יוני 1991 היה עידן אחר בספורט הישראלי. על הדשא, ילד בן 19 בשם איל ברקוביץ' כבר מסומן בתור "הדבר הגדול הבא" של הכדורגל הישראלי אחרי דאבל של מכבי חיפה. ילד, אבל כבר קוסם כדורגל שמושך אש, דומיננטי, פה שיורה ללא הפסקה. על הפרקט, מיקי ברקוביץ', אז בן 37 ועדיין שחקן פעיל במכבי ראשל"צ, כבר היה שנים על תקן אגדה. דמות נערצת, הכדורסלן הישראלי הגדול בכל הזמנים, קונצנזוס.
זה היה השלב שבו עיתונאי 'ידיעות אחרונות' אבינעם פורת הפגיש בין השניים - האייקון בהתהוות והאייקון שכבר כבש את כל הפסגות - לראיון משותף ראשון על הצלחה, הישגים, והספורט הישראלי. "אתה רק מתחיל בחלום", אמר אז מיקי לאיל, "אני כבר מתעורר ממנו".
לחצו כאן לקריאת הכתבה המקורית
28 שנה אחרי שחיו את החלום, חזרנו להפגיש בין הברקוביצ'ים. מיקי, 65, הוא עדיין הכדורסלן הישראלי הגדול בכל הזמנים, "מלך ישראל", כפי שמכנים אותו אוהדי מכבי ת"א גם היום. איל, כוכב מדיה, כבר בן 47, מאחוריו הקריירה האירופית המפוארת ביותר לכדורגלן ישראלי. אז הם נפגשו בביתו של מיקי ברמת־השרון, הפעם שניהם כבר תל־אביבים. הם הגיעו ממש ביחד למלון קראון פלאזה עזריאלי בלי לתאם, הקדימו בחצי שעה והסתכלו בפרצופים המוכרים שעל השער מלפני 28 שנה. "אני זוכר שזו הייתה התרגשות אדירה בשבילי", פותח איל, "מיקי הוא אגדה עבורי ויישאר אגדה. בשבילי מכבי סל זה מיקי ומוטי. אחר כך כל השאר".
מיקי נזכר: "איל היה יקיר המשפחה והבנים שלי אהדו אותו מאוד. אני זוכר ששניהם, שהיו קטנים, חיכו לו במיוחד כי קבענו בשעה יחסית מאוחרת. פתאום נכנס הקטנצ'יק הזה, ילד, שקל 50 ומשהו קילו. הרמתי אותו על הכתפיים כדי שיטביע לסל אצלי בחצר".
איל: "היום אתה כבר לא יכול להרים אותי, אין מצב".
מיקי: "אני בחדר כושר, אז לך תדע".
איל: "אז היה לי קארה, היום אני כבר בלי שערות, למיקי יש שיער, לבן אמנם, אבל בווייב הוא נשאר צעיר. ושלא יהיה בלבול, גם אני נשאר צעיר. אנחנו ממאנים להתבגר".
מיקי: "איל, אני כבר עם שבעה נכדים משלושה ילדים, השמיני בדרך, בפברואר בן 66. שלי ואני סבתא וסבא במשרה מלאה".
× × ×
הם אמנם עלו לגדולה בענפי ספורט שונים, אבל חלקו יותר מאשר שם משפחה. את שניהם הוביל הגורל לחולצה מספר 9, מספר שהולך איתם מאז. "למה הייתי מבסוט מ־9?", שואל איל ועונה, "הרבה בזכות מיקי. לא המצאתי את 9 מכלום. הרי זה כבר היה מותג".
מיקי: "ואיל חיזק מאוד את המותג בדרך שעשה".
איל: "למזלי, בדיוק כשעליתי לבוגרים של מכבי חיפה, פרש משה סלקטר. הוא אמר לי 'קח את החולצה, היא שלך'".
