ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רמי זרנגר
    7 ימים • 17.12.2019
    צלילה חוזרת
    זה היה תחקיר שטילטל מדינה שלמה: במשך שנים שלח חיל הים את המובחרים שבלוחמיו לצלול במים הרעילים של נחל הקישון. עשרות מהם לקו בסרטן, רבים מתו מהמחלה. צדוק יחזקאלי וענת טלשיר חזרו לכתבה שלהם משנת 2000 וגילו שממדי האסון רק גדלו מאז: מאות לוחמים הצטרפו לסטטיסטיקה ומצאו את עצמם מול מערכת חשדנית שלא מכירה בכל סוגי הסרטן שחלו בהם וכופה עליהם סבל מתמשך. במאבקם לשרוד במלחמה שאין בה מנצחים, הם מרגישים שהמדינה הפקירה אותם
    ענת טלשיר, צדוק יחזקאלי

    "אני שומע שאלכס שקולניק חולה, נכנס לאוטו ונוסע ישר לכרמיאל, דופק על הדלת", נזכר יהודה הבר. "תכף יקבל את פניי איש מוצק ורחב, מאה קילו. הדלת נפתחת, עומד מולי פרצוף מצומק ועיניים בולטות. שלד עצמות. איפה אלכס? אני שואל. יהודה, הוא קורא בשמי. הוא פורש זרועותיו והחיבוק מציל אותי. מזל שפתח את הפה, אחרת לא הייתי מזהה אותו. את חברי הטוב כאח לי.

     

    "כשצללנו היה חסון ובריא כמו שור. היינו ביחד ימים ולילות, השותף שלי באימונים ובצלילות. סמכתי עליו בעיניים עצומות. ידעתי שאם יקרה משהו, הוא מוציא אותי מהמים ואני אותו. בחושך הגמור, בתוך הבוצה, כששלפנו נשק מתוך המים הסמיכים האלה, היה לנו קשר טלפתי של מה עושים בכל רגע, כי הרי לא יכולנו לראות כלום, לא לדבר ולא לשמוע".

     

    לחצו כאן לקריאת הכתבה המקורית

     

    הבר גורר את הסרטן כבר 19 שנה. זה התפרץ אצלו זמן קצר לפני שפרשת הסרטן בשייטת טילטלה את המדינה: תחקיר עיתונאי שלנו כפה על צה”ל להודות כי במשך שנים שלח את המובחרים בלוחמיו לצלול במי הנחל המזוהם. ועדת חקירה בראשות שופט קיבלה את כל מה שנחשף בתחקיר ואילצה את צה"ל להכיר בצוללים שחלו בסרטן ולסעוד אותם עד יומם האחרון. כמו למשל יהודה הבר שצלל עם אלכס שקולניק, חלה בסרטן ומוכר כנפגע הקישון.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "גרנו על שפת הקישון. המזח היה הבית שלנו. משם יצאנו לצלילות. הגענו לקורס ביחד, בני 19, והמרק הרעיל הזה היה הבית שלנו. מה לא היה שם: כתמי נפט, שמן אוניות, כימיקלים וכל החומרים שנשפכו לקישון ולא ידענו מה הם. מי ידע על ארסן, בנזן, קדמיום, כרום וניקל. היינו צעירים והיו לנו משימות: כמעט כל יום נפלו כלים מהאוניות בנמל ונשלחנו להוציא אותם. היו לנו אימונים בנחל. בימי שישי יובל תמיר, המדריך שלנו, לקח אותנו ל'שחיית טלפיים' רק עם סנפירים, ארבעה קילומטרים לקישון ובחזרה. אלה היו החיים שלנו. מאות שעות כאלה, לא ברחנו מהן, היינו מאושרים. כשהיה חם, שיחקנו כדורמים ברפש הזה. אלכס היה שם יותר שנים ממני. מעטים שרצו במים יותר ממנו. אז אני מתיישב מולו בסלון בכרמיאל, עם חברי, שנפשי נקשרה בנפשו בצבא, ועכשיו בקושי מדדה למטבח למזוג מים קרים. הוא צונח לכורסה בגופו הכחוש ואומר: יהודה, גם אני חטפתי את זה".

     

    המאבק להכרה בחולים מתנהל מהחמ"ל שהוקם בביתו באביחיל. יובל תמיר | צילום: גיל נחושתן
    המאבק להכרה בחולים מתנהל מהחמ"ל שהוקם בביתו באביחיל. יובל תמיר | צילום: גיל נחושתן

     

    אלכס גוסס. הסרטן אוכל אותו. הוא כבר אינו יכול לאכול וניזון רק מפחית משקה חלבון 'אנשור'. הוא יודע שבקרב הזה הוא יובס. ויש לו רק דבר אחד להיאחז בו: "למה הם לא מוכנים להכיר בי? מתעללים בי כאילו שאני מרמה אותם".

