סופרים לעשור

אנחנו על המפית

בעשור הראשון של המאה ה־21, הטלוויזיה העזה להסתכל לקולנוע בגובה העיניים. בעשור השני היא כבר לקחה חרב וערפה לו את הראש. ולשם שינוי, הצופה הישראלי היה שם בכל רגע: בלי לחכות שערוצי הכבלים ישדרו סדרות אטרקטיביות באיחור של חצי שנה, בלי לחזר על הפתחים של אתרי הטורנטים, בלי לקרוא ברשת מה רואים בניו־יורק ולא להבין במה מדובר.

רשימת הסדרות של העשור בישראל אפילו מצליחה לשקף את הצדדים המגוונים של המהפכה הגלובלית: 'משחקי הכס', האירוע המכונן של המסך הקטן, כבשה גם כאן את הבכורה. 'בית הנייר' ו'נרקוס' הן חוד החנית של עידן הבינג' ונטפליקס, קרי - המרדף שלא נגמר אחרי החטיף הלא־מזין־ולא־מזיק הבא. 'מראה שחורה', 'סיפורה של שפחה' ו'צ'רנוביל' מייצגות את המקום החשוב של הטלוויזיה כבמה לשיח פוליטי ואקטואלי. 'המפץ הגדול', 'האנטומיה של גריי' ו'איך פגשתי אמא', כל אחת בדרכה, הן ההוכחה שהצופים עדיין רוצים להרגיש בבית.

ולמרות זאת, סופה של 'משחקי הכס' מסמן כנראה גם את קיצה של מדורת השבט. מלחמת הסטרימינג בין התאגידים (נטפליקס, אפל, אמזון וכמובן דיסני) תוביל להיקף פסיכוטי של תכנים, אבל לא בטוח אם תהיה סדרה אחת שתסחף אחריה עולם שלם. מה כן ודאי? נראה שגם ב־2030 כולנו נשאל, "אז איפה אפשר לראות 'חברים'? מזמן לא שמעתי אם רוס ורייצ'ל היו און א ברייק".

בנימין טוביאס

בחירת הגולשים

1. משחקי הכס (2011 עד 2019). הסדרה הגדולה של העשור, כי אין שום דרך לתאר את הטלוויזיה בפרט והתרבות בכלל בלעדיה. היא טילטלה את המדיום, הרחיבה את הגבולות שלו כאילו הייתה ישראל בששת הימים, המציאה כוכבים (ואז חיסלה את הדמויות בלי למצמץ) וסחפה את כולנו לשיחות דרקונים, מלכים וגמדים. ברגעי השיא זאת הייתה דהרה על גב דרקון. הנפילות היו מרהיבות לא פחות, ואפילו הסיום המחורבן לא כיבה את האש ששרפה את המסך.

2. שובר שורות (2008 עד 2013). העובדה שכשש שנים עברו מאז הפרק האחרון והיא שרדה בתודעה, מעידה על הרושם האדיר ש'שובר שורות' עשתה עלינו. כמה דמויות אנטי־גיבור ניסו מאז לשחזר את העוצמה של וולטר ווייט, ולא הגיעו לקרסוליים של סול גודמן, שבעצמו הבריק ב'סמוך על סול'. 'שובר שורות' הייתה האבטיפוס המושלם של הדרמה הטלוויזיונית כרומן סוחף.

3. בית הנייר (מ־2017 ועדיין משודרת). 'בית הקלפים' הכריזה על מהפכת נטפליקס ואז התרסקה בגלל תסריטים מחרידים וקווין ספייסי. 'בית הנייר', לעומת זאת, הגשימה את הפנטזיה. מטוקיו ועד ברלין - חבורת שוד מוצלח בהחלט מספרד סיחררה עשרות מיליונים וקיבעה את הכוח האמיתי של נטפליקס: סדרות שמשכנעות אותך בכוח הכריזמה והכיף, פרק אחר פרק. בסוף מה שבאמת נשדד כאן זה הזמן הפנוי של כולנו.