מיקי: "אני עליתי מהנוער לבוגרים של מכבי בגיל 15 וחצי. יום אחד בא אליי שמלוק מחרובסקי ז"ל, המנהל המיתולוגי, ואומר לי: 'לך לאמנון נתנאל - גם הוא כבר ז"ל - תבחר לך גופייה, עלית לבוגרים. בנוער שיחקתי עם 6 בגלל טל ברודי. אמרתי שבבוגרים אני גם רוצה את 6 אבל נתנאל אומר לי 'השתגעת? זה טל ברודי'. אמרתי, אני בכל זאת רוצה 6. אז נתנאל אמר: 'יש לך רק את מספר 9, אבל אני רוצה להגיד לך משהו. אף אחד עדיין לא יודע מי זה מספר 9 במכבי ת"א, אבל אם אתה תהיה כוכב כל עם ישראל יידע למי שייך מספר 9. אז אתה תעשה 9 שכולם ידברו עליו'. וכך היה".
איל: "אותי 9 רדף כל הקריירה אחרי הירושה מסלקטר. שיחקתי 9 במכבי חיפה ובנבחרת ישראל ואז נסעתי לאנגליה. 9 היה תפוס בסאות'המפטון, הקבוצה הראשונה שלי, וגם 19, אז לקחתי 29. תראו, בא איזה ילד, למה שייתנו לו את 9? עברתי לווסטהאם, והמשכתי עם 29. ככה כל הזמן. גם במכבי ת"א".
מיקי: "עד המוות המספר".
איל: "אגב, בקזינו, ברולטה, לא הולך משהו ה־9".
מיקי: "אני ברולטה תמיד עם 9. וגם עם 17 (יום הולדתו, ר"ש)".
קווי הדמיון בין הברקוביצ'ים הולכים מעבר לשם המשפחה והמספר על החולצה (וברולטה). שניהם אבות גאים לילדים שהלכו בעקבותיהם למגרשים. רועי, הבכור של מיקי, היה כדורסלן. אחיו ניב משחק גם היום, בהפועל חיפה מהליגה הלאומית. "לניבי יש שני בנים, שניהם שחקני כדורסל, עכשיו נולד בר ברקוביץ'. הנכדה שלי, שני, הבת של רועי וסופי, היא אלופת ריקודים סלוניים בגיל 9". בתו הבכורה עדי היא עורכת דין בארצות־הברית. הבנים שלה דווקא משחקים כדורגל.
אצל איל, הילדים רק בתחילת הקריירה. "טום, בן 17, משחק קשר בנוער של מכבי פ"ת. ליאור, בן 21, בבוגרים של רעננה, מחכה לצ'אנס בליגת העל. הבת שלי לי שיחקה בגולסטאר, אם זה נחשב".
המלצתם בחום?
מיקי: "שמתי סל בחצר. כל השאר היסטוריה".
איל: "זה מולד, אתה לא יכול לומר להם לא ללכת לשם. זה הדרך שלהם".
מיקי: "לצערי, רועי פרש בגיל 27 אחרי ששיחק בדן בוס ההולנדית. עבר כמה ניתוחים בברך, פרש בשיא. ניב משחק עד היום. השנה רצה לרדת לליגה השנייה, כדי לקבל יותר דקות משחק".
הם בטח מרגישים שיש עליהם שק של ציפיות.
איל: "כן ברור. נו מה? הם עולים למגרש והמבקרים אומרים, 'הם לא כמו איל ולא כמו מיקי', וסיפורים על פרוטקציות ואיך הגיעו ועניינים כאלה. מעטים מתייחסים אליהם כמי שהם, בלי לנסות לקשר לשם המשפחה, אם בכלל".
מיקי: "אבל הם הגיעו בזכות. ניב תמיד היה אומר לי, 'יש לנו את המאמן הכי טוב, בחינם'".
איל: "שמע, אבל המעמסה לא פשוטה להם. עברתי איתם את הדרך צמוד, אני רואה את זה".
מיקי: "אבל הם לא יודעים משהו אחר, ואני נזהרתי לא להתערב בכלל".
וכשאתם מגיעים למגרש?
איל: "אני רגוע מאוד, קול".
מיקי: "אני דווקא בלחץ, כי לפעמים אני רואה דברים שהם עושים ולדעתי עדיף לעשות אחרת. אבל בגדול הם מסתדרים יפה. גם הנכד, בזכות עצמו, במכבי ת"א".
