ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    משה ניסים ("דובי כורדי"). “אם את מה שעשינו בג'נין היינו עושים בעזה, היה היום שקט" | צילום: דנה קופל
    7 ימים • 17.12.2019
    נקמת הטרקטור
    בשיאו של מבצע חומת מגן, נכנס המילואמניק שכונה "דובי כורדי", לדחפור D9 עם בקבוק וויסקי ופיצוחים, והחל לשטֵח את ג'נין. המונולוג המצמרר שלו, שפורסם ב'ידיעות אחרונות' תחת הכותרת 'עשיתי להם אצטדיון טדי באמצע המחנה', הכה גלים גם בעולם. 17 שנה מאוחר יותר, חזרנו לדובי כורדי, כדי לשמוע למה הוא ממש לא מצטער על מה שהיה שם, ואפילו קצת מתגעגע
    ליאור בן עמי | צילום: דנה קופל

    התליון ההוא של בית"ר ירושלים, זה שסיפר שלא יורד ממנו בחיים, לא נמצא על הצוואר שלו יותר. אחרי שאבא שלו נפטר, לפני 13 שנה, הוא הסיר אותו, יחד עם הגורמט ושאר הזהב. את שיערו שהלבין מסתיר עכשיו כיסוי ראש סרוג של נחמן מאומן. מתחת לבגדים הכהים מציצה ציצית. ורק אותו קמט עמוק חורץ עדיין את מרכז מצחו. קמט ריכוז. אולי עצבים. או דאגה. לך תדע.

     

    הוא מבוגר ב־17 שנים וחצי מהמשה ניסים שהיה פעם, מה"דובי כורדי" כפי שכונה אז. אותו חייל חסר רסן שתיאר בגילוי יוצא דופן לכתב 'ידיעות אחרונות' צדוק יחזקאלי, כיצד השטיח עם מפלצת ה־D9, הדחפור המשוריין, את מחנה הפליטים ג'נין בעיצומו של מבצע חומת מגן. העדות המהדהדת שלו הקפיצה ארגוני זכויות אדם ועוררה תגובות ברחבי העולם. אז, במאי 2002, סיפר שהכל קרה תוך כדי תקופת ייאוש קשה בחייו, לאחר שהושעה מתפקידו במחלקת הפיקוח של עיריית ירושלים בגלל חשד לשוחד שהוסר מאז, אשתו פוטרה מהעבודה ובבית המתינו ארבעה ילדים. ובדיוק אז הוא קיבל צו מילואים, עלה על D9, שעליו למד לנהוג באותו יום, תלה בתוכו דגל גדול של בית"ר ירושלים; וכשהוא מתודלק בוויסקי ומצויד בפיצוחים גילח בית אחרי בית, ככה במשך 75 שעות. "עשיתי להם אצטדיון טדי באמצע המחנה", סיפר ללא צנזורה על שעתו הגדולה, בזמן שמטענים מתפוצצים תחת הכלי שבו נהג.

     

    ולמרות שחזר מאז בתשובה, עבר גמילה מאלכוהול, והוא כבר בן 58, סבא לחמישה נכדים, השנים והנסיבות לא ריככו את דובי כורדי כמו שאולי אפשר היה לצפות. או כמו שקורה אצל אחרים. לא, אפילו לא ברבע מילימטר. אם כבר, אז ההפך.

     

    לחצו כאן לקריאת הכתבה המקורית

     

    "היום כשאני מסתכל אחורה, אני אומר לעצמי: חבל שלא עשיתי יותר. באחריות אני אומר לך", הוא פוסק. "מה שהרסנו זה קצת. שִטחנו הר למעלה. אבל היה צריך הכל־הכל, כל ג'נין לגמרי. ולא רק שם. כל כפר, כל מקום שעושים בלגן, הורגים לנו חייל, צריך להיכנס לשטח. אסור לוותר על כלום. תראה מה קרה מאז: ג'נין נהייתה העיר הכי טובה. יש שם קניות, שישי־שבת, במאות אלפים. שהם יחיו את החיים שלהם, אנחנו את שלנו. אבל לא יכול להיות שיבואו ויגידו: 'רוצים את המדינה שלך'".

