זהותו חסויה. פניו אינן מוכרות בכל מקום. ובכל זאת א' – היום נער עם צו גיוס ראשון ביד – היה פעם התינוק המפורסם ביותר בישראל. זמן קצר לאחר שנולד הוא עמד במרכזה של אחת הסערות הגדולות שידעה המדינה: פרשת "תינוק המריבה", שנחשפה על ידי מעל דפי עיתון זה ביוני 2004. פרשה עצובה וכואבת שסחפה מדינה שלמה, ובמרכזה מאבק קורע לב בין הוריו הביולוגיים של א', שביקשו להשיבו לחיקם, לבין הוריו המאמצים חשוכי הילדים שקיבלו אותו לידיהם עשרה ימים לאחר הולדתו וביקשו להשאירו בחזקתם. כמעט שנתיים נמשכה ההתנהלות סביב "משפט שלמה המודרני", כפי שכונה אז, שטילטל את נפשם ואת חייהם של ההורים הביולוגיים וההורים המאמצים - עד שבית המשפט העליון פסק כי א' יישאר אצל הוריו המאמצים.
א' הוא כבר מזמן לא אותו פעוט חסר ישע שהיה כשהרוחות סביבו סערו. היום הוא בן 16 וחצי, תלמיד מגמה ביולוגית, ספורטאי מצטיין. "אני חושב שהדבר הכי טוב שקרה לי זה שנשארתי אצל ההורים המאמצים שלי ולא הועברתי להורים הביולוגיים שלי", הוא אומר בראיון בלעדי ראשון. "אני לרגע לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם בית המשפט היה מחליט אחרת. מבחינתי בית המשפט קיבל את ההחלטה הטובה ביותר כשהשאיר אותי אצל ההורים המאמצים, שהם אבא ואמא שלי. אני לא רוצה לחשוב איזה חיים היו לי אם זה לא היה קורה. קשה לי לחשוב על חיים אחרים מאלה שיש לי עכשיו עם המשפחה שלי".
× × ×
זה קרה בתחילת קיץ 2004: במסגרת עבודתי ככתב הרווחה נחשפתי לסיפורו של א', אז תינוק כבן שנה. במאי 2003, ימים ספורים לאחר שנולד, החליטה אמו ד', צעירה שחיה לבדה, למסור אותו לאימוץ. היא סירבה למסור את פרטי אביו לשירותי הרווחה. בגיל עשרה ימים נמסר א' להוריו המיועדים לאימוץ, ח' וד', זוג בשנות ה־30 לחייו, שנישא חמש שנים קודם לכן, אך לא הצליח להביא ילדים לעולם. החיבור היה מיידי. "הרעפנו עליו את כל האהבה שבעולם", סיפרה ח'. במקביל החל ההליך המשפטי של האימוץ, וכעבור כחודש הוכרז א' כבר אימוץ. הדרך להפוך לבנם הרשמי של ח' וד' הייתה קצרה.
לחצו כאן לקריאת הכתבה המקורית
אלא שלפתע פנתה ד', האם הביולוגית, לשירותי האימוץ במשרד הרווחה והביעה חרטה על מסירת בנה לאימוץ. בהמשך גם האב הביולוגי כ' דרש מבית המשפט באמצעות עורכי דינו דין עדני ומשה לוי להחזיר לו את בנו הפעוט. ההורים המאמצים לא התכוונו לוותר, ובסיוע עורכי הדין שמואל מורן ושלמה שבר, יצאו למלחמה על הילד.
כל ארבעת ההורים כאבו מאוד. "הוא הבן האהוב שלנו. נתנו לו את הלב והנשמה. הוא לא מכיר אף אחד חוץ מאיתנו", אמרו הוריו המאמצים. והוריו הביולוגיים לא ויתרו. "הוא הילד שלנו, דם מדמנו", אמרו.
ובתווך ישב לו א', ילד חייכן שרק החל ללכת ומילמל מילים ראשונות. הוריו הביולוגיים הורשו לראותו מפעם לפעם במרכז מבקרים מיוחד, הרעיפו עליו מתנות וחיבוקים, ונותרו קרועים מכאב כשהיה מוחזר לבית הוריו המאמצים. "הוא בננו, בשר מבשרנו, איך נוכל לחיות עם המחשבה שהוא לא יהיה איתנו? אנחנו רוצים לחבק את הבן הקטן שלנו. החדר החדש מחכה לו. כל יום בלעדיו הוא סיוט בלתי נגמר", היו אומרים לי ההורים הביולוגיים.