איל: "אבל כן, יש צמרמורת. כשאני רואה את הילדים משחקים כדורגל, זה אחד הדברים היחידים שמרגשים אותי בחיים".
× × ×
שיאי הקריירה של כל אחד מהם היו יכולים למלא עיתון שלם. מיקי ברקוביץ' לקח את מכבי ת"א לזכייה היסטורית בגביע אירופה לאלופות בבלגרד, 1977, אחרי ניצחון לפנתיאון על קבוצת הפאר צסק"א מוסקבה במגרש הנייטרלי בווירטון, בלגיה, מאחר שהרוסים סירבו אז לשחק בתל־אביב. ב־1979 הוא הוביל את נבחרת ישראל למקום השני והלא־ייאמן, באליפות אירופה בטורינו, איטליה, כשהנבחרת נעצרת רק בגמר מול נבחרת ברה"מ של אז, שהייתה בליגה לגמרי אחרת. שנתיים אחרי הוא לקח עם מכבי את גביע אירופה השני שלו, מול סינודינה בולוניה בגמר בשטרסבורג.
יש לו עוד ארבע סגנויות עם מכבי, והוא חלק מהיכל התהילה של התאחדות הכדורסל האירופית, פיב"א. בנוסף, יש לו בקולקציה את הגביע הבין־יבשתי, 16 אליפויות מדינה ו־13 גביעי מדינה. מיקי הספיק לשחק במכבי ראשון־לציון, הפועל ירושלים ואפילו מעט בהפועל ת"א. ב־1995, בגיל 41, פרש אחרי משחק בהשתתפות נבחרת אירופה ביד אליהו.
איל ברקוביץ' הספיק לקחת דאבל במכבי חיפה ואליפות מזהירה ב־1994 לפני שעזב לקריירה האירופית שהחלה בסאות'המפטון האנגלית, בשנת 1996. הוא שיחק בהמשך בווסטהאם, סלטיק הסקוטית, בלקבורן, מנצ'סטר סיטי, פורטסמות' ופרש דווקא בצהוב, במדי היריבה המרה של מכבי חיפה, מכבי ת"א, בשנת 2006. עד כמה הוא היה טוב? בשנת 2009 נבחר ברקוביץ' ב'דיילי מייל' לאחד מעשרת הקשרים הטובים בפרמייר־ליג בכל הזמנים.
גם בנבחרת ישראל הייתה לברקוביץ' קריירה עשירה. "שני הרגעים הגדולים שלי בקריירה היו בנבחרת", הוא נזכר, "הניצחון על אוסטריה 0:5 והניצחון בפריז על נבחרת צרפת הגדולה 2:3. רגעים שאי־אפשר לשכוח. בקבוצות הייתי בוחר את הצמד שהבקעתי נגד מנצ'סטר יונייטד".
מיקי: "היו הרבה רגעים יפים, ולבחור שלושה קשה. אבל אם אתה לוחץ אותי, הניצחון על צסק"א בווירטון, כשבדיוק באותו יום, 17 בפברואר 1977, חגגתי יום הולדת 23. השני הוא הזכייה בבלגרד, בגביע האירופה הראשון שהלך לתל־אביב, והשלישי הוא ההופעה בגמר אליפות אירופה עם הנבחרת נגד ברית־המועצות. הייתי גם מלך הסלים של האליפות".
הישג אחד של ברקוביץ' הכדורגלן, מיקי לא מימש. "לצערי", הוא אומר, "קריירה בחו"ל זה משהו שלא הגשמתי".
חסר לך?
"אם אני מסתכל לאחור על הקריירה - ופרשתי בריא בגיל 41 - מבחינתי באמת המציאות עלתה על כל דמיון, כמעט על כל חלום שחלמתי. למה כמעט? כי יש חלום אחד שלא מימשתי, להיות בין האירופאים הראשונים שהגיעו ל־NBA".
איל: "אז למה לא הגעת? הרי היית בין השלושה הטובים באירופה בזמנך".