     

     

    דחפור D9 בפעילות בשטחים. “לא חישבנתי לאף אחד" | צילום: AP
    דחפור D9 בפעילות בשטחים. “לא חישבנתי לאף אחד" | צילום: AP

     

    × × ×

     

     

    "את הקרב ההוא בג'נין בחומת מגן אני זוכר מצוין. הכניסו אותנו ישר פנימה. היו שמועות: רמטכ"ל נהרג, סגן רמטכ"ל, חיילים נשחטו. היינו צריכים להעביר לחיילים בפנים אוכל ושתייה. מטענים מתפוצצים לך, מפה, משם, מכל כיוון. מילכדו שם הכל. אפילו כלוב של ציפורים. ואני ראיתי בתים, התחלתי להרוס. לא שואל שאלות. אני מאלה שלא אוהבים לשאול. קודם החיילים שלנו. שערה של חייל אחד שלנו במקום 100 אלף שלהם אני לא נותן. אז הרסתי בתים, לא היה אכפת לי אפילו. לא עניין אותי.

     

    "לא רק אני הייתי. עשרה D9 היו שם, החבר'ה עבדו קשה. אחר כך המחלקה קיבלה צל"ש. היה איזה כנס, עליתי להם לבמה, אמרתי: 'לא לנו מגיע צל"ש, אל תעשו עוונטות, מגיע לגולני. אלה ששמרו עליי'. אנחנו נכנסנו ממונעים, מוגנים, אלה נכנסו ברגל. אתה יודע איזה הבדל זה?

     

     

    ניסים. “זה חומר נפץ" | צילום: דנה קופל
    ניסים. “זה חומר נפץ" | צילום: דנה קופל

     

    "האמת, לא האמנתי שהכתבה אז תעשה כזה בלגן. היו מלא תגובות, מהארץ, מהעולם. קריאות לוועדות חקירה, אבל שום דבר לא היה. רמאות של רמאות. התקשרו יפנים, טלוויזיות מהעולם, בוא תיתן ראיון. לא עניתי לאף אחד. לא התייחסתי. בלגן, לא בלגן, לא חישבנתי לאף אחד. גם היום אני לא עושה חשבון לאף אחד.

     

    "אחרי הכתבה עשו לי משפט בפיקוד. מה עשיתי להם, הרגתי אותם. הבריטים והאמריקאים רצו שאשפט על הדברים שאמרתי בכתבה, פשעי מלחמה, דברים כאלה. נציגים שלהם היו במשפט. בסוף שפטו אותי על נהיגה בשכרות ונהיגה ב־D9 בלי רישיון. אמרתי להוא במשפט: 'אלה הבעיות שלכם?' אמר לי: 'כן'. אז אמרתי: 'כן, שתיתי', הוצאתי בקבוק כזה קטן מפח, 'זה הבקבוק וויסקי שהייתי איתו כל הימים האלה. אני כורדי'. קלטתי אותו מחייך מתחת לשפם. אחר כך אמר לי: 'נהגת בלי רישיון'. אמרתי: 'אתה טועה, הנה רישיון טרקטור'. עכשיו הם, האמריקאים והבריטים, טמבלים. לא מבינים מה זה רישיון D9 שבשבילו צריך לעשות קורס צמ"ה, ציוד מכני הנדסי כבד, ומה זה רישיון לטרקטור, נותנים לך את הג'ון דיר הקטן לעשות עליו סיבובים וזהו. בסוף נתנו לי על תנאי לשנה, אם אני אחזור על הפעולות האלה אני אכנס לבית סוהר. הלכתי משם, צעקתי, 'כולכם שתיתם. מה, לא שתיתם? אתם שקרנים!' מה יכלו לעשות לי?'

     

    "וזהו. מאז ג'נין לא קראו לי למילואים. לא נתנו הסבר, ואני לא שאלתי. גם לא עניין אותי. יכולתי ללכת לדרגים גבוהים, היו מחזירים אותי. אחרי חמש שנים שיחררו אותי בגלל גיל. עד היום אני בקשר עם אנשים מהמילואים. יש לנו קבוצת ווטסאפ, 'הוותיקים המשובחים'. לא מדברים על מה שהיה. אני מתגעגע למילואים. אלה החיים. אתה הולך חודש, ישן על הרצפה, לא ישן, העיקר אתה רחוק מצרות, מנקה את הראש.

     

    "אחרי הכתבה התקשרו אליי כמה קבלנים. אמרו לי: 'בוא תעבוד על טרקטור, D9, תקבל משכורת, הכל'. אמרתי: 'תודה רבה, אתם עשר', אבל לא הסכמתי ללכת לאף אחד. ברחוב קיבלתי הרבה תגובות אוהדות. עד היום. למשל, לפני חצי שנה בא מנכ"ל חדש לעירייה, נציג הוועד אמר לו: 'אה, זה דובי כורדי, שעשה בג'נין'. עד היום הרבה קוראים לי 'דובי כורדי'. במשך שנים גם היה לי את העסק, 'דובי כורדי קובה וחמוצים'. אבל סגרתי אותו כי אין לי כוח להפסיד.