     

    מלחמה על החיים ועל אחריות המדינה ללוחמים. אלכס שקולניק (ראשון מימין), יהודה הבר (שני משמאל)
    מלחמה על החיים ועל אחריות המדינה ללוחמים. אלכס שקולניק (ראשון מימין), יהודה הבר (שני משמאל)

     

    × × ×

     

    רצינו שאפשר יהיה לספר את זה כסיפור עיתונאי ששינה מציאות. מערכת הביטחון אולצה לקחת אחריות על המחדל ולנהל מעקב אחר בריאות הצוללנים. לתעד את המחלות, לטפל בחולים ובעת מותם לדאוג למשפחותיהם ולהעניק להם את הכבוד המגיע להם כחללי צה"ל. הרי הסרטן שלהם בא מהמקום ההוא.

     

    אבל במקום לסגור מעגל ולהביט על הפרשה ככזאת שתמה ונשלמה, אנחנו מגלים שממדי האסון גדלו מאוד: כבר לא עשרות לוחמים, לא 100 ולא 200 חולים. המספר עומד היום על כ־500 חולים וכמאה מתים.

     

    "זה גדל בצורה מבהילה", אומר אילן אגוזי מעמותת 'עטלף' של אנשי השייטת. "לפני 19 שנה אכן הייתי ספקן. בחיים לא האמנתי שזה יגיע לכל כך הרבה חולים".

     

    מצאנו לוחמים מופקרים לגורלם שנאלצים לנהל מלחמה לא רק על חייהם, אלא על כבודם ועל אחריות המדינה כלפיהם. ההחלטה של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר ז"ל, מתכרסמת במהלך ציני הגוזל מהם את מה שמגיע להם.

     

    הלוחמים נמעכים על ידי מערכת פקידותית חשדנית וקרה. הם עוברים מסכת תלאות משפטית וכספית, מושפלים בסחבת ובניירת, מוכרחים לעמוד מול ועדות רפואיות מתישות ונידונים לכך שגורלם נקבע על ידי "רולטת סרטן": אם חלית בסרטן כזה, טופלת ואולי ניצלת. ואם חלית בסרטן אחר, ננטשת. תתמודד עם זה לבד.

     

    יש רבים כמו אלכס שקולניק. אספנו סיפורים רבים על לוחמים שמתו ולא זכו להכרה בחייהם, כאלה שנדחו כי לרוע מזלם חלו בגידול "הלא־נכון" וגם כאלה שעדיין ממשיכים להיאבק. אין פה מנצחים. גם אלה שהוכרו נשארים עם הסרטן שלהם ועם התחושה הצורבת שהם משלמים מחיר אדיר על המחדל. רבים חיים עם התחושה שבכל רגע זה יתדפק על דלתם. "אני רואה סביבי חברים שהיו איתי במזח ובצלילות", אומר גדי סוקניק, מהצוללים הכבדים בקישון, "הם חולים בסרטן ובמחלות אחרות, ואנחנו 'האלפיון העליון' של מאות שעות שהייה במים. אני חושש שיום אחד זה יגיע גם אליי".

     

    לוחמי הילת"מ מתארגנים לצלילה
    לוחמי הילת"מ מתארגנים לצלילה

     

    × × ×

     

    באביב 2000 פגשנו את יובל תמיר, קצין ששירת 20 שנה בחיל הים וחלה בגיל 40 בשני סוגי סרטן. רופאיו הניחו שמקור הסרטן בחשיפה לגורם חיצוני מסתורי. יובל חשד שהסרטן שלו הגיע ממי הקישון שבהם צלל מאות שעות. אבל לא הייתה לו שום ראיה לכך. כשיצאנו אז מביתו באישון לילה, היה ברור שאת התחקיר העיתונאי צריך להתחיל בחיפוש אחר חולי סרטן נוספים בשייטת. וגם לגלות מה היה בתוך המים האלה.

     

    קשה היה להבקיע את שתיקתם של אנשי הדממה. בשייטת לא מדברים. במשך שבועות דיברנו עם עשרות לוחמים. חלקם שתקו, אחרים היו נבוכים להודות: חלינו. בתוך שבועות התקבלה תמונה מדאיגה. גילינו 30 חולים, בני 20 עד 50, מחציתם כבר מתו.