מיקי: "וכבר הייתי אפילו באוניברסיטה, בלאס־וגאס. אבל רלף קליין ושמלוק הגיעו ב־1976 לארה"ב, להחזיר אותי ארצה כי הייתה למכבי עונה לא ממש טובה. תשמע, הגורל רצה, חזרתי ועובדה שזו הייתה השנה הכי גדולה בחיים שלי. התחתנתי עם שלי אשתי, שהייתה חברה שלי. אנחנו ביחד מגיל 19. היא חיכתה לי כשהייתי באוניברסיטה ואני לה".
איל: "בשני דברים מיקי מנצח אותי - יש לו שתי אליפויות אירופה והוא החזיק מעמד עם אשתו, אני לא. וגם טלי ואני היינו מגיל מאוד צעיר יחד".
מיקי, בוא נחזור ל־NBA. היה גם ניסיון שני.
"נסעתי למבחנים באטלנטה הוקס ב־1979 עם המאמן יובי בראון. זה היה ניסיון קשה מאוד, מפרך, שלפוחיות דם ברגליים, אימונים פעמיים ביום".
איל: "לא היית רגיל לקצב?"
מיקי: "הייתי בכושר, אבל היה קשה. בסופו של דבר באטלנטה אמרו שהם רוצים אותי, אבל מכבי לא שיחררו. אז התרגזתי מאוד. עד כדי כך, שלקחתי את אליפות אירופה בפעם השנייה, מרוב עצבים".
נזכיר שתיחמנת שם את השופטים.
"נכון. הייתה עבירה על שוקי שוורץ ואמרתי לו, 'זוז מהקו, אני זורק בשבילך'. השופטים לא אמרו כלום. אחרי שנתיים פוגש אותי השופט ואן דר ויליגה ואומר לי: 'תגיד לי מיקי, אתה חושב שלא ראיתי שהחלפת את שוורץ?' העיקר שזכינו".
איל, בניגוד למיקי, אותך שיחררו לאירופה.
"שלא תחשוב שאצלי זה הלך קל. להפך. בשנת 1996 רציתי לצאת לאירופה ובדיוק מכבי חיפה מכרה את חיים רביבו לסלטה ויגו. אז הם אמרו לעצמם, 'מה, נמכור גם את איל? שני הכוכבים ילכו באותו חודש? לא מתאים'. לרביבו הלך קלף, אותי שלחו למבחנים באנגליה. חשבו אז בחיפה שיעשו עליי סיבוב, ייתנו לי ללכת למבחנים בסאות'המפטון ובטח אחזור".
ובאמת חזרת.
"במבחנים, בשלושה משחקים, נתתי שני גולים ובישלתי ארבעה. נגמרו המבחנים, מגיע הרגע לחתום על החוזה וגרהאם סונס, המאמן של הקבוצה וחבר של הסוכן פיני זהבי, אומר לי, 'אתה שחקן נהדר אבל מבחינה פיזית אתה לא מתאים לכדורגל האנגלי. סע הביתה, נעקוב אחריך'".
דונט קול אס, ווי וויל קול יו.
"בדיוק. הרגשתי שעושים לי תרגיל. איך יכול להיות שאני נותן הצגה ולא מחתימים אותי? חזרתי בוכה במטוס, כל הדרך מאנגליה, הבנתי שעבדו עליי. הגעתי בחזרה למכבי חיפה ואמרתי לעצמי, אני עושה שביתה איטלקית. הייתי עולה לדשא בקריית אליעזר וכל המשחק עומד ולא רץ. גיורא שפיגל, המנג'ר, בא אליי אחרי איזה משחק ואומר לי, 'איל מה הסיפור'. אמרתי לו שעבדו עליי בעיניים ושאני במכבי חיפה לא משחק יותר".
השביתה האיטלקית המוצלחת בהיסטוריה של הספורט.
"זה לא רק זה. למזלי הטוב סאות'המפטון הפסידה את המשחקים הראשונים שלה. פיני וסונס הביאו אותי כבר במחזור השישי. עברתי בהשאלה מחיפה, והשאר היסטוריה. במשחק הראשון נגד יונייטד נתתי הצגה. בסוף השנה חזרתי למכבי חיפה וחתמתי בווסטהאם".
