עצם חשופה // רוני גרוס - פרדס - 156 עמ'

"דאגתה העיקרית של סבתי לאורך השנים תמיד הייתה אותה דאגה: ככל שאסטה יותר מהמסלול שיועד לי מרגע שנולדתי, כך אתקשה לשוב אליו". זאת בוודאי לא הייתה הכוונה, אבל מתחת לאבחנה הזאת ומתחת לקול הבהיר, הענייני, הבוגר של המספרת - אישה בתחילת שנות ה־30 לחייה - אפשר לשמוע את קולה של כיפה אדומה. במקום יער, במקום זאבים וציידים - רוני גרוס משרטטת בספר הביכורים שלה, 'עצם חשופה', עולם של סכנה חסרת צורה מוגדרת. ועם זאת עולם מוכר, עכשווי, ריאליסטי. הסכנה של חיי נוודות מתמשכים על הציר שבין ילדות ובגרות, בין ציפייה לפריצת דרך - וחזרה להתבודדות בפיג'מה, בדירה.

"היא צודקת כמובן", כותבת גרוס, עוקצת את שתיהן, את הנכדה ואת הסבתא. את תפיסת העולם של שני הדורות. "אם פעם עוד הייתה תקווה שאעשה דברים כמו שצריך - אהיה נורמלית - היום כבר ברור שלעולם לא אהיה האישה שרצתה שאהיה - תאריכי התפוגה שנקבעו זה מכבר עברו־חלפו להם... בכל מקום שאליו אני פונה, בכל פעולה שאני נוקטת, אני מבקשת להשתחרר מהכאב של הציפייה הבלתי ממומשת מקיומי".

בחרתי כנראה ציטוט מדפּרס מתוך הספר היפה הזה. 'עצם חשופה' אמנם נושק לסיפור על דיכאון, על טראומה, על הרמת ידיים מחלומות הנעורים ומציפיות הדורות הקודמים - אבל הוא מייצג דווקא רגע אופטימי ומעניין בפרוזה הישראלית, שהולך וצובר תאוצה כבר כמה שנים. הרגע שבו מבשיל סיפור חיים לכאורה אפרורי - חייהם ובעיקר חייהן של אנשים כבר לא צעירים, שנהדפו או סטו מבחירה מדרך החיים הבורגנית, המשפחתית, הקרייריסטית - והופך למסגרת עלילה ולסגנון ספרותי.

שבעת הפרקים של הספר נעים על הגבול שבין פרוזה סיפורית למסה. בין הפרטי להגותי. העובדה שגרוס משלבת לא מעט ציטוטים של יוצרות ספרות ומסאיות (בהן זיידי סמית, אנדריאה דבורקין ושרון אולדס) מסבירה את התחושה הכפולה של רעננות ושל ביטחון שעולה מהספר. לכך מצטרפת העובדה שהוא אינו מנסה להבדיל בין המחברת לבין בת דמותה הכתובה, לא מתפתל בניסיון להפריד בין ביוגרפיה ממשית וספרותית. גם במובן הזה הספר מנצל את הדימוי של פגיעות ככוח שאין להתבייש בו, וגם אין בעצם דרך להסתיר.

גרוס אמנם מסמנת בגלוי את החוב שלה לשורה של כותבות, רובן אמריקאיות, פמיניסטיות, כמעין אחיות גדולות - אבל אפשר להרגיש בו, בעדינות, במנות קצובות, גם את התנופה של קומיקאיות בעשורים האחרונים, שמצליחות להפוך נושאים קשים ורציניים לחומר מצחיק, נוגע ללב, נוקב מבחינה חברתית. "הלכתי למיון נשים, שהוא טוב יותר ורע יותר ממיון רגיל. טוב יותר, כי אין שם זקנים או ילדים שאת חוליים קשה לשאת... ורע יותר, כי סיבת הגעתך למיון נשים היא תמיד מבישה, אבל כולם צריכים להעמיד פנים שהיא לא. לא משנה מה הסיבה - זה תמיד בקשר לכוס שלך".

בניגוד למרדף של המספרת אחרי שלוות נפש, שליטה בחייה ובאופן שבו היא נתפסת בעיני אחרים (מעסיקות בעבודה, גבר מאפליקציית היכרויות, סבתות כמודל השוואה) - סגנון הכתיבה כבר מסמן עמדה בוגרת, שלווה יותר. במיוחד מצאה חן בעיניי הברית שהספר הזה מציע לנשים צעירות. לנערות רעשניות שעושות מהומה ברחוב, לצעירה שמגיעה למחלקת הנשים כדי לעבור הפלה. הקול האוהד הזה, השומר אמונים לנשים בתחילת ההתבגרות שלהן, הוא אחד ההישגים של גרוס כסופרת בתחילת הדרך. וכאן גם טמון הפוטנציאל שלה לפנות לקהל מגוון. סיפור ההתבגרות הנשי, הקשר בין דשדוש נפשי במקום לבין הלחץ התרבותי־ביולוגי שמופעל על נשים והן מפעילות על עצמן - נקראים ונכתבים כאן כסיפור רחב יותר שמעורבים בו הורים וילדיהם, רופאים ומטופלים, עובדים ותלושי משכורת צנומים.

הפנייה כלפי פנים וכלפי חוץ, הכתיבה התיעודית־יומנית שהיא גם כתיבה חברתית־ביקורתית, היא עדיין דבר חדש יחסית בפרוזה הישראלית, גם אם כבר אפשר לדבר על כותבים בולטים בכיוון הזה, כמו יעל נאמן. 'עצם חשופה' מצטרף גם לשורה של ספרים מעניינים מהעשור האחרון שבמרכזם סיפור על כאבי הגדילה של נשים בישראל - למשל, הספרים האחרונים של מעין בן הגיא, תהילה חכימי, יערה שחורי, מעין גולדמן, סלין אסייג, רוני ידור ומיטל זהר. אלו סיפורים שהופכים את תחושת המצור והעמידה במקום למסלול שמסמן דווקא יציאה למרחב והתבגרות ספרותית ודורית. נוסח חדש ומסקרן, במקרה של גרוס, שיודע לנוע בין כתיבה עניינית, בהירה, כמעט מחקרית - לרגעים של נסיקה, לפאתוס רגשי ופואטי. "חיי בינתיים הם אש שבוערת בתוך מים. היא עולה וזוהרת, אבל בבסיסה יש עומק כחול, אפור. אני רוקדת בלהבות אך אינני נשרפת. אני צוללת למעמקיה אך אינני טובעת". •