     

    אריק רוזנטל היה בין הנועזים שהפרו את השתיקה. לנגד עינינו הוא דעך בהוספיס ולצידו בנו הפעוט עומר. שלום חנוך הגיע עם הגיטרה לנגן לו שיר אהוב. אריק ישב עטוף בשמיכה, חיוור ונרגש וסביבו חבריו לשייטת. כמה שבועות אחר כך מת. הוא היה רק בן 31.

     

    רוזנטל וחבריו מהשייטת ומיחידות הצלילה האחרות נשלחו לצלול באזור הקישון. התחקיר שלנו חשף שזה היה אחד הנחלים המזוהמים בעולם. לנחל הזה הוזרמו משך שנים כמויות אדירות של שפכים כימיים ואורגניים משבעה מפעלים באזור חיפה. מצאנו שבמים אורבים חומרים מסרטנים, בהם ארסן, בנזן, ניקל, כרום, כספית וקדמיום.

     

    הלוחמים תיעבו את אימוני הצלילה בנחל העכור שאותו כינו "הפישון", אך מעולם לא עירערו על הפקודות. פעם אחר פעם צללו למעמקי הנחל. גם מפקדיהם צללו שם איתם. "הזוהמה דבקה בגוף אחרי כל צלילה, מצחינה ועיקשת, שרק קרצוף בסבון סוסים הסירה אותה". היום מומחים חושדים שגם הקרצוף הנמרץ החדיר חומרים מסרטנים לתוך הגוף. הלוחמים דיווחו על צריבות, כוויות וכאבי ראש חזקים. נהגו להעניש אותם: שתיית מי הנחל מתוך טלף של סנפיר או מתוך משקפת צלילה.

     

    מומחים שגייסנו הרכיבו רשימה ובה סוגי הסרטן בקרב הלוחמים, הגילים שלהם ומידת החשיפה למים. על בסיס הרשימה מצאו החוקרים קשר בין החומרים במים לגידולי הסרטן של הלוחמים. נפגשנו עם ראשי חיל הים. הם לא היו מסוגלים להשיב על אף שאלה: האם בדקתם אי פעם את מי הקישון? האם ידעתם על קיומם של החומרים המסרטנים? לא היה להם מושג שהחיילים שלהם חלו. מעולם, כך התברר, לא נבדקו המים האלה שאליהם נשלחו אלפי לוחמים משנות ה־50 ועד אותו רגע בשנת 2000.

     

    אחר כך יתברר שחיל הים קיבל מידע על הזיהום ועל סכנותיו אולם לא פעל להגן על חייליו. בפעם הראשונה נסדק המיתוס של צה"ל: התנפצה המוסכמה האיתנה ביותר בתפיסת העולם שלנו כישראלים, שלפיה הצבא עושה הכל לשמור על לוחמיו. הסיפור הזה יצר אפקט של תדהמה בציבור שעדיין היה שבוי בתפיסה של האתוס הזה. זו הייתה אולי הסיבה לשבר הגדול ולמשבר האמון החריף.

     

    ב־26 במאי 2000 התפרסם התחקיר במוסף '7 ימים'. בתצלום השער נראה לוחם צעיר וזקוף בחליפת צלילה שחורה, חמוש בתת־מקלע ובזוג בלוני חמצן, מביט אל האופק. נראה כמי שדבר לא יכריע אותו. זה היה רפי ליבנה בשיא כוחו, לפני שהסרטן תקף אותו.

     

    שלושה שבועות אחרי הפרסום הורה ראש הממשלה, אהוד ברק, להפסיק מיד את הצלילות בקישון. הצבא ניסה לטאטא את העניין עם ועדה פנימית אבל הובס. בפעם הראשונה, הלוחמים יצאו נגד מפקדיהם. הסיפור סירב למות. פרשת הסרטן בשייטת הכתה הדים בעולם. מפקד חיל הים, ידידיה יערי, שבעצמו צלל בקישון, ניסה בכל כוחו לכבות את האש ולאחות את הקרע עם חייליו.

     

    בחזית המאבק ניצבו כמה לוחמי שייטת שחלו וכמה אלמנות. הוביל אותם יובל תמיר, אותו לוחם שנתן לנו את קצה החוט. ביתו במושב אביחיל היה החמ"ל שממנו פעלה הקבוצה. הסערה הציבורית לא שככה. רק ועדת חקירה בראשות שופט תוכל לכבות את האש. את ההחלטה קיבל הרמטכ"ל שאול מופז. "חרה לי מאוד ששלחנו את הלוחמים לצלול במי הקישון", אומר היום מופז שבחר בשמגר. "נחקרתי אצלו בפרשת הטבח במערת המכפלה, הייתי הבכיר בנאשמים על הספסל. לא היה קל מולו, אבל הוא שבה את ליבי".