מיקי: "הייתה לך קריירה עשירה. לי היו בכל שנה הצעות של קבוצות מספרד, מאיטליה, מיוון, אבל מכבי הייתה הקבוצה הטובה באירופה, לאן אני אלך? רק NBA".
איל: "אני לא הסכמתי לוותר לחיפה, גם לא בשביל הכסף. קיבלתי אז 220 אלף דולר נטו בחיפה. האנגלים הציעו 160 אלף, אז הרווחתי פחות ואמרתי לאבא שלי, איך אני מתקדם והכסף לא? אבא אמר, 'עזוב אותך עכשיו מהכסף. קח את המזוודה ותיסע'. צדק. כשאתה ילד אתה לא חושב על זה".
מיקי: "אני אמרתי למכבי, 'תנו לי שנתיים־שלוש ב־NBA, ואחרי זה אחזור ארצה לשחק אצלכם בלי שכר'. אבל זה לא עשה עליהם שום רושם".
איל: "היום היית נאבק?"
מיקי: "אולי יותר. הייתי ילד. והיה גם את השיקול של המשפחה".
איל: "אני נסעתי לאנגליה כשלי הייתה תינוקת וזה היה סיוט בשנה הראשונה. זה גם לא לונדון, סאות'המפטון, משהו כמו נהריה. לטלי לא היה קל אז".
× × ×
לכל התחלה מזהירה וקריירה מפוצצת יש גם רגע בלתי נמנע של סיום. ובעוד מיקי נשאר על המגרש עד גיל מאוחר מאוד לכדורסל, 41, דווקא איל הוא זה שפרש מכדורגל בגלל בעיות ברכיים, בגיל 34. "נשארו לי ברכיים לגמרי דפוקות וזה עוד מבלי שנפצעתי בצורה רצינית ממש במהלך השנים", הוא מגלה, "אני לא יכול לשחק כדורגל היום ולא יכול בכלל לרוץ, לעשות ספורט. רק הליכות. תבוא אליי לשכונה, סיכוי סביר שתראה אותי הולך. אני מת על זה, שלוש־ארבע פעמים בשבוע. רק בגלל הברכיים פרשתי בגיל 34. הייתי משחק ושעתיים אחרי לא יכול ללכת שלושה ימים. השקעתי באימונים יותר מאשר במשחק".
מיקי: "אני יכול לחזור לשחק היום לדעתי. מבחינה בריאותית יצאתי מאה אחוז".
עד כמה הפרישה קשה?
איל: "קשה מאוד. הפרישה זו מכת מוות ומי שיגיד משהו אחר, כנראה לא אמיתי. זו אהבת חיינו מגיל אפס, יום אחד אתה פורש, במקרה שלי בגיל די צעיר, ואתה מחפש את הריגוש הבא, אבל לא תמצא אותו לעולם. להבקיע שני גולים נגד יונייטד או בנבחרת ישראל או נגד ליברפול - אין משהו שישתווה לזה. ואני בטוח שגם מיקי, עם גביעי אירופה ואליפויות, יסכים איתי. זה חסר לי עד היום. אני לא חווה הרבה ריגושים מאז הפרישה כי הכדורגל הביא אותי לרמת ריגוש מטורפת. היום כלום כבר לא מרגש אותי יותר".
מיקי: "אני שונה מאיל. פרשתי בשיא, הייתי יכול להמשיך לשחק. לא מרגיש משהו דומה".
איל: "אני לא מתגעגע למשחק עצמו אלא לריגוש, לתחושות במגרש, אחרי המשחקים, בגולים".
מיקי: "מיציתי ואני עוקב אחרי הכדורסל בזכות הילדים שלי".
איך מתמודדים בכל זאת עם הריקנות שאחרי?
מיקי: "אני, עוד במהלך הקריירה, עבדתי. היו לי עסקים. חנויות ספורט בדיזנגוף ת"א, חברת ביטוח. תמיד ידעתי למלא את הזמן. כשפרשתי, הייתי מוכן".
