הלוחש למילניאלז

חוכמת האדישות // מארק מנסון - מאנגלית: בן ציון הרמן - אור עם - 176 עמ'

פני הדור כפני הסֶלפ־הלפּ. מבט על מדף ספרי העזרה העצמית הפופולריים של השנים האחרונות יחשוף את הנושא הבוער של העשור: פוקוס, או ליתר דיוק היעדרו. סיפורים אישיים, עצות ותרגולים שיעזרו להילחם במתקפת הסחות הדעת הפוגעת בכושר החשיבה האנושית וחמור מכך - לפי השיטה האמריקאית - בכושר ההשתכרות. לבעיה הזאת כבר יש שם מצוין - attention pollution (זיהום הקשב) - ומארק מנסון הוא המארי קונדו של הנפש והקריירה, המבקש שתוציאו מהארון המנטלי שלכם את כל השיט ותשמרו רק את מה שבאמת צריך.

את הלהיט 'חוכמת האדישות - האמנות העדינה של לא לשים זין' (בתרגום לעברית נעשתה אמנות עדינה של העברת השם הבוטה לכותרת המשנה) פירסם מנסון לפני כשלוש שנים. התקווה שמדובר במסה בשבחי העצלות וההימנעות מכל מעש - נתבדתה. 'חוכמת האדישות' הוא מדריך שכולו "עשה משהו", עם טוויסט של "עשה את הדבר הנכון". מנסון, הלוחש למילניאלז, מאמן־דייטינג בעברו ובלוגר מצליח בהווה, מבין ללב קוראיו שהקליקו אלפי פעמים על פוסטים שלו עם כותרות כמו "הפסיקו לנסות להיות מאושרים": הם למדו בחו"ל ועשו התמחות ועכשיו הם רוצים לגור בעיר מהממת ולעבוד בעבודה מעניינת ולהרוויח כסף טוב - וכל זה פשוט יותר מדי.

"הדרך היחידה להשיג משמעות ותחושת חשיבות בחייו של אדם היא דחיית האפשרויות, הצרת החופש, בחירה להתחייב למקום אחד, לאמונה אחת, או (בליעת רוק גדולה) לאדם אחד". לתובנה הזאת הגיע מנסון אחרי שנדד כ"נווד דיגיטלי" ביותר מ־50 מדינות וקיים יחסי מין בלמעלה מ־50 שפות - מה שגורם לדיבוריו על "צמצום רוחב ההתנסות" להישמע כקריאתו של מי שמטיף לחבריו להסתפק בחמישה פקאנים אחרי שסיים צ'יזבורגר של חצות, מבלי להבחין שקיבתו המלאה היא זו שמאפשרת לו להגג על צמצום.

'חוכמת האדישות' מצטיין בטון קליל, הומור וגסות דווקאיסטית ותחביר פייסבוקי מובהק. מנסון הוא החבר עם הפוסטים הארוכים שיש להם מוסר השכל, אבל בניגוד לחבר שלך הוא עושה מזה מיליונים. במקור יצא 'חוכמת האדישות' כשנתיים לפני '12 כללים לחיים' של ג'ורדן פיטרסון. על אף שכרונולוגית הוא אחיו הבכור, בתוכן ובגישה הוא אחיו הקטן, השובב והפחות פוץ, שמביא דוגמאות ממטאליקה ומגאדת' כדי לדבר על ערכים חיוביים. שניהם משתייכים במובהק לז'אנר "קום התנערה ליברל בכיין": תהיה חזק, תפסיק להתקרבן, להתבכיין, להתחנף ולהצטדקן. הקייס האנטי־קורבני של מנסון חינני וצודק. הוא מציין את הרווח שבצד כלכלת הקירבון ואת העובדה שהקורבנות האמיתיים - שאינם, למשל, אוכלוסיית השמנמנים הנעלבת מ'נר לי דקיק' - נשכחים ב"הדהוד של זיבולי מוח". איך להיפטר מכל אותן תכונות רופסות שלנו? הפתרון של מנסון הוא שינוי סולם הערכים, או "הבחירה למקם את האכפתיות שלך במקום אחר".

הקאמבק של ההכרה בסבל והשימוש בו לצורכי שיפור עצמי הם סימנים של חברה שבעה ונינוחה. כמו פיטרסון, גם מנסון נשען על אמת הדוקהה בבודהיזם - הכרה בקיומו של הסבל, הבנת מהותו. יותר מזה, הסבל עצמו הוא מבוא להתעוררות ומנוע לצמיחה. מנסון מנסח את זה בדרכו שלו: "אם אתה מסוגל לא לשים זין על הכאב, אתה הופך לאדם חזק ומנצח שאי־אפשר לעצור בעדו". גם בסוגיית פחד המוות - והפרידה ההכרחית ממנו, כמובן - מנסון לא מהסס לגעת, והוא מלווה אותה בתיאור אינסטגרמי להחריד של עצמו מתיישב על קצה הצוק בכף התקווה הטובה.

אף שיחסית לז'אנר זה ספר חמוד ושפוי, ברמת אפקטיביות בינונית, 'חוכמת האדישות' סובל מבעיות רבות. מנסון מכפיף אנקדוטות היסטוריות למסריו. כך הופך צ'רלס בוקובסקי למודל לנינוחות, פיט בסט (החיפושית החמישית) למודל לאושר, ופיקאסו לדוגמה לצניעות. לא ברור אם שלוש השנים שחלפו מאז פרסום הספר גרמו לתובנות שבו - על צריכת יתר או על תרבות הלייקים, למשל - להתיישן, או שהן סבלו מקורטוב עיפוש מלכתחילה. לצד הגיגים חמודים, למשל על הכנות הרוסית שהיא תוצאה של שנות עוני ופחד, לעומת תרבות הליקוק האמריקאית, מוגשות בספר קלישאות לעוסות מסוג "אמון הוא כמו כלי חרסינה". בהתלהבותו הרבה מנסון גם סותר את עצמו לא אחת. רגע הוא מזכיר לך שלא כל אחד יכול להיות מישהו מיוחד, ורגע מבקש שתחשוב "אילו הוריקנים השארת בעקבותיך?"

בעודו מרבה להלעיז על ספרי עזרה שאינם שלו, מנסון מגיע לשיאים של חוסר מודעות עם המשפט הבא: "אנשים מצהירים על עצמם כמומחים, יזמים, ממציאים, מחדשים ומאמנים אישיים בלי שיהיה להם ניסיון חיים ממשי". מדובר, להזכירכם, באדם שהשיק קריירה של מאמן בגיל 22 ובגיל 32 כתב ספר עצות לחיים. •