     

    26.5.2000
    26.5.2000

     

    × × ×

     

    מאות קצינים, לוחמים, רופאים ומדענים העידו בפני הוועדה ואישרו את ממצאי התחקיר שלנו: הצלילות הרבות, המים המזוהמים שלא נבדקו, החומרים המסרטנים והחולים. שמגר הורה למשרד הביטחון לערוך בדיקות מקיפות לכל אלה שאי פעם צללו. התברר שאף צבא בעולם לא בדק מה מעוללת צלילה במים מזוהמים ללוחמים.

     

    ברגע דרמטי באולם הוועדה התגלה ששנים לפני כן כבר הזהירו רופאי חיל הים מפני הסכנה לצוללים בנחל הקישון. המסמך נקבר. שמגר, שהיה בעבר הפרקליט הצבאי הראשי, ניהל את ישיבות הוועדה ביד רמה ולא פעם רתח מכעס, אף שפניו לא הסגירו דבר. "אכן הייתי זועם", סיפר לנו שנים אחר כך.

     

    שנה אחרי התחקיר שלנו פירסם שמגר את מסקנותיו: הוא קבע כי לא צוללים יותר במי הקישון ובסביבתו מעתה ועד עולם. הוא הורה על עצירת הזרמת הרעלים לקישון. הוא קבע שכל צוללי הקישון ייבדקו בקביעות עד יומם האחרון על ידי מערכת הביטחון. כל החולים יוכרו ויטופלו, כולל משפחות חללי הקישון. האחריות למחדלים, קבע השופט, רובצת על גורמי הפיקוד בחיל הים וגורמי הרפואה. שמגר החליט שיש קשר משפטי, סיבתי והגיוני בין מצב הקישון לבין מחלות הסרטן שפגעו בצוללנים שנחשפו למימיו. המדענים שישבו בוועדה הסכימו שהיה מחדל וכשל מערכתי. אולם חלקו עליו באשר לקשר הסיבתי בין הצלילות לסרטן. גדי רנרט ומאיר וילצ'ק טענו שהמודלים שלהם לא מצביעים על תחלואה חריגה בקרב צוללי הקישון.

     

    שמגר מצא בשאול מופז, אז כבר שר הביטחון, בן ברית במאבק נגד העוול. "לא היה לי ספק שזו החלטה ערכית. אנחנו שולחים אותם והם הולכים ללא היסוס, ועכשיו אנחנו מחויבים להם". צמרת משרד הביטחון, מגלה היום מופז, התנגדה נחרצות להחלטה שלו. "חטפתי מהם מקלחת קרה, מול עיניהם ריצדו המספרים והעלויות. הם קראו לי שר טירון. זו ההחלטה שאני הכי גאה בה", אומר מופז היום.

     

    עד מותו, באוקטובר 2019, ראה שמגר את העמידה לצד הלוחמים כאחד הרגעים החשובים בחייו. אולם ההישג של הצוללנים היה מר וכואב, נטול תהילה. אלה היו אנשים צעירים שהמאבק האמיתי היה עדיין לפניהם. לחולים היעד הוא להישאר בחיים. לאחרים, זה לחיות עם החשש המקנן שהסרטן ההוא מהצלילות ישיג גם אותם. איש לא העלה בדעתו, לא שמגר, לא מופז ולא הלוחמים, שמה שהושג — מעטפת הגנה לכל צולל — יילקח מהם בנגיסות קטנות, על ידי אותה מערכת ששלחה אותם למים ההם.

     

    × × ×

     

    דוד שטיין, לוחם בשייטת 13, היה אחד הצוללנים הכבדים בקישון. איש עמל חזק ושרירי, בעל עסק למנופים ונעיצת פיגומים בים. בוקר אחד מצא עצמו במסדרון של ועדה רפואית המתכנסת לדון בעניינו. הוא כבר היה שבר כלי, אחרי שנים של התמודדות עם סרטן המעי. בקושי הלך. מישהי רחומה הבחינה בחולשתו והשכיבה אותו בחדר צדדי עד שיקראו לו. שטיין כבר היה כתוש ממאבק: הוא רצה שיכירו בו. ב־2016 שטיין וחבריו החולים כבר נאלצו להיאבק כדי להוכיח שצללו תכופות בקישון, ושהסרטן שלהם בא משם.