4. האנטומיה של גריי (מ־2005 ועדיין משודרת). המציאה מחדש את דרמת בית החולים בגלל שסירבה להיות עוד, ובכן, דרמת בית חולים. שונדה ריימס חוללה מהפכה בקצב, בשפה ובדמויות של דרמת המיינסטרים האמריקאית. ועדיין, גם בעונה הטריליארד, אינספור צופים ברחבי העולם מתיישבים אחת לשבוע מול מרדית' גריי וידידיה ומחכים לרגע שבו הדוקטור תרשום את התרופה הנפלאה מכולן: בכי טוב.

5. צ'רנוביל (2019). אולי הכניסה המפתיעה למצעד. בכל זאת, מיני־סדרה על האסון הגרעיני הכבד בהיסטוריה, לא בדיוק להיט חטיפי. אלא שהיצירה המרשימה - בהובלת ג'ארד האריס האגדי - לא רק ריתקה, אלא הקימה לתחייה את הזיכרונות שהודחקו (גם בישראל) ואת הדיון על הסכנות של תעשיית הגרעין (גם בישראל).

6. המפץ הגדול (2007 עד 2019). נדרשה סדרה על ארבעה גיקים כדי לתת תוקף לנוסחה המדעית הישנה בטלוויזיה: שלושה קווי עלילה + פאנץ' כל דקה וחצי = 22 דקות של קומדיה שסוחפת עשרות מיליונים שבוע אחר שבו. כש'המפץ' החזירה את נשמתה לאלוהי הסיטקום, היא עשתה זאת בתור שומר המסך של חולי השפעת, מקור התקווה של חנונים וחלק מהשינוי ביחס לגברים ולנשים על הספקטרום.

7. איך פגשתי את אמא (2005 עד 2014). סופה של 'חברים' בעשור הקודם פתח את שוק קומדיות החבר'ה לתחרות מחודשת. 'איך פגשתי את אמא' זיהתה הזדמנות ותפסה יפה, לפחות עד שהפגמים הקשים שלה באזורי הפי־סי התחילו להפריע. אבל כשהכתיבה קלחה והדמויות עוד היו יחסית נסבלות - חוץ מהגיבור, שלא היה מעניין אפילו פרק אחד בתשע עונות - 'איך פגשתי את אמא' הייתה סיטקום סביר ויציב בעולם שזקוק למעט מיינסטרים.

8. סיפורה של שפחה (מ־2017 ועדיין משודרת). בשלב מסוים הצפייה ב'סיפורה של שפחה' הפכה לטקס שבו האדם המערבי מקריב את ההדחקה היקרה שלו לטובת הצצה לעתיד שבו הישגי הקדמה נמעכים תחת מגף אכזרי של דת ופשיזם. זה הכוח בעיבוד הטלוויזיוני לספרה של מרגרט אטווד: שלפרד (אליזבת מוס בהופעה איקונית) היא הגיבורה שרבים רועדים מהיום שבו נזדקק לה. כדרמה, 'סיפורה של שפחה' ידעה עליות ומורדות. הטקס, לעומת זאת, הוא משהו שקשה לוותר עליו.

9. מראה שחורה (מ־2011 ועדיין משודרת). כש'מראה שחורה' יצאה לדרך, פייסבוק נחשבו לחבר'ה הטובים, איש לא ידע שארה"ב מרגלת אחרי אזרחים ומנהיגי מעצמות לא היו טרולים עם כריזמה. אבל כבר אז, צ'רלי ברוקר פיצח את קוד החרדה של האנושות מול הטכנולוגיה. היא חזתה את עליית הפופוליזם הפוליטי, המחישה עד אימה את אובדן הפרטיות ולקחה עד לקצה את הסיוטים של הורות וזוגיות בעידן הרובוטים והבינה המלאכותית. אבל בשיאה, 'מראה שחורה' גילתה שיש לה גם נשמה, עם 'סאן ג'וניפרו', רגע נדיר של חום לפני שהמכונות הורסות הכל.

