מתי בפעם האחרונה ויתרתם מראש

השבוע לא הלכתי למיון.

קצת הצטערתי בשבילי, כי באמת שלאורך כל סוף השבוע היו לי כאבים די איומים במקומות שהשתיקה לא רלוונטית להם - אני מדבר, כמובן, על מפרק הירך העליונה - ובשלב מסוים כבר היה די ברור שייתכן, גם אם לא ודאי, ולא מן הנמנע שייתכן שלא (אבל בו־זמנית עדיין אפשרי), שמדובר בקריש דם קטלני שדורש טיפול מיידי. אפילו האינטרנט אמר.

אבל לא הלכתי למיון. כי בשנה האחרונה משהו בהיררכיית הפחדים שלי השתנה, ואת מקומו של הפחד הגדול מכולם - ללקות במחלה איומה מטיפוס גררת (כל המחלות שיש להן גרורות, ונגררותיהן) - תפס פחד גדול יותר: להגיע איתה למיון.

כמו כולכם, גם אני שמעתי סיפורים על מה שהולך עכשיו במיון. יהודים שהיו שם - בצעדות (במסדרונות) ובמשלוחים (מהבראסרי) - השאירו לא מעט עדויות שעוד יילמדו בבתי הספר לרפואה. חבר קרוב שהגיע למיון לפני שבועיים כשהוא מתפתל מכאבי בטן תחתונה כיולדת בחופתה, לא מצא, פיזית, מקום להניח בו את עצמו, עד שאירע לו נס גדול, ורופא מזדמן אמר לו: לך מפה.

|

חבר שלי שאל לאן, והרופא המליץ על הקניון הסמוך לבית החולים. מקום מקסים, לדבריו. הרבה חנויות סגורות בשעה זו של הלילה, חבל להחמיץ.

"אבל מה יהיה עם הכאבים שלי?" צעק אז הפצוע, החבר שלי.

"אה. תשמע, אם אתה נשאר פה, אתה בטוח יוצא עם משהו גרוע יותר ממה־שזה־לא־יהיה שבאת איתו", השיב לו הרופא. "תהיה בקניון, אני אקרא לך כשיגיע תורך להיבדק".

בסוף הוא לא מת מדלקת הכליות שאיבחנו לו, כי אישפזו אותו בבית של חמותו, שנמצא מרחק קצר יחסית מבית החולים ("אתה אומר שהם גרים קרוב? אז לך תהיה שם", זה מה שאמרו לו), וגם הספיקו לדחוף לו מספיק אנטיביוטיקה כדי שישרוד על מנת לספר. ארכיון שפילברג כבר התחיל להתעניין בו.

כמובן שכשהגיע, בסוף השבוע, תורי ללכת למיון, העדפתי להעביר את מה שעשויות היו להיות שעותיי האחרונות במחיצת אהוביי, ולא בביקור לא־מתוכנן בסניף המקומי של ניו־דלהי.

אני לא רוצה להגיע למיון, בעיקר כי עוד לא נולדה המחלה ששבע שעות המתנה ישפרו את מצבה, וגם כי כשאני מתפתל מכאבים קצת קשה לי להתחרות, וחדרי המיון הפכו זה מכבר לתחרות שבה רק החלשים, החולים והמתים ביותר מנצחים וזוכים לסיוע. בתי החולים עצמם הפכו למלכודות מוות: עם כ־150 אחוזי תפוסה ממוצעת באיכילוב, שיבא ורמב"ם (נתוני משרד הבריאות האחרונים) ו־234 אחוזי תפוסה בקפלן (וואו! חייב לקפוץ בהזדמנות לראות מה האטרקציה), כולנו מוזמנים - סליחה על הבוטות - למות.

זה מפחיד מכיוון שאף אחד מאיתנו לא יהפוך, בזמן הקרוב, צעיר יותר, ואצל כולנו יגיע, מתישהו, היום - בטח הלילה - הזה שבו ניאלץ לגרור את עצמנו, או את ילדינו, למיון. ולחכות שם למה שיבוא קודם - שהגיהינום יקפא (מהמזגנים האלה), שיתפנה מקום על הזקנה במסדרון, שאיזה אומלל שנשבר לפנינו יצעד לדלפק האחיות ויתחיל לצרוח.

אבל כנראה שנוותר מראש ולא נגיע למיון בכלל. כי אנחנו יודעים שאין טעם. שלא יעזרו לנו בזמן הגיוני. שעדיף לנו כבר למצוא איזה וטרינר תורן.

