הם חוגגים יומולדת 40. הם ניתקו מגע זה מזה. רונה חי כבר חמש שנים בקומונה טיפולית אקולוגית בקוסטה־ריקה. היימן הקים מכון כושר בתאילנד. סייפן מאמן אמנויות לחימה ברזילאיות, הוא אובחן באיחור של עשור כלוקה בהלם קרב עמוק. צברי מקים סניפי 'בליקר בייקרי' בשרון. יורמן הרס"פ, שידו נתלשה בהפצצה והיה לשף ולאדריכל נוף, מנסה לאסוף את החברים ל"מסע שחרור", סדנת זיכרונות ופסיכו־טראומה, דרך טיול משותף ללונדון. השבוע הוא המריא, באיחור של 18 שנים.
18 שנים שלט צה"ל על פסגת בופור, צוות רותם החזיק במוצב בחורף האחרון לפני הנסיגה. 18 מוצבים היו לצה"ל בדרום לבנון ועל קו הגבול מצידו הצפוני. 18 שנים חלפו מאז הכתבה, שהתפרסה בלי שהתכוונו על 18 עמודי '7 ימים'. ח"י, משום מה.
בבסיס הפלוגה בנגב, את חדר הלוחמים תופסים עכשיו מי שנולדו כשגיבורי "הר הקללה" עזבו את לבנון. בצוות החדש, מתגייסי אוגוסט 2018, חצי מהלוחמים לא ילידי הארץ. שניים מאתיופיה, האחרים מצרפת, צ'כיה, וניו־יורק. את הישראליות הם לומדים מגדוד הסיור של גבעתי. מלבד דגמי הסמארטפונים, דבר בחדר לא מסגיר שהשתנה העולם בשני עשורים. מיטות הברזל עומדות באותו הסידור, המגבות תלויות לייבוש אחרי מקלחת. בלילה הם מזוודים ציוד, מסיימים תרגולת אחרונה, צועדים לאור ירח אל כפר בדואי סמוך כדי לדמות השתלטות על בתי אויב. בעוד שלושה ימים יתחילו קו מבצעי ראשון בחייהם, יתפרסו בגזרת שכם. המפקדים קובעים שעימות בעומק עזה, או בעומק לבנון, או בעומק שניהם, יקרה בתקופת השירות של הלוחמים הטריים, רק שאלה של זמן, ובינתיים הורי הצוות מרשים לעצמם להתכתב בווטסאפ עם המ"פ, על רגשות הילדים — בבופור זה לא קרה.
מעבר לקיר, בפינת המורשת, פניהם של גיבורי הכתבה ההיא מסגירים כמה עתיק הסיפור מבעד לעיני יורשיהם. הפלוגה שאיבדה עשרה הרוגים בלבנון, בהם ההרוג האחרון של צה"ל שם, איבדה מיד אחר כך גם את ההרוג הראשון של צה"ל באינתיפאדה. אחריו עוד שמונה בעזה. כל סיפור החוויר מול אלה שבאו אחריו. למשל, ששת החברים הכי טובים שנספו יחד באסון הנגמ"ש ב־2014, גם הם ממשפחת דולב, כך מכונה היחידה הקטנה. מי שפיקד עליה כשפירסמנו את הכתבה, סא"ל דולב קידר ז"ל, נהרג גם הוא.
"הר הקללה" התפרסמה ביום השנה הראשון לנסיגת צה"ל מדרום לבנון. היא נכתבה כיומן אישי נוקב ומיוסר, בקולו של מפקד הצוות, אך הגיבור בחר להישאר בעילום שם ולהתרחק מהזרקור. כך הוא עד היום. בשנים הבאות הרחבתי על הדמויות ברומן 'אם יש גן עדן', שיצא לאור ב־22 מדינות. שמו נולד מאמירה שהייתה מתגלגלת בין דורות בבופור, "אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גיהינום ככה הוא מרגיש". על בסיס הספר, הפקנו את סרטו של יוסף סידר, 'בופור', שהיה מועמד לאוסקר, וזכה בפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין. מיד אחריו יצא גם סרטה הדוקומנטרי של נורית קידר, 'מבוזבזים', המבוסס על הכתבה המקורית.