10. נרקוס (2015 ועדיין משודרת). שתי העונות הראשונות של 'נרקוס' היו הכלאה בין שניים מעמודי התווך של נטפליקס: סמים ופשע אמיתי. הסיפור המטורלל של פבלו אסקובר היתרגם לדרמה מסחררת על מרדף אכזרי בעקבות ברון הסמים הכי גדול בעולם. אחר כך, כשכבר לא נשארה אפילו טיפת אבקה בשקית הזאת, הסדרה נדדה למקסיקו ושם היא מצאה עונה טובה אפילו יותר, שהביאה אופק חדש ובהיר.

11. דברים מוזרים (מ־2016 ועדיין משודר)

12. הומלנד (מ־2011 ועדיין משודר)

13. ברוקלין תשע־תשע (מ־2013 ועדיין משודר)

14. בית הקלפים (2013 עד 2018)

15. האישה הטובה (2009 עד 2016)

16. משפחה מודרנית (מ־2009 ועדיין משודר)

17. פארגו (מ־2014 ועדיין משודר)

18. המתים המהלכים (מ־2010 ועדיין משודר)

19. מד מן (2007 עד 2015)

20. החיים עצמם (מ־2016 ועדיין משודר)

המלצות המערכת

האמריקאים (2013־2018)

לא רק הסדרה הכי טובה של העשור, אחת הטובות אי פעם. התחילה כסיפור על זמנים אחרים והסתיימה רלוונטית מתמיד.

גומורה (מ־2014 ועדיין משודרת)

למי ששכח: המאפיה נולדה באיטליה. ברוכים הבאים לגיהינום הסקסי של הערסים מנאפולי. ממכר בטירוף, ללגום לאט.

בשירות החוק (מ־2012 ועדיין משודרת)

כולם שונאים את היחידה למניעת שחיתות משטרתית, מהצמרת הרקובה, דרך סוחרי נשק ועד לרשת סוטי מין. ומה בעצם ההבדל? יהלום הכתר

של הטלוויזיה הבריטית.

מוארת (2011־2013)

כל מה שמתחת לחיים עצמם ולא מוצג כמעט לעולם: איך למות כל הזמן ולהישאר בחיים, איך להיוולד מחדש לאותם מקום וזמן, איך לנצח את המאבק הפנימי גם כשאתה מפסיד בחיצוני. אה, ולורה דרן.

הנותרים (2014־2017)

כי בשביל מה לפתוח טלוויזיה אם לא כדי לעסוק בסוגיות הכי עמוקות של הקיום האנושי.

לעשות רוצח (2015־2018)

החלוץ של ז'אנר הטרו־קריים, הטרנד הטלוויזיוני של העשור האחרון. רק שבניגוד לרוב הסדרות שהגיעו אחריה, הגדולה של 'לעשות רוצח' היא בשמירה על טון מאופק בסיפור שצועק פורנו רגשי ובהיעדר דידקטיות מצד היוצרים.

המקום הטוב (מ־2016 ועדיין משודר)

המודל האולטימטיבי לסיטקום של העידן החדש. חכמה, מקורית, הזויה אבל שובת לב, עם קאסט מושלם ואפס צחוקים מוקלטים. ועל כמה קומדיות כבר ביססו קורסים אקדמיים בפילוסופיה?

ג'יין הבתולה (2014־2019)

עם דמויות נשיות (ולטיניות!) מופתיות ועיסוק בכל הנושאים הכי עדכניים - מהפריה מלאכותית ועד מהגרים לא חוקיים - 'ג'יין הבתולה' מאמצת ללב את תרבות הפי־סי הליברלית, אבל בלי לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. 