     

    שטיין שכב שם רגע לפני הוועדה. הם רוצים שאמות וזה ייגמר? אמר לבתו מיכל. "כאב לו שגררו את זה כל כך הרבה זמן", היא מספרת. "אבא היה פטריוט. הוא עשה מה שהורו לו, אבל עכשיו התישו אותו. בסופו של מסע נוראי, הגיעה ההכרה באבא, ואז כשכבר לא צריך היה להיאבק, הוא הבין שאין סיבה להישאר בחיים". שטיין נלחם כאריה ואז קרס ומת זמן קצר לאחר מכן.

     

    דוד שטיין | צילום: מתוך האלבום הפרטי
    דוד שטיין | צילום: מתוך האלבום הפרטי

     

    כמעט במחשכים, משרד הביטחון הקים לפני עשר שנים ועדה חדשה, ועדת שני, שמנסחת כללים חדשים להכרה בלוחמים. מאז ועדת שני, יש סלקציה חדשה: 12 סוגי סרטן שלא נחשבים. סרטני עור, סרטני ריאה, המעי הגס והחלחולת, הערמונית, הקיבה, הכליה, גידולי מוח ומערכת העצבים, בלוטת התריס, אשכים ועוד.

     

    מי שחלה בהם נפלט על ידי המערכת. נותר ללא הגנה, ללא טיפול. ועכשיו עליו להוכיח שצלל הרבה. לסחוב את המפקדים שלו לבית המשפט וללקט תצהירים כדי למנות את השעות שעשה בביצה הרעילה. זה מאבק שזולל זמן ודורש כוחות נפש אדירים בשיא המחלה. יותר מכל הוא משפיל ומקומם.

     

    משרד הביטחון גורר כבר שנים צוללים למלחמת התשה. בבתי משפט, בוועדות רפואיות ובבתי קברות. עורכות הדין שמנהלות את תיקי הקישון כרתו ברית מתוך המצוקה. עו"ד סיגל יער: "משקרים לנו ומסתירים מידע מאיתנו ומהלוחמים". עו"ד דורית אלימלך: "כדי להילחם במערך השקרי של משרד הביטחון הכל־יכול, איחדנו כוחות".

     

    צביקה להב, לוחם שייטת שצלל מאות שעות, היה אחד הנפגעים בסלקציה. הוא חלה ב־2011 ומת כעבור שמונה חודשים מסרטן הריאות שהתפשט לעצמות. תשע שנים לאחר שמת, התיק שלו עדיין פתוח. הוא לא הוכר. בת זוגו ואם בתם, אסתי זיסמן: "צביקה ידע שאין לו הרבה זמן. אם לא אספיק לטפל בזה, אמר לי, את תמשיכי. היה לו מאוד חשוב שיכירו בו".

     

    אצל יעקב אלוני, לוחם שייטת שהשתחרר בדרגת סא"ל, התפרץ הסרטן לפני שמונה שנים. הכל קרה מהר, הדיאגנוזה, הביופסיה. סרטן ריאות עם גרורות במוח. אלוני העריץ את היחידה שבה שירת ושש למפגשים עם חבריו מהצבא. אך הוא הבין שהסרטן הזה לא יוכר, ולא היה מוכן להיות נזקק וסיעודי. יומיים אחרי שהרופאים בישרו לו שזמנו קצר מאוד, הוא שם קץ לחייו. בתלייה. בביתו של חבר בירושלים.

     

    אמנון בן ציון, זקן צוללני הקישון: "אנחנו אשמים. שלחנו אותם לצלול בקישון, אבל איש לא אמר לנו מה יש שם. יצאנו מהמים שחורים ומתגרדים. יותר מדי מתו מסרטן ומשרד הביטחון מגלה אטימות מוחלטת. קשה לתאר כמה הם מענים את הלוחמים. בכוחותיי המעטים אני מנסה לעזור לחולים ובקושי מצליח. הלב שלי כואב". הוא מונה את שמות חניכיו החולים והמתים.

     

    וזו המהלומה הטרייה שספג ארנון וולף, קצין שייטת שצלל מאות שעות בקישון: בסוף אוקטובר השנה, התקבל מכתב מקצינת התגמולים במשרד הביטחון: בקשתך להכרה נדחית, לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך לבין מחלתך.

     

    לפני שנה התגלה אצלו גידול ענק (12 ס"מ) וממאיר במוח. בניתוח הוסר חלק ממנו, אך וולף נפגע פיזית וקוגניטיבית: הזיכרון, הריכוז, העייפות וגם כושר ההליכה. הוא נאלץ לעזוב את עבודתו כמנהל בכיר בפליינג קרגו.