× × ×
כשפגשתי את צוות רותם לראשונה, רוני סייפן החובש נראה בעיניי החזק והציני בחבורה. לוחם ג'יאוג'יצו, חייכן, אדיש, שקול. מרוחק, פלרטטן. היום הוא נשמע אחר. "במשך שנים לא הבנתי מה לא בסדר איתי", הוא מספר. "בגיל 30 הייתי מתעורר כל בוקר ומסתגר בבית, 12 שעות קורא ספר, מתחבא מהעולם. לא עשיתי כלום, לא עבודה, לא אוניברסיטה. לפעמים הייתי מחליט לנסות לצאת החוצה, מכריח את עצמי להתלבש, ואז מגיע לדלת ולא מצליח ללחוץ על הידית. רק לאימוני לחימה יצאתי. בג'יאוג'יצו היינו חונקים אחד את השני, מתעלים אגרסיות. זה ספורט חשוף ומלא כנות, שולטים בך ואתה חייב להתמודד עם הקושי הרגשי, עם העימות. בשעות ערב הייתי יוצא לשעתיים, פוגש אנשים, מעמיד פנים שהכל בסדר, ואז מוכרח לחזור הביתה, קורא שוב עד ארבע או שש בבוקר, תשוש ולא מצליח להירדם.
"פעם אחת קראתי עד הבוקר, וחברה שלי הביטה בי ושתקה, ואז אמרה לי, 'אני לא חושבת שיש לך כלום, אתה פשוט צריך ללכת לעבוד', ואני, התפרץ ממני בבת אחת גל של בכי בעוצמה מטורפת, תוך כדי שאני צורח: 'אני לא עצלן אני לא עצלן', כמו מפגר. זה היה מוזר כי הייתי אדם כל כך סגור, לא בכיתי אף פעם. בלילה ההוא הבנתי שהמון עוצמה מודחקת בי חזק, נוקשה, שאני בשליטה עצמית קיצונית. אבל ממה אני סובל? ראיתי פסיכולוגים, המון, ובדרך כלל אמרו שאני בדיכאון. הייתי זקוק לזוגיות, אבל בחורות היו מתייאשות מהר מחוסר התפקוד שלי, מחזיקות גג שנתיים. המילים 'הלם קרב' אף פעם לא עלו. לא סבלתי מסיוטים, זיכרונות, קרבות, התקפי זעם. את הצבא לא זכרתי. זכרתי כמו שזוכרים גן ילדים, שני הבזקי תמונות בקושי, אפילו לא הייתי מסוגל להגיד לך איפה שֵׁירתי בכל שלב, ולכמה זמן, איך נראו המקומות שבהם עברתי. כלום. חשבתי רק על ההווה, כמו מצב מעוות של זן שבו אתה מוקדש כולך לרגע, לא חושב אחורה, לא קדימה, אבל לא מתוך חוכמה גדולה ובריאות, אלא להפך, רק שורף את החיים כי לא רוצה להתמודד.
“בכסף לא הבנתי, כמו ילד. בהתחלה חייתי על חשבון ההורים, וכשאמא נפטרה חייתי על חשבון הירושה שהשאירה לי, שרפתי גם את הירושה, והיה לי כבר ברור שאני מפגר מכל מיני בחינות. כמו עלי כותרת נושרים, כמו פרח שנסגר במקום להיפתח, החברה עזבה אותי, הכסף מהירושה נגמר, עברתי התמוטטות עצבים ולא יכולתי להמשיך להעמיד פנים. במשך חודש הייתי סמרטוט, התפרצויות בכי אקראיות.