מוזיקה: ערב קריוקי יפה במשרד

עם שני שירים של אדל בחמישייה הראשונה, לצד להיטים של סיה וליידי גאגא, אין ספק איך נשמע הטעם הישראלי: בלדות סוחפות והמנוניות, של זמרות שלא מפחדות ללחוץ על דוושת הדרמה. נותר רק לתהות למה לעזאזל כאן הצמרת נשלטת על ידי נשים ואילו המצעדים העבריים נראים כמו עיתון של הציבור החרדי. השירים ברשימה מיישרים קו עם העולם. אין כאן שיר שבלט בישראל במיוחד וייראה מוזר לאחרים. עם זאת, מפתיע שרק 'דספסיטו' מייצג את ההתפוצצות הלטינית ואילו שמו של דרייק נעדר ממנה לחלוטין, כמו גם להיטי היפ־הופ בכלל. מנגד, אין להתפלא שרק להקת רוק אחת )ארקטיק מאנקיז( הצליחה לשרוד את הריסות הז'אנר ואילו שירי זמזום כמו Shape of You ו־ Happy זימזמו את דרכם פנימה. אם יש מכנה משותף לעשירייה הפותחת, הרי שהוא הדבקות הדתית כמעט באמצע הדרך, מה שדי תואם את האקלים הפוליטי שמאפשר תופעה כמו בני גנץ וכחול לבן, למשל. השירים כאן מרכיבים ערב קריוקי משרדי, או שמא נסיעה ארוכה בפקקים לעת ערב: בלי רעש, בלי חגיגות ועם אווירה שכולנו בעצם נמצאים בלופ של אודישן לתוכנית ריאליטי מוזיקלית. אם זה היה אפשרי, אדל לא הייתה כובשת רק את מצעד שירי העשור, אלא גם את הבחירות השלישיות.
עינב שיף

בחירת הגולשים

1. Someone like You (אדל, 2011). בלדה שוברת לב על אחד החששות הגדולים ביותר אחרי פרידה: אפשר אולי להתקדם בחיים, אבל לעולם לא יהיה מישהו כמוהו או מישהי כמוה. אדל כתבה את השיר במהלך יומיים יחד עם דן וילסון. הטקסט עוסק במערכת יחסים שלה שהסתיימה לאחר שנה וחצי, והאקס שמצא בת זוג אחרת כמה חודשים אחרי. הפעם, בניגוד ל'רולינג אין דה דיפ', היא ביקשה להפוך מהביץ' לאישה שעומדת על ברכיה, אמיתית, חשופה וכואבת. והעולם קנה את זה, ועוד איך. השיר הוגש כבלדה מינימליסטית, הפך לנאמבר וואן הראשון של אדל בבריטניה וחרך את המצעדים בעולם.

2. Shallow (ליידי גאגא וברדלי קופר, 2018). קחו את הכימיה של ליידי גאגא וברדלי קופר, תוסיפו את טאץ' הזהב של מארק רונסון וקיבלתם שיר נדיר שהחזיק על כתפיו סרט שלם ובסוף גם זכה באוסקר. גאגא כתבה את השיר עם רונסון שנתיים לפני, לאלבומה Joanne, וזה לקח משהו כמו ארבע שעות. במקור יועדה הבלדה לגאגא בלבד, עד שהסרט 'כוכב נולד' וקופר נכנסו לתמונה. רונסון אפה בלדת פולק־רוק וקאנטרי עוצמתית במיוחד שמתמרנת באופן הרמוני ומדויק בין המנעד של גאגא לשירה הפשטנית ונטולת המניירות של קופר. הביצוע האינטימי של גאגא וקופר בטקס האוסקר העביר בצורה כל כך טובה את הקסם ביניהם, כך שהרחשים על מערכת היחסים הנרקמת כביכול הטריפו במשך שבועות את הרשתות.

3. Chandelier (סיה, 2014). ארבע דקות לקח לסיה לכתוב את האקורדים ועוד 12 דקות את המילים יחד עם ג'רי שטקין וגרג קורסטין המפיק. סיה ייעדה את השיר לביונסה או לריהאנה, אבל החליטה להשאיר אותו למיתרים הפרטיים שלה, מה שהתברר כהחלטה הכי חכמה בקריירה שלה. התוצאה הרעידה את המצעדים: בלדת פופ אלקטרונית עוצמתית, עם נגיעות של היפ־הופ, בביצוע ווקאלי פנומנלי, שהתכתבה עם התמכרותה לאלכוהול בעבר. כל זה מונף על ידי קליפ אמנותי מרגש שבמרכזו מאדי זיגלר, שהפכה לסימן היכר של הזמרת בשנים הבאות.

