתי אפשרויות: או שיעלו אותי על מטוס בחזרה לארץ, או לעזוב תוך 30 יום לאן שארצה. החלטתי לחזור ליפן.

     

    כשבע שנים חייתי שם, למדתי תולדות האמנות של יפן וסין. היינו שלושה סטודנטים ישראלים: אחד כתב משם לעיתון 'מעריב', אז הצעתי שאכתוב ל'ידיעות אחרונות' והם שמחו מאוד. לא היה לי אז טלפון. הייתה תיבת דואר בטוקיו, שאליה היו שולחים לי מכתבים.

     

    את החופשות מהלימודים ניצלתי לטיולים במזרח. במאי 1962, כשנסעתי לווייטנאם, הייתה שם מלחמה בין הצפון הקומוניסטי, שבו תמכו ברית־המועצות וסין, לבין הדרום, שלצידו לחמה ארצות־הברית. ידידיי המקומיים הזהירו אותי לטוס ממקום למקום כי הדרכים מסוכנות, אולם אני העדפתי לטייל ברכבת ובאוטובוסים. מהר מאוד הבנתי שהם צדקו, ולא אני.

     

    אלי לנצמן עם סטודנטים בווייטנאם
    אלי לנצמן עם סטודנטים בווייטנאם

     

    באחד צהריים אחד, אחרי שביקרתי בעיר תווי, בירתה העתיקה של וייטנאם השוכנת ליד הגבול הצפוני, נסעתי באוטובוס קטן חזרה לסייגון, אז בירת הדרום. לפתע ראינו מולנו גשר עץ שנשרף ויצא משימוש. הנהג עצר וכולנו ירדנו מהרכב, מתלבטים איך להמשיך. פתאום מצאתי את עצמי מוקף בכעשרה גברים לבושים בשחור, לראשיהם כובעי קש רחבים ובידיהם רובים וסכינים. הרגשתי שדוחפים אותי. הם כבלו את ידיי מאחור, הניחו חבל על הצוואר שלי ומשכו אותי קדימה. הרגשתי קנה של רובה מוצמד אל גבי. תרמיל הגב שלי נשאר באוטובוס.

     

    22.6.1962
    22.6.1962

     

    לא ידעתי מה קורה. הייתי הזר היחיד באוטובוס, ורק אותי תפסו. החוטפים, שאחר כך התברר לי כי הם לוחמי גרילה קומוניסטים מהווייטקונג, לקחו אותי איתם לתוך היער. אני זוכר שהלכנו במשך שעות בתוך צמחייה עבותה עד שהכניסו אותי לתוך מערה. עשו עליי חיפוש ומצאו שקית עם קצת דולרים. בניירות מצאו גם תצלום שלי במדי צה"ל וכנפי צניחה. הם היו בטוחים שאני טייס ומרגל אמריקאי, כי הייתה לי מצלמה.

     

    ניסיתי להסביר שאני סטודנט ישראלי שלומד ביפן, אבל אי־אפשר היה לדבר איתם. רק 20 מילים באנגלית, כמה בצרפתית, תנועות ידיים. הבנתי שהם רוצים לקחת אותי למפקד יותר בכיר, שיחליט מה לעשות איתי.

     

    בשלב מסוים הגענו לשטח הררי. זה היה רגע מאוד קשה ומפחיד. עמדנו לפני סלע גדול שמאחוריו הר. הם עצרו, הורידו לי את החבל מהצוואר והידיים, וסימנו לי לפשוט את המכנסיים ולהוריד את הסנדלים. כל הזמן אמרתי להם, "סטודנט, סטודנט, איזראל", אבל זה לא עניין אותם. הם דחפו אותי לכיוון הסלע והורו לי לטפס. חשבתי שהם עומדים לירות בי ורוצים להשתמש בסנדלים ובמכנסיים שלי לאחר מותי. הייתה לי צמרמורת.