"ואז, לילה אחד, מרוב חוסר אונים ורצון להבריא, עברתי על המדריך האמריקאי להפרעות פסיכיאטריות. פתאום נתקלתי ברשימה שמתארת את הסימפטומים שלי. כל מה שסבלתי ממנו היה שם, תחת הכותרת 'הפרעות חרדה והלם קרב'. הלכתי לפסיכולוגית פרטית, התחלנו טיפול בשיטת emdr לנפגעי פוסט־טראומה. קל זה בטח לא, כי כשהתחיל הטיפול הופיעו גם הזיכרונות הנעלמים, הקשיים, תמונות, קולות, ריחות. אחריהם הופיעו התקפי זעם. התפקוד ירד בשלב ראשון, אבל זה היה הכרחי.
"בבופור אני זוכר בעיקר את השלווה, איך אני עולה אל עמדת הירוק המבודדת (עמדת שמירה חשופה לטילי החיזבאללה בקצה ההר, ר”ל), מתיישב, מדליק פנס, מתחיל לקרוא ספרים, ומתעלם מהעובדה שחיזבאללה יורה טילים על העמדה הזאת, שם אותי בין כוונות, ולפני רגע נהרג כאן צחי איטח ז"ל, ממש במקום שבו אני ממתין לספוג. הייתי יושב ברחבת איסוף הפצועים, ומשחק שש־בש עם הרופא, ופיצוצים לא מפסיקים להרעיד אותנו, ואני מניד את הראש לפי קצב המוזיקה, של ההפגזה, באדישות. שעה וחצי שמירה, שעה וחצי מנוחה, מסביב ליממה, והיינו קהי רגשות. פעם שכבנו במארב בשיחים, צוחקים, ו־60 ומשהו פצמ"רים נפלו ממש עלינו, ואני קול לגמרי. זו ההתקפה ששברה את רועי רונה. מאז שהתחלתי טיפול חזרתי לזכור כל רגע בה.
"כשירדנו מהבופור לעזה, רגע לפני השחרור, היה שקט. חשבנו שנגמר, שהכל מאחורינו. אימנתי חובש צעיר, דוד בירי. תירגלתי אותו. נקשרנו. ואז התפוצץ מטען חבלה על שיירה של היישוב נצרים, בדרך למחסום קרני, והקפיצו אותי, וכשהגעתי ראיתי פצוע, ומעליו רוכן, רועד, לא מאופס, חובש המח"ט, לא מצליח להחדיר עירוי. קפאתי לעשר שניות ואז לקחתי את הטיפול לידיים, וביצעתי בפצוע פעולות לפי הנוהל, הפשטתי אותו, טיפלתי, ורק אז, פתאום, הבטתי בפרצוף המדמם וקלטתי שזה בירי. החזקתי את בירי בידיים. הרגע הזה, שבו אני מביט על הפרצוף המדמם וקולט שזה הוא, היה לאחת התמונות שחוזרות אליי היום. פינינו אותו. הוא נפטר, ולי הייתה חוויה חוץ־גופית, לרגע הייתי פתאום כמו בודהה. ראיתי את המ"פ שלנו וקלטתי שהוא ילד, הוא בקושי ילד בן 22, ואני ילד בן 20, שמטפל בילד בן 19, ואנחנו כלי משחק בידיים של פוליטיקאים, נכנסים ויוצאים לפי גחמות, והסא"ל שלנו שאחראי על חיי מאות חיילים, בן 32. הפכתי אני פתאום לבן 40. לרגע, שם בנצרים. היום אני בן 40, גם אז הייתי. התפלצתי, כעסתי על החיים המבוזבזים. הורידו ממני את האפוד והמדים שהיו סחוטים מדם, והייתי נחוש ללכת למ"פ ולהודיע לו, או שאני נוסע הביתה עכשיו, או שנעשה את כל השטויות האלה של כלא ועריקות, אבל כאן - אני לא נשאר. ידעתי שאני בשל לפעול, סוער כולי, בשל להפסיק להיות כלי שרת ופיון, רתחתי. זה קרה יומיים לפני שהלחימה התלקחה. אלה הימים שבהם התקבע אצלי ה־PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית). ישבתי בחדר הלוחמים, דחסתי את כל המחשבות לתוך כדור קטן, את כל היוזמה שלי, את כל האמונה שלי בעצמי, ובסוף הערב חזרתי להיות חייל קטן, ושברתי את הביטחון שלי בעצמי, ולראשונה גם פחדתי, רק שם, למדתי לפחד, ולמשך כמה חודשים עד השחרור פחדתי. בבופור לא פחדתי, וזה מה שמפחיד. בכל האירועים האלה נזכרתי רק בשנים האחרונות, מאז הטיפול.