4. Shape Of You (אד שירן, 2017). גם השיר הזה, באופן מיסטי, יועד דווקא לריהאנה אבל שירן כלל בו שורה שמזכירה את ואן מוריסון וחשב שהיא לא תתאים לזמרת, אז השיר נשאר אצלו. השילוב המצליח בהיסטוריה בין פופ ודאנסהול, ובגלל ההתכתבות המאוד ברורה עם להיט הניינטיז No Scrubs נאלץ או הסכים שירן לתת קרדיטים גם לכותבי השיר ההוא. בכל מקרה, כבר ביום הראשון לשיגור הסינגל, התוצאה הייתה התפוצצות ושבירת שיא להשמעות בספוטיפיי ב־24 שעות, 6,868,642. בהמשך שבר שירן את רף מיליארד הצפיות ביוטיוב וכיום הוא מחזיק בקליפ השני הנצפה בהיסטוריה, עם יותר מ־4.5 מיליארד צפיות.

5. Hello (אדל, 2015). ממש כמו היום, העולם היה צמא לשמוע את אדל אחרי שלוש שנים ללא סינגל מאז שיר הנושא לסרט של ג'יימס בונד, סקייפול. אדל בחרה בבלדה גדולה שנותנת למנעד שלה את הספייס שהוא צריך. את השיר כתבה יחד עם גרג קורסטין, וזה לקח כמעט חצי שנה. הפתיח המלודי בפסנתר הופך לאחת מבלדות הפופ היפות של העשור, כשטקסטואלית יש כאן מעין סיפור המשך לחרטה של Someone like You. היא שברה שיא צפיות ביוטיוב ביום הראשון, 27.7 מיליון.

6. Happy (פארל ויליאמס, 2013). להיט ניו־סול מטורף שהרקיד את העולם והפך את ויליאמס לאחד מהכוכבים והיוצרים הכי חמים. רשות הדיבור למשורר, כפי שסיפר בראיון במוסף הזה. "הוצאנו את Happy ב־21 בנובמבר 2013. זה היה וואו, הפגזה, בום! תוך 24 שעות זה בעצם כבר לא היה השיר שלי. בעצם, איזה 24 שעות? הכל קרה הרבה יותר מהר. הייתי צריך לכתוב שיר לסרט ('גנוב על המיניונים'), ונדמה לי שכתבתי לפחות תשע גרסאות שונות לסצנה שבה הכוכב מתאהב. שום דבר לא עבד. ואז, באיזה יום, הלכתי ברחוב וחשבתי שאני צריך לעשות משהו על אדם שהוא פשוט מאוד שמח, והכל יצא ככה, משום מקום, אחרי שכבר הייתי מרוקן לגמרי".

7. Despacito (לואיס פונסי ודדי יאנקי, 2017). הטרנד הלטיני מכה את עולם המוזיקה בגלים עוד מימי לה איסלה בוניטה האייטיזי של מדונה, דרך ג'יי לו, אנריקה איגלסיאס וריקי מרטין של סוף הנייינטיז, בואכה לשיא עם החותמת הרשמית שהפכה את הלטין־פופ לדבר החם ביותר ביקום וקיבלה אפילו שם מותג: אפקט דספסיטו. עקרונית, אין בשיר שום דבר חדש לעומת מה שעשו קודמיו, אבל עובדה שהשירה החמה באווירה סקסית עדיין עובדת היטב, בוודאי כשהיא מוגשת על מצע של הפקה מעודכנת ומלוטשת, מטריפה את המערכות ברדיו, את רחבות הריקודים ובעיקר את יוטיוב, שם התמקם דספסיטו בעמדה הנוצצת של הקליפ הנצפה בהיסטוריה, עם יותר מ־6.5 מיליארד צפיות.