     

    משפחת וולף עקרה מבית חרות לתל־אביב כדי שיוכל להיות מטופל באיכילוב. אשתו עזבה את עבודתה כי וולף אינו יכול להיות לבד. "ארנון מוכן 'להזדכות על הציוד' וללכת", אומרת סופי, אבל אני לא מוותרת עליו".

     

    וולף: "כשאמרו לי לקפוץ קפצתי, כשאמרו לי לצלול צללתי, אז שייקחו אחריות. זה לא העניין הכספי כמו תחושת הבגידה. אני רוצה למות בכבוד".

     

    מאות שעות בקישון. ארנון וולף | צילום: מתוך האלבום הפרטי
    מאות שעות בקישון. ארנון וולף | צילום: מתוך האלבום הפרטי

     

    × × ×

     

    השנה היא סוף 2019 ויובל תמיר עמל על רעיון חדשני, מפעל בשם אינפי־מר שיהפוך פסולת פלסטיק למוצר איכותי. הוא וחבריו נאלצים להקים מחדש את החמ"ל בביתו כדי לנהל את המערכה עבור כל החולים, ובעיקר אלה שמחלתם התגלתה בשנים האחרונות, אחרי שהחל הכרסום הגדול במורשת של שמגר. תמיר (62) לא יכול להתנתק מפרשת הקישון. הוא עדיין מתמודד עם ארבעה גידולי סרטן (כבד, טחול, כליה, עמוד השדרה). הוא מדבר עם כל חולה שפונה אליו. "אני שלחתי אותם למים האלה, וזה רובץ עליי עד היום".

     

    אבל להלוויות אינו הולך. זה למעלה מכוחותיו. "הוציאו לו ריאה ומעי אבל נשאר לו לב ענק", אומרת אשתו, טל תמיר.

     

    כך נראית המערכה שמנהלים תמיר וחבריו: כשלא מכירים במישהו מתגייסים החברים ליחידה להחזיק אותו בחיים ולדחוף אותו לא לוותר במאבק. יהודה הבר: "אני מרכז את החדשים שמצטרפים למעגל, למשל אחד מחבריי שצלל איתי והתגלה אצלו סרטן במערות האף. אני מסודר כי למזלי חליתי ב'שנת שמגר'. אבל א' שצלל איתי, הוא בחוץ. למה? כי סרטן במערות האף לא עובר? אני דוחק בו להתעקש, מסיע לטיפולים, משיג לו קנאביס. זה מפוצץ אותי, אני מלא כעס. ואיך הכל נופל על הסעיף המטומטם של 'מתי חלית ואיזה סרטן יש לך'. סימנו אותנו כשודדי הקופה הציבורית כי אנחנו מעזים לתבוע אותה".

     

    אז כמה חלו? לכאורה צריכה להיות תשובה פשוטה. אבל לא. משרד הביטחון מסרב לתת תשובה לשאלה הזאת. הוא ביצע תעלולי התחמקות גם כשדרשנו ממנו תשובה ברורה בשבועות האחרונים. והשאלה נשאלת כל יום מחדש. פרקליטי הלוחמים דורשים לקבל את המספרים. “שנים אני מבקשת והם מתחמקים", אומרת עו"ד דורית אלימלך. "איש לא עונה לנו אף פעם על השאלה הזאת. בעתירה לבג"ץ אני טוענת: 'הם מסתירים מאיתנו מידע'". רק צו של בית משפט חשף את הנתונים שהעבירה לנו אלימלך:

     

    לפי המסמך שבידיה התגלו 350 חולים חדשים מתוך 1,700 שנבדקו משנת 2001 עד שנת 2017.

     

    שמגר הורה לבדוק מדי שנה את כל מי שאי פעם צלל שם. אבל הבדיקות הללו שטחיות ורבים ממקרי הסרטן לא התגלו שם. שמגר עצמו חשף יותר מ־100 חולים. כך שמדובר בהרבה יותר מ־500 חולי סרטן שנפגעו מהקישון.

     

    בהוראת שמגר נאספו הנתונים הרפואיים של הצוללים שנבדקו. שמגר הבין שיהיה לזה ערך עצום מבחינת המחקר. אנחנו מגלים עתה כי בשלב מסוים נעלמו חלק מהנתונים. ד"ר סורין שפירא עמד בראש מינהלת הקישון ששמגר דרש להקים. המינהלת איתרה את הצוללנים וקראה להם להיבדק. "שנים אספנו נתונים מהבדיקות של הלוחמים. עזבתי כי הצבא ריסק את המינהלת, רוקנו אותנו מתקציבים ומכוח אדם שדרוש לאיסוף הזה", אומר ד"ר שפירא. "המחליף שלי סיפר שהייתה תקלה וקובץ המחשב שבו כל הנתונים שנאספו על הלוחמים - נמחק".