     

    "אם מישהו היה משתמש בדברים שאמרתי אז כדי לנגח את המדינה, הייתי מלכלך עליו יותר. קח דוגמה את מוחמד בכרי, שעשה את הסרט 'ג'נין ג'נין'. הוא רצה להכניס אותי לסרט הזה, היה מוכן לשלם. נפגשנו, נתתי לו לאכול על האש. אמרתי: 'אין סיכוי שאני אדבר נגד המדינה, גם תשים מיליון דולר. אני לא קורבן של שום מלחמה. אתה יכול לאכול וללכת, אני לא רוצה כסף'. ואז הייתי שחוט, כסף לדלק לא היה לי.

     

    "כשאני חושב על זה, יכול להיות שמה שהיה בג'נין משפיע עליי בלילות. אני צועק, מדבר, מקלל בשינה. תשמע סיפור: הבת שלי הייתה אצלי שישי־שבת, הלכתי לישון, אני בחדר לבד, כולם בסלון, ואני רב עם מישהו בחלום, 'תסתלק מפה, תסתלק משם'. הבת שואלת את אשתי: 'לנו הוא אומר?' אשתי נכנסת לראות, אומרת: 'וואלה, הוא ישן, מה קרה לכם'. שאלו אותי, אפילו לא הרגשתי. מי יודע, אולי זה ממה שהיה שם".

     

    × × ×

     

     

    "בחנוכה לפני 13 שנה אבא שלי נפטר. הייתי קשור אליו מאוד. הוא היה כמו חבר שלי. גר מתחתיי. כשהייתי חוזר הביתה, שתיים־שלוש בלילה, הוא היה שומע את האוטו ויוצא: 'הגעת, הכל בסדר', ואז הולך לישון. כשאבא נפטר איבדתי את העשתונות. שלוש פעמים הביאו לי רופא לשבעה. לא היה אכפת לי למות גם. בחצי שנה אחרי שאבא מת עשיתי הרבה בלגנים. הרבצתי לכל העולם, רבתי עם כל העולם, עם גרזנים ירדתי על אנשים. והייתי שותה הרבה. כשאתה שותה אתה לא רואה בעיניים.

     

    "ביולי 2007 הלכתי לגמילה בזכות הבת הגדולה שלי. אמרו לי חודשיים גמילה, אחרי 15 יום אמרתי להם: 'תודה רבה, אני חזק'. ראיתי שאני מתפקד, לא תלוי בשתייה. שלושה לילות אחרונים שם הייתי קם בשלוש בלילה, מנקה את החצר, מוציא את הזבל, משקה את העצים. כשהם קמו בשש לנקות, כבר הייתי במטבח, מכין להם מיצים. אמרתי להם: 'אני הולך עכשיו הביתה'. אמרו לי: 'לא תקבל את הכסף', כי שילמתי לחודשיים. אמרתי: 'אני גם לא רוצה, אני הולך על גמילה, על נקי': מיץ תפוזים, אשכוליות. טבעי. אין בעיה, הילדים יביאו 30 ארגז הביתה. מאז לא נוגע. טיפת אלכוהול לא מכניס לגוף. הכל רצון. בחתונה של הילדים לא הסכמתי לשתות יין. אני מקבל את הכוס, מריח, תודה רבה לכם, קחו.

     

    "אחרי שאבא נפטר הורדתי את התליון של בית"ר ירושלים. היה לי גם גורמט על היד ועוד אחד בצוואר. לא שמתי יותר. עוד לפני זה הפסקתי ללכת למשחקים של בית"ר. קשה לי ללכת. פעם התעלפתי במשחק. הייתי בוכה כמו ילד קטן כשהיינו מפסידים. נוסע לבית בוכה, מגיע לבית, יושב, בוכה. לא יכול לעמוד בלחץ. היום אני רואה בטלוויזיה. פול ווליום, צעקות לשמיים. אבל להיכנס למשחק? לא נכנס. אני יכול לקבל התקף לב בלי בעיה.

