"הדבר אירע בשנת תר"פ. כל העיר אודסה סערה כמרקחת. כמעט כל העיתונים הודיעו לקהל את הבשורה כי מחר תפליג האונייה רוסלאן מאודסה ישר ליפו עם פליטים עברים מארץ ישראל שגורשו מארצם על ידי האכזר ג'מאל פאשה, נציב טורקי בירושלים". במילים אלה, בכתב יד ברור, נפתח וידויו של יצחק ספקטור, מורה ואיש חינוך שהיה על "רוסלאן", שהגיעה ב־1919 מאודסה לנמל יפו.
רוסלאן, שמחר יציינו 100 שנה להגעתה לישראל, הייתה למעשה האונייה המאורגנת האחרונה שהפליגה מהאימפריה הרוסית לשעבר לארץ ישראל, לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. על סיפונה נשאה 670 נוסעים, פליטים יהודים. אבל גם דמויות בולטות אשר השפעתן על היישוב ועל מדינת ישראל ניכרה בשנים שלאחר מכן, ומתוקף זה זיכו את האונייה בתואר "המייפלאואר הציונית".
בין הדמויות המפורסמות שהגיעו על הרוסלאן היו המשוררים רחל ויונתן רטוש; ח"כ ישראל גורי, אביו של המשורר חיים גורי; רוזה כהן, שכונתה "רוזה האדומה", אמו של יצחק רבין; האדריכלים זאב רכטר ויהודה מגידוביץ'; הוריה של הטייסת זהרה לביטוב; הרופא הגלילי ד"ר שניאור זלמן אביגדורי; ד"ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה שנרצח בשיירת הרופאים ב־1948; חברת הכנסת הראשונה רחל כהן־כגן (החתומה על מגילת העצמאות), ורבים אחרים.
והיה גם ההיסטוריון ד"ר יוסף קלוזנר, דודו של עמוס עוז, שהגיע על הרוסלאן. קלוזנר ערך את העיתון "השילוח" שנוסד על ידי אחד העם, נמנה בין מקימי האוניברסיטה העברית בירושלים ונכלל בסגל ההוראה הראשון שלה ב־1925. אין ספק שקלוזנר היה דמות משפיעה מאוד על היישוב העברי לפני קום המדינה, ולכן ספקטור כלל אותו ברשימתו שנמצאה במכון "גנזים" של אגודת הסופרים ושנחשפת כאן לראשונה. באירוע, שלא ברור אם באמת קרה, מתאר ספקטור כיצד הפקיד בידיו קלוזנר את מזוודת המסמכים שלו, שבה שמורים אוצרות הספרות העברית. וכך הוא כותב: "החכם והמלומד הזה מסר לידי מזוודה, ואמר: 'נצור זה מכל דבר יקר שבעולם. זהו פרי עמלי של עשרים שנה. מלבד כתבי יד שלי נמצאים בתוך המזוודה הזאת גם ניירות חשובים של סופרים ומשוררים עברים גדולים אחרים. ודע לך גם זאת, כי כל חיי תלויים בזה".
ספקטור מתאר כיצד האונייה, שלא הצליחה לעגון בנמל בגלל סופות וגשמים, נסחפה לכיוון מצרים, וכל הנוסעים שהצליחו לרדת ממנה, בהם קלוזנר, נחרדו מהמחשבה שציודם אבד בים. אך בבוקר המחרת נשמו לרווחה כשהאונייה הופיעה שוב בנמל.
"התיאור הזה מדויק לחלוטין", מסביר פרופ' גור אלרואי, מהחוג ללימודי ישראל, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. "ליפו לא היה נמל, והאוניות עגנו קילומטר מהחוף ואילצו את הנוסעים לרדת בסירות משוטים למעגן. אנחנו יודעים שהרוסלאן הגיעה בימים חורפיים והסבלים לא הצליחו להוריד את כל הנוסעים מהאונייה אלא רק חלק מהם והיא נאלצה להפליג לאלכסנדריה. קלוזנר, מתוקף מעמדו, היה בין הראשונים שירדו. הוא לא ידע מה קרה לאונייה. לא הייתה לו יכולת לתקשר עם הצוות שבה, וכנראה חשב שהיא טבעה עם המזוודה שלו".
הרוסלאן נחשבת לאחד ממיתוסי ההעפלה ההירואיים בתולדות ישראל, ולא בכדי זכתה גם לתואר "המייפלאואר הציונית", על שם ספינת המהגרים אשר נשאה את "האבות העולים" מאנגליה אל "העולם החדש". "הרוסלאן זה מיתוס שאין לו אחיזה היסטורית", מסביר פרופ' אלרואי. "זה נכון שמדובר באונייה הגדולה ביותר שהגיעה לארץ. אבל צריך לזכור שלמרות האצולה המיוחסת מדובר באוניית פליטים של מלחמת האזרחים באוקראינה. כמוה הגיעו לאורך כל השנה אוניות לארץ ישראל. היא לא הייתה הראשונה בכלל, למרות שאומרים עליה שהייתה הראשונה. למעשה, היא הייתה האחרונה, ובעלת הרכב אנושי הכי פחות חלוצי".
אבל ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים, וכיוון שעל הרוסלאן הייתה התרגשות גדולה, בין היתר משום שקלוזנר ואנשים חשובים אחרים היו עליה, שמה נישא למרחקים והיא זכורה בהיסטוריית ההעפלה היהודית לישראל. הרשימה של ספקטור רק מעצימה את המיתוס, ומחזקת אותו עם נס גלוי של חג החנוכה.