"שנתיים מתחילת הטיפול, עמדתי על הרגליים, הכרתי את בת הזוג שלי, הולדנו שני ילדים, התחלנו לחיות. לאחרונה התחלתי גם ללמוד קצת, פסיכותרפיה ועיסוי רפואי. אני מכריח את עצמי יום שלם להיות סגור עם אנשים בכיתה. אני מאמן ג'יאוג'יצ'ו אבל גם היום לא מצליח לעבוד מספיק, ולא מצליח לצאת מהבית מספיק, נאלץ לקחת סכומים מאבא שלי, עדיין. כבר אין לי אשליות שאפשר להבריא, זו הפרעה כרונית שלא מתגברים עליה, היא איתי. אבל אם הייתי ממשיך להדחיק, הייתי חוטף סרטן בגיל 40 ונגמר, מתפוצץ מבפנים, מת מצער. אם לפני הצבא הייתי רגיל לחשוב על עצמי כזכר אלפא, הייתי ילד מצ'ואיסטי, עם אבא מפקד 669 שהשתתף באנטבה, ולא ידעתי שאפשר בכלל לא להיות בקרבי אם אתה גבר — היום אני מחפש לבכות, מחפש לשחרר. לפני שנה וחצי הוכרתי כנכה צה"ל, 30 אחוז. אני מקבל 1,300 שקל לחודש. שילמתי לעורכת דין 150 אלף שקל כדי להגיע לרגע הזה, הגעתי לחובות כבדים, ובתוך אגף השיקום הקיום הוא מאבק בלתי פוסק כדי להשיג הכרה. מסבירים לך שם שהמערכת התרגלה שכולם מנסים לחלוב אותה, חושבת שכולם מתחזים, לכן קודם כל אומרים לך 'לא'. שולחים אותך להתגושש בביורוקרטיה ובטפסים כל היום, בדיוק בנקודה שקשה לך בה, וכשאתה נטול כוחות. הנכות היא שאתה הופך להיות בן־אדם חרא בעיני אנשים, וחושבים שאתה נצלן. למה אני מעדיף לא להיפגש עם החברים מהצבא? אולי כי זה מציף זיכרונות".
× × ×
רועי רונה היה החייל שלא הסתיר את הפחד, גם לא בזמן אמת. הוא מאושר היום, הוא אומר, שלם, חי עם שני חברי ילדות בקומונת פאצ’ה מאמא בקוסטה־ריקה. מבין 80 חברי הקהילה קבועים, 40 אחוז ישראלים, הרבה גרמנים, יוונים ומכל העולם. בין סדנאות תרפיות ויוגה הוא מנהל את הסאונד במתחם. "אנחנו מארחים אלפים כל שנה, שבאים לכאן להשיל ולפרוק", הוא אומר, "אנחנו נותנים להם את השקט ואת המרחב, את הכלים. צריך להיות פגיע, פתוח, כדי לצמוח. אני אחרי הצבא הלכתי לישון ארבעה חודשים בחדר שלי. חלפו עוד ארבע או חמש שנים עד שלמדתי להתמודד. החלפתי עבודות. עבדתי במוזיקה ובהופעות, עם 'מרסדס בנד' ו'רד בנד', הפעלתי בובות, ניהלתי במה. טיילתי המון בעולם, רציתי להיזכר כמה יפה העולם הזה, לפגוש אנשים חדשים בארצות חדשות. אמרתי לעצמי שאני לא מוכן שהדבר שעברתי בצבא יקבל את המושכות לחיים שלי. אני מוכן שהוא יהיה חלק ממני, מגירה מכובדת בראש שלי, שאני אוכל לפתוח מתי שארצה, אבל לא אתן לה אישור להיות ההגה ששולט בי.