8. Take Me To Church (הוזייר, 2013). מעט מאוד פעמים בהיסטוריה הצליח אמן לפרוץ חזק כל כך בסינגל הבכורה שלו. זה קרה להוזייר האירי עם בלדת סול על טהרת המוזיקה בארצו, שמכה בבטן ומעבירה צמרמורות של פליאה. הביצוע הווקאלי של הוזייר חודר כל כך והוא הפך אותו ממוזיקאי שנאבק על הישרדותו בפאבים קטנים באירלנד לאחד האמנים המסקרנים בסביבה. הוזייר כתב את השיר בעליית הגג של הוריו, אחרי פרידה כואבת מבת זוגו, אהבתו הראשונה. הקליפ מתאר דווקא מערכת יחסים הומואית, כשהוא משגר חיצי ביקורת למשטר ההומופובי ברוסיה.

9. Do I Wanna Know (ארקטיק מנקיז, 2013). הלהקה המשיכה לנגן על הריפים היפים של R U Mine שלה, שיצא שנה קודם, בשילוב נגיעות רוק פסיכדליות מהסיקסטיז ואלמנטים של סטונר רוק מהניינטיז. "גילינו משהו בהקלטה של R U Mine שהיה שווה הרחבה", הסביר אלכס טרנר, "Do I Wanna Know היה הדבר הראשון שמצאנו בדרך". חתיכת מציאה. זה גם היה השיר הראשון של המנקיז שהצליח להיכנס לטופ 100 של הבילבורד האמריקאי ונרשמה גם כניסה ללבבות שלנו ומועמדות לגראמי בקטגוריית ביצוע הרוק הטוב ביותר.

10. Wake Me Up (אביצ'י, 2013). באופן טרגי הפכה השורה הנושאת את הפזמון, So wake me up when it's all over, לחתימת חייו הקצרים של הדי־ג'יי שנולד בשם טים ברגלינג ב־1989 בשוודיה והלך לעולמו ב־2018, בגיל 28, כששם קץ לחייו אחרי הידרדרות בריאותית בשל צריכת אלכוהול גבוהה בשנים האחרונות שלו. Wake Me Up, שמבצע אלו בלאק (שגם היה שותף ליצירה), היה ניסיון מוצלח של אביצ'י לצאת קצת מאזורי הנוחות שלו, במתחם ה־EDM - ולשלב סול וקאנטרי. השיר נכתב בג'ם סשן של שעתיים בהשתתפות אביצ'י, בלאק ומייק איינציגר, והפך ללהיט דאנס עצום בקיץ 2013.

11. Let Her Go (פסנג'ר, 2012)

12. Diamonds (ריהאנה, 2012)

13. Uptown Funk (מארק רונסון, 2014)

14. Paradise (קולדפליי, 2011)

15. Gangnam Style (סיי, 2012)

16. Somebody That I used to know (גוטייה, 2012)

17. Moves Like Jagger (מארון 5, 2010)

18. Havana (קמילה קביו, 2018)

19. Get Lucky (דאפט פאנק, 2013)

20. Video Games (לנה דל ריי, 2011)

המלצות המערכת

Sprawl II (Mountains Beyond Mountains)

ארקייד פייר (2010)

חדשניים, סוחפים, דרמטיים במידה, עם עומק טקסטואלי, חזותי ומוזיקלי - גם בעשור השני שלה ארקייד פייר הוכיחה שהיא תמיד התשובה הנכונה

Swimming Pools

קנדריק לאמאר (2012)

השיר שמוכיח שהרבה לפני שהפך לאמן הכי חשוב של העשור, קנדריק לאמאר היה קודם כל ראפר מבריק.

Shake It Off

טיילור סוויפט (2014)

פרויקט ההתחזות של טיילור לחננה מסכנה אמנם מתיש, אבל הוליד את אחד משירי ההעצמה המרימים שנבראו.

Trouble

קייג' דה אלפנט (2015)

המנון אינדי מושלם של הלהקה המוכשרת מקנטאקי, על שיחה אחת גורלית שמשתבשת.