     

    אלי לנצמן  היום בביתו. "כשהאמריקאי שאל אותי מהיכן הגעתי, עניתי לו: מהגיהינום" | צילום: אלעד גרשגורן
    אלי לנצמן היום בביתו. "כשהאמריקאי שאל אותי מהיכן הגעתי, עניתי לו: מהגיהינום" | צילום: אלעד גרשגורן

     

    התחלתי ללכת. עשיתי את זה לאט. התחלתי לטפס על הסלע, והם סימנו לי להמשיך. הגעתי פחות או יותר לראש הסלע, ואני זוכר שפתאום עצרתי, וראיתי בדמיון את הגופה שלי על האבנים. הלב שלי דפק. פחדתי נורא. חשבתי, "אמא שלי לא תדע מה קרה לי בכלל". רק על אמא חשבתי. עצרתי וחיכיתי שפשוט יירו בי. ואז שמעתי צעקות וראיתי בצד השני חבר'ה שלהם שהמתינו לי ליד מערה. יותר מאוחר הם החזירו לי את המכנסיים והסנדלים.

     

    המשכנו ללכת כמה ימים בשורה ארוכה. כשהיינו ליד הכביש הראשי, התקדמנו רק בשעות החשיכה. באזור הכפרים נענו יותר בחופשיות. התושבים הביאו לנו אוכל. צעדתי בשדות האורז בידיים חופשיות אבל שלושה גברים מצוידים בתתי־מקלע השגיחו עליי כל הזמן. אני חייב לומר שהחוטפים התייחסו אליי יפה. באחד הכפרים הם קנו חלב משומר מתוק שנראה כמו דבש, וכשהיו מכינים לי תה שפכו קצת מזה. באחד הלילות הם הכינו עוף על מדורה ורק לי נתנו לאכול ממנו. הכסף שלי נשאר עליי, וכל פעם הם לקחו קצת וקנו מוצרים בשבילי. לדעתי, הם החזיקו בי מתוך אי־הבנה. הרי לא הייתי מעורב במלחמה, אבל הם היו צריכים כנראה שסמכות יותר גבוהה תחליט מה לעשות איתי.

     

     

    × × ×

     

    אלי לנצמן בשנות ה־ 60 בווייטנאם. חשבו שהוא מרגל אמריקאי
    אלי לנצמן בשנות ה־ 60 בווייטנאם. חשבו שהוא מרגל אמריקאי

     

    כשסוף־סוף הגענו למפקד, הוא סירב ללחוץ את ידי, ושאל בקול זועף, למה באת לוויטנאם. אחר כך הופיע גבר אחר שהסביר לי שאם לא אודה שאני מרגל אמרקאי, יוציא אותי להורג עם שחר. לא עצמתי עין כל הלילה. ניסיתי לברוח, אבל השומרים תפסו אותי וכלאו אותי במערה, בבור שעומקו כשלושה מטרים. בערב הוציאו אותי ורמזו לי לצעוד איתם. כשעצרנו, אחד מהם נתן לי את חפירה שהוציא מהסבך, וסימן לי לחפור באדמה. הייתי בטוח שהם רוצים שאחפור את בור הקבורה שלי, ולאחר שאסיים את העבודה הם יירו בי ויזרקו אותי לבור. עבדתי מאוד לאט כדי למשוך זמן. כשכבר הייתי בטוח שמוציאים אותי להורג, הם סימנו לי לבוא איתם לעבר השיחים, ושם ראיתי להפתעתי, גופה. אחד החברים שלהם מת כנראה מאיזו מחלה. הם ביקשו שאגרור אותו לבור ואקבור אותו. נשמתי לרווחה.

     

    את הימים הבאים ביליתי באותו בור. כל פעם הבנתי מהם שלמחרת ישחררו אותי, אבל זה אף פעם לא קרה. בוקר אחד יצאנו שוב לדרך. חשבתי שייקחו אותי לסייגון. ביום ה־15, כשהלכנו ביער, נגמרו לנו המים. כשהגענו לחושה עם גגון קטן, ראיתי נהר. רצתי אליו עם פחית בידיי, לשתות מים, אבל אחד החוטפים ניגש אליי והעיף מידיי את הפחית. כעסתי עליו כי הייתי צמא, ובסוף יצא שהלכנו מכות. אחרי שהפרידו בינינו, אחד החוטפים אמר לי, "אתה לא תחזור כבר לסייגון, אותך ייקחו להאנוי, בירת הצפון". זה שבר אותי. הבנתי שכבר לא ישחררו אותי. החלטתי שזהו זה. נמאס.