איל: "גם אני עסוק מאוד מאז אבל כל מה שאני עושה היום לא משתווה לכדורגל ולרמת הריגוש ההיא. כשאני בא לאולפן בטלוויזיה וכולם בהכנות ובטירוף, אז אומרים לי, 'מה הולך איתך, אתה נכנס לאולפן כאילו זה בית קפה'. וזו האמת. כי הריגוש והניסיון מהספורט זה משהו אחר. תראה, עובדה שבאנו יחד חצי שעה לפני הראיון ולא קבענו. זו מקצוענות".
מיקי: "יש לי פלאשבקים מהמשחקים כשאני מגיע לשער 9 ביד אליהו. הלוואי שהייתי יכול לשחק היום".
איל: "את שער 9 צריכים לקרוא על שמו של מיקי כבר עכשיו. בארסנל וביונייטד עושים את זה. פה בארץ לא, וחבל. כשאתה נכנס ליד אליהו יש סימן שמיקי היה הכוכב הכי גדול? לא. למה?"
שניכם לא השתלבתם אחרי הפרישה בקבוצות העבר שלכם.
איל: "יש לי יחסים מורכבים עם מכבי חיפה. בסופו של דבר צריך לזכור שהייתי רק בחלק קטן מהקריירה שלי שם, חמש עונות מתוך 15 בערך. את הקריירה הגדולה והזכורה והאמיתית עשיתי באירופה, עשר שנים. במכבי חיפה אמנם גדלתי ושיחקתי וזכיתי באליפויות, אבל יש בינינו יחסי אהבה־שנאה. רגשית, אני לא קשור למכבי חיפה כבר, עם כל הכבוד להם".
אבל כמעט ניהלת את מחלקת הנוער.
"תמיד זה כמעט. מעניין למה? כי יענקל'ה שחר (הבעלים של המועדון, ר"ש) לא רוצה".
מיקי: "אולי פוחדים ממך? מהדמות שלך, האישיות? אצל איל אין אחד בפה ואחד בלב".
איל: "כן, מסכים, גם זו הסיבה. יענקל'ה פשוט לא רצה אותי, שאל אותו למה. אולי בגלל מה שמיקי אמר. כשצריך לקחת את ההחלטה הסופית, עובדה שיש משהו שמונע ממנו. אבל כל דבר לטובה והכל בסדר".
אבל כן נכנסת לכדורגל שלנו.
"הייתי מנג'ר של מכבי נתניה והפועל ת"א, אבל אז ראיתי שהבעלים רוצים לקבוע הכל ויש כל הזמן חילוקי דעות, ואני בובה לא אהיה בשום מקום".
מיקי: "הייתה לי יחסית פרישה רכה. מכבי זה מועדון שגדלתי בו מגיל 14 ואפילו הפספוס של ה־NBA בסוף לא העיב. כשפרשתי הלכתי להיות מנהל מקצועי וגם בעלים, אבל של רמת־השרון".
איל: "אבל אף פעם במכבי לא הציעו לך משהו רציני".
מיקי: "לא קיבלתי הצעה על השולחן כדי שאוכל לבדוק ולראות, וכמובן שצריך שניים לטנגו. הייתי שמח להיות חלק מהמועדון היום, אבל זו החלטה שלהם".
איל: "זה חלק מתרבות הספורט הבעייתית שלנו. איך יכול להיות שהשחקן הכי גדול של מכבי בכל הזמנים לא הוזמן על ידי אחד מראשי המועדון לארוחה ושמע שם את הדבר הבא: 'מיקי, יש לך שלוש אפשרויות לבחור מה לעשות במועדון, בוא תחליט'. איך קורה דבר כזה?"
מיקי: "אני צריך אותך בתור הסוכן שלי".
ומה תהיה התשובה?
"עוד לא הגיעה הצעה באמת רצינית ממכבי".
פוגע בך?
"אני שומע ברחוב כל יום 'למה אתה לא חלק ממכבי'. אבל שוב, אני אומר, לא אקח כל הצעה".
מה היית רוצה לעשות?
"להיות מעורב בחלק המקצועי של הקבוצה, למשל סקאוטינג. זה משהו שיכול לעניין אותי".
