ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: זום 77
    7 ימים • 17.12.2019
    המהפך השני של בגין
    100 ימים אחרי שהכריז "אינני יכול עוד", הסתגר ראש הממשלה מנחם בגין בביתו. ואז הגיעה התמונה שהפכה להיסטוריה - אבל גם היום, אף אחד לא מוכן לגלות מי באמת צילם אותה
    איתי אילנאי | צילום: זום 77

    בסוף 1983 ראש הממשלה נעלם. במשך יותר משלושה חודשים היה מנהיגה העליון של מדינת ישראל ספון בביתו, אותו מעון רשמי ברחוב בלפור המשמש את ראשי הממשלה גם היום, ופניו לא נראו בציבור. גם קולו לא נשמע.

     

    זה החל ביום ראשון ה־28 באוגוסט 1983, אז הכריז מנחם בגין בפתח ישיבת הממשלה השבועית: "איני יכול עוד". שבור לב מתוצאותיה המדממות של מלחמת לבנון הראשונה, בודד לאחר פטירת אשתו האהובה עליזה ז"ל כשנה קודם לכן, ועייף מהעול שנשא על כתפיו מאז נבחר לראשות הממשלה ב־1977, נסע בגין בתום הישיבה ממשכן הכנסת ישירות לביתו ונעל אחריו את הדלת.

     

    בגין יוצא מביתו לראשונה מאז התפטרותו. “הייתה ציפייה שהוא יתאושש"
    בגין יוצא מביתו לראשונה מאז התפטרותו. “הייתה ציפייה שהוא יתאושש"

     

    הפעם הבאה שבה יראו אותו אזרחי ישראל תהיה ביום ראשון ה־11 בדצמבר, על השער של "ידיעות אחרונות": תמונתו של בגין, חצי מפניו החיוורות מוסתרות, לראשו מגבעת והוא מרכיב את משקפיו המפורסמים, מילאה את כל העמוד הראשון של העיתון. "צילום ראשון אחרי 100 ימי בדידות", קראה הכותרת הראשית.

     

    כמה מרכיבים חברו יחדיו כדי ליצור את התמונה האפית הזאת, שהייתה לשיחת היום והימים שאחריו ונצרבה בתודעה הציבורית: אישיותו העזה של בגין, הסיטואציה הדרמטית שהוא כפה על מדינה שלמה, עקשנותו של העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" דב יודקובסקי, וסבלנותם הרבה של צלמי סוכנות "זום 77". גם היום, אגב, אחרי 36 שנים, מסרבים אנשי הסוכנות לספר מי מהם היה זה שלכד את בגין בעדשתו.

     

     

    לחצו כאן לקריאת הכתבה המקורית

     

    × × ×

     

    "בגין למעשה לא תיפקד כרגיל מאז שאשתו נפטרה", אומר ד"ר אבי שילון, מחבר הביוגרפיה "בגין, 1992-1913" וחוקר אורח ב־NYU. "הוא לא בא למשרד כל יום והיחידים שיודעים מה מצבו האמיתי הם מזכיר הממשלה דן מרידור, מנהל לשכתו יחיאל קדישאי ומזכירו הצבאי, עזריאל נבו. מצבו הרעוע של בגין הוא מעין סוד גלוי, אבל מה שמקשה לפענח את המצב הוא העובדה, שמדי פעם הוא מתחזק, ואז מופיע ונואם, ונראה חזק ובריא. אבל בעצם, יש לנו באותם ימים חצי ראש ממשלה".

     

    הקבוצה המצומצמת שמקיפה את בגין מצליחה להסתיר את מצבו ממרבית הציבור. מעת לעת, כשהוא אינו חש בטוב, הם אפילו מקבלים בעצמם החלטות גורליות הכרוכות בתפקיד. "לבגין היו תקופות של דיכאון עוד מימיו באצ"ל", מסביר שילון. "בגלל ההערצה אליו, ובגלל שבעבר הוא יצא מהדיכאונות שלו, הייתה אולי ציפייה שבגין יתאושש ויחזור לעצמו. לבסוף, באוגוסט 1983, אחרי שלאף אחד אין את האומץ להגיד לבגין שכך אי־אפשר להמשיך, הוא מחליט לקחת את האחריות בעצמו. אז, הוא גם אומר את אותה אמרה מפורסמת, 'איני יכול עוד'".

     

     

    פרישתו של בגין מראשות הממשלה מכה את מפלגת הליכוד בהלם. התנועה, שלא נערכה להחליפו, מוצאת עצמה חסרת אונים. "כולם רוצים לשמוע מה יש לבגין לומר בעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא לא מתכוון להיכנס לשאלת היורש", אומר שילון. לבסוף, בהתמודדות במרכז המפלגה בין יצחק שמיר לדוד לוי, מנצח הראשון ומקבל מנדט מהנשיא להרכיב את הממשלה החדשה. רק ב־10 באוקטובר מושבע שמיר לראש ממשלה, ובכל הזמן הזה מוסיף בגין להסתגר בבית ברחוב בלפור. הוא אפילו לא הגיע לטקס החלפת ראש הממשלה.

     

    בינתיים עסוקה משפחת בגין – הבן בני והבנות חסיה ולאה – בניסיון למצוא דירה לבגין בירושלים (בגין התגורר קודם בדמי מפתח בדירה בתל־אביב). רק כאשר הדירה הזאת נמצאת, ברחוב צמח 1 בירושלים, מבשילה העת להעביר את בגין, עתה כבר ראש הממשלה לשעבר, מהמעון בבלפור.