     

    בלילה, כששכבתי לישון על הרצפה, חיכיתי שכולם יירדמו. כשהשומרים היו בערסלים, ישנים, זחלתי בשקט בשקט החוצה, ואז ראיתי שומר שנימנם בחוץ. הוא הפנה את הגב אליי. לא זיהיתי אותו, כי כולם לבשו בגדים שחורים. התחלתי לזחול לעברו. מצאתי לידי חתיכת במבוק. הגעתי מאחוריו ובלי לחשוב בכלל, חנקתי אותו עם המקל על הצוואר. נעלתי את עצמי עליו. כשראיתי אותו שכוב על הרצפה מחוסר הכרה התחלתי לרוץ, ואז אמרתי לעצמי, לאן אתה רץ?

     

    עליתי על עץ וחיכיתי שהשמש תעלה. זכרתי שהכביש הראשי, שממנו חטפו אותי, מוביל מהצפון לדרום לאורך חוף הים, אז ידעתי שהכיוון שלי צריך להיות השמש. התחלתי ללכת מזרחה. רציתי פשוט להסתלק. ניסיתי לא לחשוב שרודפים אחריי, כי אחרת לא הייתי יכול לעשות דבר. לא היו לי מים, לא אוכל, רק המקל הזה. השמש הייתה המצפן היחיד שלי.

     

    טיפסתי על הר גבוה במשך ארבע־חמש שעות. ואז נעשיתי צמא, הרגשתי שאני לא יכול יותר ורצתי למטה. חפרתי בור, היה שם בוץ, הורדתי את החולצה כדי לסנן את הבוץ מהמים עד כמה שניתן. וכך שתיתי. בשלב מסוים שתיתי גם את השתן שלי. רציתי לחיות. כשראיתי ציפור שקירטעה על הקרקע תפסתי אותה, ואפשר לומר שאכלתי אותה. בנחלים, תפסתי דגים עם המכנסיים. אין לך ברירה, זו הישרדות.

     

    לא ידעתי לאן אני הולך. אתה בורח, לאן אתה בורח? חיפשתי להגיע למקום מיושב. כשחציתי נחל, הגוף שלי התמלא בעלוקות מוצצות דם. גירדתי אותן מהגב עם עץ. היו שעות שמרוב ייאוש החופש כבר לא עניין אותי בכלל ולא היה אכפת לי להיתפס שוב על ידי המורדים.

     

    אחרי ארבעה לילות בערך ראיתי בשעות הערב, מרחוק, אור של נורות חשמל. הבנתי שזה מקום מיושב. הכנסתי מקל באדמה לסמן את כיוון האור, ובמשך היום הלכתי לשם. בדרך פגשתי שני אנשים שהראו לי איך לחצות את הנהר, והגעתי לכפר שמוגן על ידי הצבא.

     

    ניסיתי להסביר שאני צייד שהלך לאיבוד. לא רציתי להגיד שנחטפתי וברחתי כי לא ידעתי מי נגד מי. כשהגיע לכפר איש צבא אמריקאי, היה לי קל יותר. עם האמריקאי יכולתי לדבר. הייתי עייף, פצוע, מלוכלך, מגודל זקן, וכשהוא שאל אותי מהיכן הגעתי, עניתי לו: מהגיהנום.

     

    נלקחתי לחקירה של המשטרה בסייגון, ולאחר שהשתחררתי, פתאום מצאתי את עצמי אייטם עיתונאי. עשו מסיבת עיתונאים לכבודי וביקשו שאדגים איך בדיוק חנקתי את השומר. מצאתי באולם סרגל והדגמתי על אחד העיתונאים מה עשיתי. כל כך התרגשתי, שחנקתי אותו קצת יותר מדי. הוא התחיל להשתעל.

     

    ב'ידיעות אחרונות' הקדישו לסיפור מקום נכבד, במבט לאחור, גם כעיתונאי, אני יכול לומר שזו האפיזודה הכי מסעירה שקרתה לי, ועברתי בחיים שלי הרבה הרפתקות. ×

     

    הביא לדפוס: ליאור אל־חי

     

     

     


    פרסום ראשון: 17.12.19 , 22:21