איל: "למה ניקולה וויצ'יץ' מקבל אפשרות להיות שנים ארוכות מנהל מקצועי ומיקי לא מקבל? שייתנו למיקי ארבע שנים בתפקיד רציני ואם לא מתאים, שישלחו הביתה. גם אני, הייתי צריך להיות מנהל מקצועי במכבי חיפה, נוער או בוגרת, לא משנה".
מיקי: "הייתי בהחלט רוצה להיות חלק מהמערכת שנקראת מכבי ת"א, וחלק מכובד".
איל: "עזוב, הם צריכים כולם יסמנים וכנראה שהברקוביצ'ים לא יסמנים".
מיקי, אולי בכל זאת זה צובט בלב?
"אני לא בגיל של להיעלב, אני בא ומעודד במשחקים. מכבי נותנים לי כבוד ואני תמיד מגיע לייצג את הקבוצה בכל אירוע, כשקוראים לי. גם הקריאות של האוהדים בשמי מרגשות".
איל: "אני לא הולך למשחקים של מכבי חיפה. אני מרגיש לא רצוי שם. אני גם מעביר לא פעם ביקורת עליהם. כשאני מפרגן להם, אני רצוי. כשאני מבקר, אז הם אומרים שזה קורה כי 'לא רצינו את איל'. זה הכל אישי. זו הרגשה פנימית. אבל אני יודע שהקהל אוהב אותי מאוד. בניגוד למיקי ומכבי ת"א, אותי בחיים מכבי חיפה לא הזמינה לאף אירוע".
× × ×
היחסים המורכבים עם הקבוצות שבהן גדלו, ושאותן העלו לגבהים אדירים, לא התחילו רק בשלב שאחרי סיום הקריירה המקצועית, אלא כבר בשנותיהם האחרונות על המגרש. כך יצא ששני האייקונים, רגע לפני הפרישה, חצו את הקווים והלכו לשחק אצל האויבות המושבעות של קבוצת הבית - מיקי בהפועל תל־אביב, ואיל במכבי תל־אביב.
"הלכתי למקום שבו נתנו לי שנת פרישה", אומר איל ללא חרטה. "חזרתי מאנגליה, היה לי קשה לפרוש, במכבי חיפה לא רצו לקבל אותי והלכתי למכבי ת"א. למה הם לא רצו אז? מאותה סיבה של היום. לא שיקולים מקצועיים. אני לא מצטער על זה. שיחקתי במכבי ת"א ולמרות שמבחינה מקצועית נכשלנו, מאוד התחברתי למועדון הזה ועד היום אני זוכר למכבי ת"א אז זה שהם נתנו לי את שנת הפרישה. מכבד מאוד את המועדון הזה".
מיקי: "בגיל 34, במכבי הודיעו לי שבשנה הבאה לא אשחק הרבה כי יש שחקנים שישחקו יותר, ולא אעלה בחמישייה. לקחתי החלטה שאני עוזב והודעתי להנהלה. קיבלו אותי בראשון־לציון בחום ותוך כמה שנים, הגעתי לגמר הפלייאוף להתמודד מול מכבי. קלעתי 30 כל משחק. היו לי שם שנים מדהימות. ואז הלכתי לשחק עם הפועל ירושלים ועדי גורדון והחלטתי לפרוש".
אבל עברת בהפועל ת"א קודם.
"התוכנית הייתה לעבור למכבי לשנה ללא שכר, בכל מקום לשחק כמה דקות, לומר מספר מילים חמות על כל קבוצה ולפרוש מכדורסל. עשרה ימים לפני ההחתמות והעברות השחקנים, הודיעו לי במכבי שזה לא ייצא לפועל מסיבה כלשהי. הייתי צריך להחליט תוך ימים אם אני פורש מכדורסל או הולך לשחק בקבוצה מובילה. קיבלתי הצעה מהפועל וחתמתי שם. האימון הראשון שלי באוסישקין היה מלא והקהל של הפועל קיבל אותי באהבה. התרגשתי".
איל: "ההחלטות לגבי שנינו בשנים האחרונות, בקבוצת־האם, נובעות מאגו - ולא של מיקי ושלי. כל הזמן אומרים 'איל יש לו אגו'. זה לא היה האגו שלי".