"מסביב מנסים לתת לך כל מיני אמצעים לשכוח, לשכך את הטראומה, וזה פשוט לא עובד, היא איתך לכל החיים. המוח שלך צריך להפסיק להילחם במראות, כאן מתחילה ההחלמה הראשונית, פשוט להכיר שזה קרה. הפסקתי להילחם בריחות, בקולות, ובכל מה שגורם לטראומה להתעצם. הם לא רודפים אותי יותר, הם תמיד יישארו זיכרונות קשים, אני מכיל אותם. אני מחבק אותם כי הם בנו את מי שאני היום. החלטתי לתת המון אמון בחיים, פחות לנסות להיות קונטרול פריק עליהם".
עידן קוריס, החובש, היה השראה לדמותו של קוריס, שאיתי טיראן משחק ב'בופור'. מאז הוא הפך לקיבוצניק בעין כרמל, ומהנדס מכונות, מנהל פיתוח אריזות ביוניליוור, ואחראי תחום קיימות בחברה. אחרי הנסיגה מלבנון עוד הספיק לצאת לקצונה, לקבל דרגות סרן וגם צל"ש אלוף פיקוד דרום על התפקוד שלו כשנלכד עם חייליו כמובלעת המוקפת באלפי פלסטינים למשך ימים בצומת נצרים. "בעזה, ראינו אויב בעיניים, ידענו נגד מי אנחנו נלחמים, הרגנו הרבה. החזרתי את החיילים שלי שלמים. כביכול, יצאנו מנצחים. בבופור היינו ברווזים במטווח, היה אויב שלא ראינו וידו הייתה כמעט תמיד על העליונה, הוא שלט בנעשה, וזה פשוט גמר עלינו".
כשהכרנו, קוריס היה בעיניי הרגיש מכולם, העדין, לא רק הביישן. דווקא הוא, מיום השחרור, ניהל חיים יציבים, קריירה ושלושה ילדים עם אהובה שאיתו עוד מאז הצבא. "למה אצלי זה לא התפרץ? אין לי תשובה", הוא אומר, "אולי סוג של מזל, שעליי זה השפיע פחות. אף פעם אי־אפשר לדעת אם זה לא יפרוץ בעתיד, כשאחד הילדים שלי יתגייס, למשל. לכולנו יש פוסט־טראומה בצורה כזו או אחרת, אני גר ליד בסיס של השייטת, בכל בום מהאימונים אני מיד נדרך, וכשאני עושה מילואים, גם במקום הכי שָׁלֵו, אני דרוך ברמות־על".
קוריס כואב את הריחוק שקיים מאז השחרור, את אובדן החברות. אפילו עם הצלע השנייה שלו, חבר הנפש, אורי גליקמן, הקשר אבד. "החוויות בשירות הרחיקו בינינו, בסוף, ולא קירבו", הוא אומר, "משהו קרה לצוות אחרי השירות, כולנו התנפצנו למקומות אחרים, וכל אחד המשיך לעניינים שלו. יש מצב שהבופור תרם את שלו. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בחתונה של מישהו לפני כמה שנים, מאז כלום".
גליקמן, יליד נוב שברמת הגולן, החל בקריירה עיתונאית קצת אחרי השחרור, והיום הוא עורך את מוספי סוף השבוע של 'מקור ראשון'. הוא חי בירושלים, מגדל את גפן בת השנתיים ואיילה בת החמש, ומספר שעדיין, כמעט מדי שבוע, מישהו נוסף פונה אליו עם לסת שמוטה כשהוא מגלה שהוא ההשראה לדמותו של בייליס מהספר. "אבל לא, נדיר מאוד שאני נזכר בבופור", הוא אומר. "אני נזכר בעיקר בפליאה, איך הצלחתי להיות שם, פליאה על טבע האדם שמפתח שגרה בכל מקום, הרי הייתי יושב עם ווקמן ואוזניות תחת כיפת השמיים, שומע יוסי סיאס, נטול פחד".