למה זה ככה? כי הרפואה הציבורית בישראל קורסת לנו על הראש, ואין לנו אפילו דרך להשיג מישהו שיסתכל עליה ויגיד אם זה מצריך אשפוז. רוצים את האמת? זה מצריך כמה מיליארדי שקלים נוספים. אפשר למצוא אותם - נניח אם היינו רוכשים מגרמניה צוללת אחת פחות, למרות שלא נעים להתווכח עם צוללות ומאוד חשוב שנצלול.

אבל בינתיים בתי החולים בצלילה ואנחנו מוותרים מראש על הגעה למיון. בדיוק מאותה סיבה שאנחנו מוותרים מראש על המתנה של חודשיים לתור הפנוי הראשון אצל האורתופד הפנוי הראשון בקופת החולים שלנו, ופשוט משלמים לרופא פרטי. כי אנחנו רוצים לחיות - מין הרגל ישן שכזה. ואנחנו מוותרים מראש על רופא קופת החולים כמו שאנחנו מוותרים מראש על טלפון למשטרה במקרה שפרצו לנו או גנבו מאיתנו, כי ברור לנו שגם אם הם בכלל יגיעו, זה יהיה חסר תועלת.

ואנחנו מוותרים מראש על המשטרה כמו שאנחנו מוותרים מראש על הסיכוי להגיע לעבודה בזמן - הפקקים לעולם לא יאפשרו לנו את זה שוב - ומעדיפים להגיע לשם בשש וחצי בבוקר או ב־12 בצהריים או על קורקינט או על מטאטא.

ואנחנו מוותרים מראש על הגעה לעבודה בזמן כמו שאנחנו מוותרים על הניסיון לחסוך סכום כסף משמעותי לאורך זמן, כי כל סכום יהיה ממילא מזערי לעומת הסכום המופרך שנצטרך כדי לרכוש דירה, או אפילו משכנתה לדירה או אפילו רכב כדי להגיע איתו לבנק למשכתנאות.

וזה, נדמה לי, הפחד הגדול באמת: למצוא את עצמך חי במדינה שבה אתה מתייאש ופשוט מוותר מראש. מדינה שבה אתה יודע שאין טעם. שככה זה. שחבל אפילו לנסות, לפנות, למלא טפסים, להגיע למשרדים, לטלפן בשעות הקבלה, לחכות למענה אנושי, לבקש את הממונה, לקרוא לשוטר; זה חסר סיכוי.

מדינה כזו היא קצת כמו כל רפובליקה דרום אמריקאית מרוטה, שבה אנשים יודעים שהמדינה והממסד לא שם בשבילם בשום מובן, ושכל אחד שורד לעצמו, וככה זה.

אנחנו עוד לא שם כמובן. אין כאן אנרכיה, אבל כעבור קרוב לשנה בלי ממשלה מתפקדת, זה מתחיל להרגיש קצת כמו עיירה נטושה שבה כל אחד מוזמן לדאוג לעצמו, כי הנה, אפילו 120 השֶׁריפים המיועדים דואגים לעצמם להעלאת תקציב רגע לפני שהם מפזרים את עצמם כדי להיבחר שוב. ככה זה.

ואני לא אוהב לוותר מראש, בטח לא כשכבר שילמתי מראש בדלפק מס הכנסה. נדמה לי שזו זכותי ללכת להתמיין בחדר מיון שיטפל בי ביעילות ובפרק זמן סביר. וזו זכותי לקבל אופק כלכלי, תחבורתי, חינוכי, משטרתי, סיעודי - הייתי אפילו מגזים ואומר (אבל לא אגיד) מדיני.

כי מדינה היא לא אירוע לאומי שכל תכליתו לגרום לי להרגיש טוב עם רגשותיי הפטריוטיים. לא; מדינה היא הארגון הזה שאזרחים מקימים ומממנים כדי שישרת אותם באופן יעיל ומאורגן יותר מכפי שהיו מסוגלים לשרת את עצמם כבודדים.

רק שנכון לעכשיו, המדינה אומרת לי: לך תחפש. אז אני מחפש. ואני לא מתכוון לוותר מראש. אם טראמפ הבטיח להפוך את אמריקה לגדולה מחדש, בואו נבטיח לעצמנו, עם פרוס עלינו החלק האחרון בטרילוגיה "בחירות", לפחות חלק קטן מזה: להפוך את ישראל למתפקדת מחדש.

raanan@y-i.co.il