     

    ייתכן שיש הרבה יותר מ־500 חולים. רבים לא הלכו מעולם להיבדק ויש כאלה שחלו ולא תבעו הכרה. שפירא: "מספר האנשים שלא הלכו להיבדק משמעותי ביותר. רבים לא האמינו בבדיקות הבסיסיות הללו, חלק חששו להתגלות כחולים, אחרים העדיפו להתעלם".

     

    כל מה שמשרד הביטחון מוכן לומר הוא שהוכרו 221 נפגעי קישון: 110 נפגעים ו־101 חולים שמתו ומשפחותיהם הוכרו. מה קרה לכל האחרים? בכמה חולי סרטן הם לא הכירו? כמה מהחולים שהתגלו בבדיקות הרפואיות של משרד הביטחון נדחו בגלל סלקציית הסרטנים? משרד הביטחון מתעקש לא לחשוף את המידע הזה.

     

    שמענו עדויות על מחלות נוספות בקרב הצוללים: פרקינסון, מחלות אוטואימוניות, אלצהיימר ומחלות לב. כמה צוללנים שחלו בפרקינסון הוכרו לאחר שהנוירולוג פרופ' יורם פינקלשטיין הוכיח שהפעילות המבצעית במים גרמה למחלה. פינקלשטיין הצליח להביס סוללה של מומחים שהציב משרד הביטחון. אך ארוכה הדרך להכרה בכל נפגעי הקישון.

     

    עד שוועדת שני החליטה "להחריג סרטנים", יובל תמיר נהג לבקש משמגר לעזור לחולים. השופט הרים טלפון למי שצריך ודרש לטפל בלוחם שלא הוכר. "שמגר עשה כל מה שהיה יכול", מגלה תמיר. אך בשנים האחרונות שמגר כבר לא היה מסוגל לסייע. בפגישתם האחרונה, ארבע שנים לפני מותו, אמר השופט: "אני לא יכול יותר, קצרה ידי מלהושיע".

     

    מיכל רובינשטיין־שמגר, אלמנתו: "זה כל כך קומם אותו. אילו היה צעיר ב־20 שנה היה קם ועושה מעשה. מה שעשה בפרשת הקישון, היה מדם ליבו. היה נלחם בכל יכולותיו ולא מפסיק לדבר על זה".

     

    מופז מתגייס לעזרת הלוחמים שעדיין נאבקים בבתי המשפט. "מערכת הביטחון הפנתה עורף למחויבות הערכית שביצרנו בהחלטה על גיבוי מלא לצוללנים. צריך שומר סף, אחרת זה נשחק. אסור היה להפר את המחויבות הזאת כלפי צוללני הקישון. למה זה קרה? בסוף זה כסף ותלאות של ביורוקרטיה".

     

    המאבק לא נגמר, עשרות תיקים עדיין פתוחים, צוללנים שממשיכים לחלות. דורית אלימלך וסיגל יער קוראות לצוללנים להיבדק ולכל מי שחלה להתפקד כדי לייצר מאגר נתונים מקיף שיבצר את הקשר בין חשיפה לרעלים מסרטנים למחלות.

     

    × × ×

     

    תחילת נובמבר 2019, שעת אחר הצהריים בסירת דיג קטנה המפלסת דרכה בנחל הקישון. לרגעים אפשר לראות אנפות, קורמורנים, דייגים משליכים חכה ויאכטות צחורות במעגן. פארק רחב הולך ומוקם על גדותיו. קנים, עצי אשל, ומים שאינם צוחנים או שחורים. החיים חוזרים אל הנחל אחרי 19 שנה. מאות מיליונים הושקעו בשיקום הקישון. "מאז התחקיר שלכם נסגרו כמה מפעלים מזהמים", אומרת מנכ"לית רשות נחל הקישון, שרון נסים, "הופסקו רוב הזרמות השפכים הרעילים, ויש ירידה דרמטית בזיהום המים".