× × ×
את צוות רותם הכרתי כמה ימים אחרי נפילת בירי ז"ל. היית אז עורך מתחיל ב'ידיעות אחרונות', את המלחמות חוויתי דרך מסכי המחשב בדסק, תחת תאורת הניאון הלבנה. הפלוגה השכולה הייתה למשימת השטח הראשונה שלי. בשעות הראשונות הוצמדתי למ"פ, שהקפיד לדקלם את דף המסרים המוכר, "אנחנו עושים את עבודתנו על הצד הטוב ביותר, למען ביטחון תושבי מדינת ישראל". הוא הותיר אותי מודאג שלא אצליח לכתוב דבר שיחדש לקוראים.
בלילה, ליד חדר האוכל, לגמרי בטעות, שמעתי קול אחר, מקורי וחכם ואמיץ. זה היה סגן רותם, שכולם קראו לו רונן, במלעיל, כי רותם זה שם של כוסית ואין כוסיות בגבעתי. הוא היה ילד מורעל, עצוב, עייף, מאובק כאילו נשלף מארובה, רק השיער קוצני ונוצץ מג'ל. רשמתי את הציטוטים שלו בפנקס, וניגשתי, ניסיתי להתחבר. רותם נרתע, כי הייתי עיתונאי, ג'ובניק, תל־אביבי. זה רק דירבן אותי יותר להתחבר. "יודע מה", הוא אמר לי, "תמתין עגולה, אני קופץ לליווי, עולה על מטען, קוטע רגל, חוזר להתקלח ומספר הכל". אחר כך בחש לי קפה ותהה מה בכלל יש לכתוב עליהם בעיתון, כלום לא מעניין כאן, הוא התעקש, שגרתי, העם מכיר, ואם לא מכיר אז לא רוצה להכיר. אבל לפנות בוקר, כשנסחפנו בשאלות, על הדשא, תחת רעמי פיצוצים, הוא סיפר לי על לבנון. ארבעה ימים עברו עלינו יחד. בשעות האור הוא היה יוצא אל הדיונות הלבנות, מלווה מתיישבים שמבקשים לחצות את ציר הקטל. כשהרצועה הייתה נרדמת והאורות כבים, היה חוזר למגורים במובלעת הקטנה, נשכב לידי וסופג מטחי שאלות, משווה לבופור, מתגעגע אליו, ונגעל.
שלושה חודשים מאוחר יותר, ביום שבו השתחרר, חיכיתי לו בשער מפקדת החטיבה, הצעתי טרמפ. ביקשתי שיסכים להסתגר בבית מלון, להתנתק ולשטוח את הפרטים הקטנים, להשלים פערים. במרוצת הזמן הפכנו חברים טובים, ואני הכרתי גם את כל האחרים, ראיינתי את החיילים שלו. הקולות רדפו אותי מאז, ליוו אותי בכל מקום. תחושת הסתמיות שחקוקה על הקורבנות, ועל הצלקות, וחוסר האונים שבידיעה שלא ידעתי מה באמת התנהל שם, ותחושת ההחמצה על שלא הייתי שם בעצמי לחוות. היתה לי סיבה אישית לריחוק ולהדחקה. בשבוע הראשון למלחמת לבנון הראשונה נפל אח של אמא שלי, אלוף משנה חיים סלע ז"ל. מאז הפכנו אנחנו לבני בית בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית שאול, ואני, כילד וכנער התרגלתי לא לומר את המילה לבנון. רק כעיתונאי, הכרחתי את עצמי לחטט.