מיקי: "עד היום לא אמרו לי מה הסיבה שהתוכנית ההיא בוטלה. אגב, אוהדי מכבי לא באו בטענות אליי, ואפילו שיחקתי בדרבי אחד. לא קיבלתי מהם קללות בחיים, להפך".
איל: "אצלי יצא שהגול האחרון בקריירה היה בבלומפילד נגד מכבי חיפה".
איל, אתה מתעניין במכבי סל מאז ימי מיקי?
"לא ממש. מכבי גרמו לאוהדים שלא מהגרעין הקשה, לא השרופים, להיות מאוד אדישים. בעיני הקבוצה היא בעיקר של שכירי חרב, אז אני לא מזדהה. אמריקאים שבאים לשנה־שנתיים והולכים ולא מעניינים אותי".
אבל היום יש את עומרי כספי, יובל זוסמן, דני אבדיה.
מיקי: "וזה לגמרי בסיס שאפשר להזדהות איתו. אני אהבתי את הצעד, וזה שיש שלושה שחקנים ישראלים דומיננטיים מעיד על כיוון מסוים".
איל: "עם כל הכבוד לכספי, הוא לא סמל של מכבי ת"א כמו שהיה מיקי. אני לא מתחבר אליהם, אין רגש. מה נעשה? אז אולי מתפתח משהו עכשיו, בוא נראה. בזמן של מיקי היה אצלנו במשפחה יום חג כל חמישי בערב, כולם היו בסלון, מתכוננים למשחק עם פיצוחים ומזמינים חברים וקופצים בסלים ובוכים כשמפסידים. בגלל זה קראו לזה הקבוצה של המדינה".
אז הלכת לכיכר לחגיגות הגביעים?
"לא, היה רחוק לי. אנחנו מנהריה, אל תשכח. תשמע, את הקבוצה של פעם אני לא אשכח. אולסי פרי פה עד היום. לו סילבר היה זורק מעל הראש, אני זוכר את מוטי ארואסטי אוכל את הפרקט. הייתי חולה גם על ארל וויליאמס, חיה רעה".
מיקי: "שיחקתי בזמנו במדי נבחרת אירופה, פגשתי את דינו מנגין הגדול. והוא אומר לי 'מיקי אני מפחד מוויליאמס, הוא הורג אותי".
מה יהיה עם נבחרות ישראל? גם הכדורגל, גם הכדורסל, בתקופה גרועה.
איל: "מתוקף עבודתי בתקשורת, אני יכול לומר לך שהרייטינג של נבחרת הכדורסל ירד פלאים. כשיש משחקים של הנבחרת, אנחנו אפילו לא מדברים עליהם. זה לא מעניין אף אחד. בכדורגל, בזמני, סיימנו מקום שני בבית, מקם שממנו היום אתה עולה ליורו. העובדות מדברות. הרמה ירדה, העניין ירד, הרייטינג ירד. משהו עובר על הספורט בישראל ואי־אפשר להתעלם שבכל העולם מתקדמים משנה לשנה ואצלנו הולכים אחורה".
מיקי: "לפחות נבחרת העתודה של הסל, בשנתיים האחרונות, אלופת אירופה. הבעיה היא איך זה ממשיך לבוגרים".
איל: "אנחנו אלופים בלקחת את המוצר הזה ולהרוס אותו. עד שנותנים בכדורגל לשחקן צעיר לראות מגרש, מוציאים לו את הנשמה. אני יכול לתת לך רשימה של 100 שחקנים מתחת לגיל 20 שמשחקים בקבוצות הגדולות באירופה, בקלות".
מיקי, אתה צופה באופירה וברקו?
"שלי ואני צופים כל שישי, אחלה תוכנית. הם מביאים אייטמים ומרואיינים שערוצים אחרים לא משיגים".
איל: "מיקי הוא קשה להשגה, סרבן. ואני מבין אותו. אתה לפעמים שבע".
קינוח לסיום?
"עוד 30 שנה ניפגש שוב. מיקי יהיה רק בן 95".
מיקי: "קבענו".