"איך נוכל לוותר על האוצר שלנו שגידלנו מיום שנולד", אמרו לי הוריו המאמצים, והיו מבקשים שאעביר מסר להורים הביולוגיים: "תשאירו לנו אותו".
ואז, לאחר תקופה ארוכה של מתח, בית המשפט המחוזי קבע שא' יימסר להורים הביולוגיים. בלילה האחרון שלפני מסירתו ההורים המאמצים עמדו מעל מיטתו, ניסו למצוא את המילים כדי להסביר שעוד מעט יעבור לאחרים. למחרת הם ערערו לבית המשפט העליון.
באפריל 2005 הכריע בית המשפט העליון, ברוב של שישה שופטים מול אחד, שא' הפעוט יישאר אצל הוריו המאמצים. בפסק הדין המשתרע על פני עשרות עמודים נכתב: "הוצאת הילד מרשות הוריו המאמצים שהם הוריו הפסיכולוגיים, תגרום לו לפגיעה קשה וממשית ותהפוך אותו לקטין בסיכון. כדי לטפל בו נדרשת הורות מיוחדת. הורות זו אינה קיימת אצל ההורים הביולוגיים. אין גם ערובה ליציבות הזוגיות בין ההורים הביולוגיים... במצב דברים זה יש להשאיר את הקטין במקום בו הוא נמצא, שם תחול המשכיות חייו. שם הוא ימשיך לקבל את מלוא האהבה, החיבה והטיפול שילד רגיל זקוק לו. לא ראוי הוא לתבוע ממנו לשם מחיר יקר כדי לרפא את כאבם של הוריו הביולוגיים", כתב הנשיא אהרן ברק בדעת הרוב.
זעקות השמחה שבקעו מבית ההורים המאמצים נמהלו בזעקות השבר מבית ההורים הביולוגיים. זמן קצר אחר כך חגג א' יום הולדת שנתיים בבית הוריו המאמצים.
× × ×
כשהפרשה ירדה מסדר היום הציבורי, ההורים המאמצים שבו אל חייהם, ניסו להחזיר בהם מעט סדר. זמן קצר אחר כך אימצו תינוקת נוספת, אחות לא'. ההורים הביולוגיים החלו לאסוף את שברי חייהם, מתנחמים בלידת תינוקת חדשה. "יום אחד הם יחזרו להיות אח ואחות, ואנחנו נחזור להיות משפחה", אמרו לי אז. למכר שליווה אותם במהלך השנים האחרונות, סיפרו: "אין יום שאנחנו לא חושבים עליו. כל יום. כל דקה. כל רגע. היינו רוצים שהוא יחזור אלינו". גם היום הם מתקשים להתגבר על כאב הפרידה. "יש הרבה התפתחויות", אומרים מקורביהם, אך מסרבים להוסיף.
ד', האב המאמץ, חלה במחלות כליות קשה והלך לעולמו לפני כשש שנים. ח', האם המאמצת, נותרה לגדל את א' ואת אחותו. "בעלי היה קשור לבן שלנו מאוד", היא מספרת היום, "כל התקופה ההיא היינו בלחץ גדול ממה שיקרה. חוסר הוודאות השפיע עליו נפשית ופיזית. בעלי לקח את כל הפרשה קשה מאוד. הילד היה כל עולמו, והוא פחד שייקחו אותו מאיתנו. אני בטוחה שהסיפור השפיע על הבריאות שלו, אבל אנחנו אנשים מאמינים. בסופו של דבר, מה שצריך לקרות קורה".
איך את זוכרת את התקופה שבה נאבקתם על א'?
"זו הייתה תקופה קשה מאוד. היו לילות שלמים שבקושי ישנתי. הקושי היה בעיקר לפני שהיינו צריכים לקחת את הבן שלנו למרכז קשר, כדי שההורים הביולוגיים יראו אותו במסגרת הסדרי הראייה. היינו במתח לפני. גם הבן, למרות שהיה קטן, לא היה רגוע. כשהיה חוזר מהביקורים לקח זמן עד שהיה משתחרר וחוזר לעצמו. כל פעם הייתי נשברת מחדש במצבים האלה".
מה היה היום הקשה ביותר?