880 שנים פסגת בופור שעל רכס עלי טאהר נכבשת ונופלת, מחליפה ידיים. סלאח א־דין כבש אותה מידי הצלבנים, אחריו הטמפלרים אבירי ההיכל, הסולטן הממלוכי, ומלך דרוזי, ומושל צפון ישראל האכזר אל־ג'זאר, כולם כבשו, שלטו. לפעמים עמדה שם מחצבה, לעיתים דיר כבשים. ואז אש"ף היה יורה ממנה קטיושות על אצבע הגליל. כשנכבשה ב־82' בידי סיירת גולני, התעוררה לראשונה בהיסטוריה של צה"ל מחאת משפחות שכולות. הורים הטילו ספק ודרשו תשובות מהצבא ומהדרג המדיני, כי עלתה הטענה שכניסת הכוח לקרב, בעיתוי ההוא, הייתה נטולת צורך מבצעי ובעיקר תוצאה של אגו נמהר. למרגלות המצודה הצלבנית מצלמת הערוץ הראשון קלטה אז את ראש הממשלה, מנחם בגין ז"ל, שואל, "האם היו להם מכונות ירייה?" בהתייחסו למחבלים, כלל לא מודע לששת הרוגים שצה"ל ספג.
המחילות, הבונקרים ועמדות התצפית נישאו רק חמישה קילומטרים בקו אווירי מגבול ישראל, אך המצוק התלול ודרכי הגישה המפותלות אליו הפכו את המוצב לאחד המסוכנים ביותר. המצודה העתיקה, על חדריה התת־קרקעיים שהפכו לבריכות בחורף, הייתה אסורה בפקודה לגישת חיילים, השמועות סיפרו על סכנת הידבקות בקדחת המערות, ועל גרמי מדרגות שמתפתלים מתוך המבצר אל בטן האדמה, עד לנהר הליטני. למרות האיסור, לוחמים היו יוצאים לטייל בו, כמו פרפרים הנמשכים לאש.
בפברואר 97', אסון המסוקים, נספו 33 חיילים וקצינים שהיו בדרכם אל הבופור. מאז, הלכה וגברה מחאת ‘ארבע אמהות’ כנגד חוסר התוחלת בשהות בתוך לבנון ובמחיר המתגבר של חיי האדם. אהוד ברק הכריז על נסיגה, ולמשך שנה נוספת שירתו חיילים בבופור, תחת הידיעה שהסיסמאות שנהגו לדקלם, על היותם העיניים של המדינה, איבדו רלוונטיות. אם אפשר לצאת בעוד שנה, הם שאלו, אז למה לא לצאת עכשיו? והמשיכו ליפול ולאבד איברים, עד הנסיגה.
באחד הרגעים הכואבים בסיפור, פגיעת רסיס פצמ"ר תלשה את ידו של הרס"פ ממקומה, כשהוא זועק ומתחנן לעזרה אל חברו, מפקד הצוות, שקפא לרגע במקומו בפתח הבונקר. דמות הסמל נכתבה כחיבור בין דמותו של ערן צברי, שהיה הנפש התאומה של רותם, איש סודו, אהוב ליבו, לבין רן יורמן הרס"פ האהוב על כולם שאכן ידו נתלשה כך. על הקשר עם רותם ועם יורמן צברי שומר בנאמנות. השבוע הם המריאו ללונדון, עם קבוצת תמיכה של 17 חיילים מהפלחה"ן, מצוותים אחרים, שתציף חוויות ותכריח אותם לבדוק איך השירות השפיע על חיי כל אחד מהם. "אני לוקח בפרופורציה", אומר יורמן, אופטימי תמידי. "יש לי שלושה ילדים. לא מזמן הבן שלי התחיל לשחק כדורסל, אני רק מתבאס שאני לא יכול לשחק איתו. עד הפציעה שיחקתי מקצועי, כדורסל היה דבר מרכזי בחיים שלי, ומאז אפילו לצפות במשחק כואב לי. אני לוקח את הבן שלי לאימונים, ומאושר לראות אותו מגשים. אבל לא, אני לא חושב על הפציעה, לא מדבר עליה".