     

     

    × × ×

     

    לאורך כל אותם ימים סוערים, ממתינים העיתונאים בדריכות ליציאתו של בגין מהבית. "ברגע שבגין הסתגר בבית קיבלנו הוראה מדב יודקובסקי, העורך הראשי, לעמוד מול המעון עד שהוא יוצא", מספר הצלם ששון תירם, שהיה אז הבעלים של סוכנות הצילום "זום 77" יחד עם אלי הרשקוביץ. "גם עיתונאים אחרים נתנו הוראה כזאת לצלמים שלהם, אבל הם הורידו את ההוראה לאחר שבועיים־שלושה. במקרה שלנו, יודקובסקי התעקש שנישאר".

     

    במשך יותר משלושה חודשים עשו תירם וחבריו משמרות מסביב לשעון. "ישבנו בחצר של בניין טרה סנטה, שמשקיף על הכניסה למעון", הוא מספר. "המתנו בחוץ או בתוך הרכב, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. לצורך העניין שכרנו עוד כמה צלמים, והתחלקנו בתורנות".

     

    התורנות האחרונה של תירם הייתה ביום שישי בערב, ה־9 בדצמבר. למחרת, מוצ"ש, הוא היה אמור לתפוס כוננות נוספת, אך החליט לצאת לסרט עם אשתו. את מקומו תפס אחד הצלמים שהסוכנות שכרה, והוא יהיה זה שישלים את המשימה. עד היום, כאמור, מסרב תירם לנקוב בשמו. "עשינו את זה כצוות, ואנחנו חתומים על התמונה כצוות", הוא מסביר.

     

    × × ×

     

    צילום התמונה לא היה עניין פשוט. עשר דקות לאחר צאת השבת נפתחה הדלת, ומתוך בית הממשלה יצא מנחם בגין כשהוא מלווה בבנו ובשתי בנותיו. הצלם, שהמתין בדיוק לרגע הזה, ניסה לצלם את בגין אך נתקל בסירוב מצד בני בגין, שחסם את דרכו. מנחם בגין הצליח להיכנס למכונית מבלי שנלכד בעדשת המצלמה.

     

    אלא שהצלם, שידע שהמשפחה עושה את דרכה לרחוב צמח, לא התכוון לוותר. הוא עקב אחרי המכונית ותוך כדי נסיעה, כאשר זו עצרה ברמזור אדום, הצליח לצלם את בגין דרך חלון הרכב. בגין נראה בתמונה מחויך אך גם במקרה הזה ניסתה אחת מבנותיו, שישבה במושב האחורי, להסתיר את פניו בידיה.

     

    הצלם, שעדיין לא התייאש, הצליח להקדים את בני המשפחה והמתין להם מחוץ לבית ברחוב צמח. כאשר בגין יצא מהרכב לחץ על הכפתור. למחרת, היה הצילום המיתולוגי לתמונת השער של "ידיעות אחרונות". "זה היה הישג מדהים", אומר תירם, המשמש כצלם עיתונות זה 40 שנה. "בכל מקום שהלכתי אליו, איפה שלא יהיה, דיברו על הצילום של בגין".

     

    × × ×

     

    מדוע היה כה חשוב לילדיו של בגין למנוע את צילום אביהם? בני המשפחה סירבו לענות על השאלה, אך אחד האנשים המקורבים אליהם ביותר מסביר: "יש במשפחת בגין קנאות לפרטיות המשפחתית. מבחינתם מרגע שאביהם התפטר מתפקידו, הוא סיים את השליחות שלו, ולכן הוא לא צריך לעניין את הציבור. דוגמה נוספת לכך היא שמשפחת בגין לא מאפשרת למדינת ישראל לערוך את האזכרה הממלכתית למנחם בגין על יד קברו בהר הזיתים. בני בגין אומר על כך ש'הממלכה נגמרת בקבר'. כלומר בית הקברות הוא עניין פרטי, משפחתי, לא ציבורי. זה הקו של המשפחה, מאז 1983 ועד היום".

     

    הביוגרף שילון מציע הסבר נוסף: "מנחם בגין לאורך כל חייו היה איש מאוד חזק - מפקד בבית"ר, מפקד האצ"ל, מנהיג חירות, מי שהוביל את המדינה למלחמה ולשלום. אבל בשנותיו האחרונות הוא לא היה אותו בן־אדם. במשפחה לא רצו שבגין ייראה בחולשתו, וזה אחד ההסברים להתנהגות המאוד לא אופיינית לבני בגין, שחוסם את הצלם בגופו. מעבר לכך, ישנה התחושה של בני, שהיה מאוד מחויב לאביו, שאומר לעצמו, 'אבא שלי רוצה עכשיו להתנתק, אז זו המשימה שלי כרגע'".

     

    בשנים הבאות בגין אכן יתנתק. עד למותו ב־1992 הוא יישאר בעיקר בביתו ברחוב צמח, ימעט להתבטא ציבורית, לכתוב את זיכרונותיו או להביע עמדות בנושאים שעל הפרק, כולל השאלה אם אריאל שרון הונה אותו לפני היציאה למלחמת לבנון. "פעם אחת הוא דיבר נגד הרב כהנא, בפעם אחרת התערב בעניין העלאת יהודי אתיופיה ובהזדמנות אחרת אמר שלא צריך לרדת מהגולן", אומר שילון. "אבל לאורך מרביתן של תשע השנים הללו הוא מסתגר. את חייו, הוא יסיים בשתיקה".

     

    11.12.1983
    11.12.1983

     


    פרסום ראשון: 17.12.19 , 22:24