     

    "יש אנשים שאומרים להביא ערבי לבית"ר, נכון? אז תכתוב שאני, משה ניסים, רוצה שיהיה ערבי בבית"ר, אבל לא פלסטיני ולא ערבי־ישראלי. כל ערבי שיבוא מחו"ל והוא לא נלחם בי, ערבי שאין לו סכסוך איתי, יתקבל בברכה. בגלל זה אני מקבל את עלי מוחמד, השחקן הזה שאצלנו. וכל ה'לה פמיליה', בנעל שלי אני שם אותם. מי הם שיאמרו לבית"ר מה לעשות? איפה הם היו כשאנחנו היינו רצים לכדורגל? תינוקות. חצי מהם עוד לא נולדו. היום הילדים שלי, הנכדות, הנכדים, כולם חולי בית"ר. בני שנתיים, שלוש, חמש, תשאל אותם, יגידו 'יאללה בית"ר'. כולנו בית"ר ובגין. יש לי תמונה של בגין בחדר עד היום.

     

    "בשנתיים האחרונות חזרתי בתשובה. לפני זה טסתי כמה פעמים לאומן, אבל היה לי קשה לחזור בתשובה. הייתי מדליק בשבת. אבל אז בן של חבר מירושלים נפטר. הייתי שם בתפילות. ואחר כך התחלתי ללכת למנחה־ערבית בשכונה אצלנו. לאט־לאט שמתי טליתות עליי. אמרתי, אם אני דתי, אי־אפשר חצי. ואני בן אדם שהיה 40 שנה רחוק מהדת.

     

    "כשאתה חוזר בתשובה כל יום אתה משתנה במשהו, כל יום לומד משהו חדש. לי זה עוזר לפתור כעס, להילחם בו. אני עצבני טבעי. היום אני אשתדל לשבור את היד שלי לפני שאני ארים אותה על מישהו. זו עבודה קשה. חוץ מזה כל מה שקורה לי היום, אני לוקח בקלות. פעם הייתי נופל על אחרים. גם הפסקתי לבלות הרבה, בגלל הנכדים. יותר בית־עבודה, בית־עבודה.

     

    "חוץ מזה, היום אני אוהב את עם ישראל כולו. פעם שנאתי שמאלנים, הייתי רוצה לשים אותם מתחת לאדמה, עם הידיים שלי. הם מזיקים למדינה בלי שירצו. אבל אחרי שחזרתי בתשובה הבנתי מה זה יהודי בשבילי. גם מעבר ליהודי, בוא נלך על ערבי, כולם יצירי כפיים של אלוהים. כולם בני אדם".

     

    × × ×

     

     

    "כשאני מסתכל היום אחורה, אני לא מצטער על מה שהיה בג'נין. אף פעם לא הצטערתי, אפילו לא לרגע. להפך, ייתנו לנו להיכנס עוד פעם, למחוק את אמא שלהם, אני בין אלה שנכנסים בלי לשאול שאלות. גם היום אני לא יודע מה זה פחד. אין לי בעיה להיכנס עם הטליתות עליי, כיפה על הראש, לתוך כפרים.

     

    "אז אין פה חרטה. התורה אומרת לי לשמור על העם שלי, לא מעניין עם אחר. אני קיבלתי מדינה קטנה, מטר על מטר בקושי, לא יכול לחלוק אותה עם עוד עם. אין לו היסטוריה על המדינה הזאת. אם בקוראן היה רשום ירושלים, אולי הייתי אומר צודקים, בזמן ההוא הייתם פה. אז מה אתם באים עלינו?

     

    "עזה יכלה להיות תל־אביב מספר שתיים. היום מכניסים להם כסף, אוכל. אני בעד, כי אם לא יכניסו להם, נסבול יותר. יש היגיון. רק שבכסף שהפלסטינים קיבלו התעשרו המקורבים. והכל לנשק, תחמושת נגדנו, במקום לרווחה, למלונות. זה חומר נפץ. אם את מה שעשינו בג'נין, היינו עושים בעזה, היה היום שקט. רק ששם צריך מכה יותר גדולה. עזה זה ענק. הייתי נותן להם חודש. כל מי שנקי, שלא עשה שום דבר, שיתפנה מהבתים. ובאים מאה דחפורים, מאתיים, בשורה.

     

    "והאמת? לפעמים אני מתגעגע לימים של ג'נין. כל החבורה המלוכדת שהיינו שם, חיילים מיישובים, קיבוצים, כולם יד אחת. לפעמים אני רוצה שייתנו לי עוד כמה ימים כאלה".

     


    פרסום ראשון: 17.12.19 , 22:28