"אני לא אשכח את אותו הבוקר שבו בית המשפט קבע שאנחנו צריכים למסור את הבן שלנו חזרה להורים הביולוגיים. נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. היינו במתח נוראי. הרגשתי שאלה הרגעים האחרונים שלי עם הילד, וגם הוא היה באי־שקט. באמצע הנסיעה קיבלנו שיחת טלפון. אמרו לנו שההחלטה בוטלה. שמחנו מאוד וחזרנו הביתה. כעבור זמן קצר הודיעו לנו שוב שעלינו להחזיר את הילד להורים הביולוגיים, ושוב עלינו למכונית והיינו במתח נוראי. בשלב הזה א' הרגיש שמשהו קורה, ולא רצה להיכנס לרכב. זה היה היום מטלטל ביותר שעברנו".
את חושבת שהפרשה השפיעה על א'?
"החשש הגדול שלנו היה שכל המצב הזה ישפיע עליו כילד וכשהוא יגדל. אפילו פסיכולוגים אמרו לנו שתהיה לזה השפעה עליו בעתיד. לשמחתי הוא בסדר גמור. הוא גדל והפך לנער. בדיוק עכשיו הוא קיבל צו ראשון לגיוס לצבא. הוא גורם לי הרבה מאוד נחת. נער ערני ופעיל עם הרבה חברים. האהבה שלו אליי ממלאת אותי. הוא מחבק, מנשק ותומך כל הזמן. תלמיד טוב. אני מאחלת לכל אמא ילד כזה".
× × ×
"מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני מאומץ”, אומר א’ היום. “כל הזמן דיברו על זה בבית. מהרגע שהתחלתי להבין, ההורים המאמצים שלי סיפרו לי שאני מאומץ. הם סיפרו לי הכל, הראו לי קטעי עיתונות שלך, קראתי על כל הפרשה".
היית מאוד מפורסם.
"כן, קצת הצחיק אותי שהייתי תינוק מפורסם, הייתה פרשה שלמה סביבי. אבל ככל שהתחלתי לחשוב על זה הבנתי עד כמה ההורים המאמצים שלי נאבקו עבורי, והבנתי את כל מה שעשו כדי שאשאר איתם. ככל שהשנים עוברות אני יותר ויותר מעריך את מה שהם עשו למעני. כשאבי המאמץ נפטר ישבתי עליו שבעה, למרות שאני לא חייב. הרגשתי שזה הדבר הכי נכון לעשות, על כל מה שאמא והוא עשו למעני".
מסקרן אותך לפגוש את ההורים הביולוגיים שלך?
"לא. ממש לא. למה שארצה לראות את מי שוויתר עליי בגיל כל כך צעיר? לא מעניין אותי להכיר אותם. טוב לי עם עצמי וטוב לי איפה שאני נמצא. הם לא מעניינים אותי ולא מסקרנים אותי. הם רק העיקו על ההורים המאמצים שלי. נגרם עוול גדול להורים המאמצים שלי בכל הפרשה הזו, ואני שמח שהיא הסתיימה בצורה הזו".
להוריך הביולוגיים נולדה בת, שהיא בעצם האחות הביולוגית שלך. היית רוצה להכיר אותה?
"לא. זה לא מעניין אותי".
מישהו מלבד המשפחה יודע שאתה מאומץ?
"כן. סיפרתי לחברים הקרובים שלי. הראיתי להם את הפרסומים. צחקנו שהייתי סלב מגיל קטן".
ומה התוכניות שלך לעתיד?
"אני תלמיד כיתה י"א. לומד במגמה ביולוגית ומתכונן לבגרויות. אני מאוד אוהב ספורט, מתעסק המון בספורט. בצבא אני רוצה להיות לוחם בגולני או בגבעתי, אולי אלך לאחת הסיירות. עדיין לא החלטתי מה אלמד אחרי הצבא".
יש מסר שהיית רוצה להעביר בעקבות הסיפור שלך?
"כן, המדינה צריכה לסייע יותר להורים שמבקשים לאמץ ילדים, ושיכולים להעניק חיים טובים לילדים. אני ממליץ לכל מי שיש לו אפשרות לאמץ ילדים. זה עושה טוב גם להורים שאין להם ילדים, וגם לילדים שהגיעו מכל מיני מקומות. המקרה שלי מוכיח את זה".
א' מגיח ומחבק את אמו. "אמא, אני אוהב אותך. את האמא היחידה שלי", הוא אומר לה.
דוד רגב