     

    כשהסירה עושה דרכה במעלה הנחל מתגלים המבנים המפלצתיים של המפעלים. בתי הזיקוק, לפידי ענק בוערים, מכלים עצומים וצינורות שעדיין מזרימים שפכים, עכשיו מטוהרים. "יש עוד הרבה מה לעשות", אומרת נסים, "אנחנו נאבקים בגופים דורסניים ורבי־עוצמה כדי לשמר את סביבת הנחל. אני רוצה שיפנו את המפעלים וישקיעו בפארק". היא מחכה לתקציבים (שהובטחו ולא הגיעו) להשלים את שיקום הנחל וליום שהמפעלים ייעלמו.

     

    לוחמת הסביבה לימור אלוף: "זו הייתה החמצה אדירה. החמצה שזה לא מונף למאבק גדול. אנשים לא הבינו כמה הפרשה חשובה ביחסי אדם סביבה, וגם את בגידת המדינה בנו. הפרשה הייתה צריכה להיות רגע של התפכחות ענקית. וזה לא קרה".

     

    כששמגר ומופז לקחו אחריות על נפגעי הקישון והצוללנים זכו להגנה ולהכרה, יכולנו להניח שכולם נמצאים בידיים טובות. נבדקים, מטופלים ואלה שמתים זוכים למחווה המתבקשת כל כך: הנצחה. אפילו המחווה הקטנה הזאת לא ניתנת ללוחמים. בקשתם להיות מונצחים בחדר הזיכרון של השייטת בעתלית נדחתה.

     

    אלכס שקולניק נקבר בבית עלמין אזרחי ללא טקס צבאי. הוא הוכר אחרי מותו בזכות מאבק עיקש שניהלו חבריו יובל תמיר ויהודה הבר. "הם סירבו להנציח אותו בחדר ההנצחה של השייטת", אומר הבר, "ואני אמשיך להיאבק שינציחו את כולנו. כשאני חושב על אלכס אני כל כך מתקומם. אני לא בטוח אם להמליץ לאנשים לשרת ביחידה המהוללת הזאת. כי כשקורה משהו, אתה עומד לבד מול קיר".

     

    תגובות

    ממשרד הביטחון נמסר: “המשרד מוקיר את פועלם של הצוללים בקישון ומטפל בהם ובמשפחותיהם במסירות ובמקצועיות רבה. לצוללנים אלו נקבע מסלול הכרה ייחודי ומהיר: ‘מסלול ירוק’. זאת, למרות פסק דין של ביהמ”ש העליון מספטמבר 2015 שניתן בתביעות הנזיקין שהגישו הצוללים, שבו נקבע כי אין קשר סיבתי בין הפעילות בקישון לבין המחלות הממאירות בהן לקו.

    “לאור התפתחויות במדעי הרפואה, הוקמה ב־ 2009 ועדה בראשות פרופ’ עדי שני, שהוסמכה לבחון את אופן יישום מסקנות ועדת שמגר. ביוני 2010 הוגשו מסקנות הוועדה שלפיהן ההכרה 'במסלול הירוק' תימשך רק ביחס לחיילים ששירתו בילת”מ ובשייטת 13 ורק במקרים שבהם מדובר במחלת סרטן שאינה נמנית עם רשימת המחלות שהוחרגו. בשנת 2013 אומצה חוות דעת של פאנל רופאים שלפיה, במקרים מסוימים, ניתן יהיה להכיר גם במי שחלה במחלות שהוחרגו על ידי ועדת שני. המשרד פועל לפי המדיניות המקלה והמרחיבה ומעניק הכרה במסלול הירוק למי שעומד בתנאים שנקבעו בוועדת שני.

    “בשנת 2012 הקים משרד הביטחון פאנלים רפואיים בשאלת הקשר בין הפעילות בקישון למחלות נוירולוגיות אחרות. פאנלים אלו לא מצאו קשר סיבתי בין המחלות שנבדקו לבין הפעילות בקישון, למעט פרקינסון. על פי נתוני משרד הביטחון הוכרו ארבעה חולי פרקינסון לאורך השנים”.

     

    מדובר צה”ל נמסר: “מאז החלטות ועדת שמגר,פותח מנגנון מתקדם אשר כולל בדיקות תכופות של מקורות המים במדינה. טרם כניסת הצוללים למים, נדרש מפקדם לבדוק את מפת הזיהומים, על מנת לוודא שלא נשקפת סכנה לצוללים. בנמלי זרוע הים מתקיימות צלילות במים אשר אושרו לצלילה על פי התקן שנקבע בוועדת שמגר. הצוללים מצוידים בחליפות יבשות ובאמצעי הגנה מתקדמים במידת הצורך.

    בנחל קישון לא מתקיימות צלילות מאז ועדת שמגר”.

     


    פרסום ראשון: 17.12.19 , 23:43