Alright

קנדריק לאמאר (2015)

הכתר על הראש הגאוני של קנדריק. לתוך האלימות והמבוכה של החיים נוחת המנון שנשמע כמו פעם ומחר ומציע דבר נדיר: תקווה.

Sorry

ביונסה (2016)

לא ברור איך קווין בי לא הסתננה לרשימה, אבל אין ספק ש'למונייד', אלבום פורץ דרך על בגידה ופוליטיקה ומפגן כוח מטורף של ביונסה, שווה אזכור של כבוד. כמו גם מענה סופי לשאלה מי זו בקי עם השיער הטוב.

Juice

ליזו (2019)

שיר מושלם שאפשר להקשיב לו כל היום של זמרת שהפכה את המוזיקה - ואת עולם דימויי הגוף - באמריקה על הראש.

Harmony Hall

ומפייר וויקנד (2019)

"אני לא רוצה לחיות ככה, אבל אני לא רוצה למות". קלאסיקה בסדר גודל רולינג־סטונסי מהלהקה הכי פחות צפויה לכזו.

קולנוע: המהפכה רק התחילה

בעשור השני של המאה ה־21, הקולנוע לא מת, אבל הוא בהחלט מוכן לעבור לדיור מוגן. מהפכת הסטרימינג, פרשת וויינשטיין, השתלטות מארוול ודיסני על כל מה שנשאר מהקולנוע ההוליוודי והיחלשות מעמד הכוכב והבמאי. ככה זה כשכיום ליוצרים צעירים נותרו שתי ברירות: נטפליקס או קומיקס. אנשים עדיין הולכים לקולנוע, ממלאים את הסינמה־סיטי ויס פלאנט, והבחירה בסרט העשור מעידה שבדרך כלל הם מעדיפים את המנה הישנה והמוכרת, סתם לצאת לסרט.

למרות זאת, אי־אפשר להכחיש שהמהפכה בעיצומה. עם ההתפוררות של המנגנון המיושן נפלו החומות שהפכו את הוליווד למפעל של סרטי גברים לבנים. יש יותר נקודות מבט ובין המועמדים לאוסקר צצים יותר יוצרים שחורים, היספנים, זרים ופה ושם אפילו איזו אישה.

המהפכה הכי חשובה בעשור האחרון, מי־טו, אמנם התחילה בעולם קולנוע, עם חשיפת הווידויים הראשונים על איך נהג אחד בשם הארווי וויינשטיין בנשים הכי חשובות בתעשייה, מגווינת' פאלטרו ועד אנג'לינה ג'ולי. רבים מהגברים הנלוזים שניצלו את מעמדם בתעשייה סקסיסטית וכוחנית ממילא כבר הלכו הביתה, אבל החלל שצמא לכל כך הרבה קולות חדשים טרם התמלא. אופרה ווינפרי, מריל סטריפ ופרנסס מקדורמנד נשאו נאומים חוצבי להבות על הצורך בקול נשי שיציל את הקולנוע ויביא קצת איזון לגלקסיה. הלוואי. האולפנים קלטו את המסר והחליפו את הגיבורים בגיבורות, לא פעם בהצלחה (תודה לך גל גדות, תודה לכן אלזה ואנה), אבל מאחורי הקלעים, והמצלמות, את העסק עדיין מנהלים גברים. איפה יהיו כולם עוד עשור? כנראה עדיין מתקוטטים, רק בטלוויזיה.

בנימין טוביאס

בחירת הגולשים

1. רפסודיה בוהמית (2019). יש משהו מנחם, כמעט מתריס, בבחירה הזאת לסרט העשור. בעידן שכולו צורח שינוי ומהפכות, בין כל האפקטים הדיגיטליים לגיבורי־על שעד שלשום לא ידענו על קיומם, בחרו הישראלים לקחת ללב ביוגרפיה מוזיקלית מבדרת, קלאסית, ישירה ומענגת שהייתה יכולה להיעשות גם בניינטיז על להקה מהסבנטיז־אייטיז. עוד הוכחה שלפעמים כל מה שצריך זה מוזיקה טובה, קטעי מעבר מבדרים, נוסטלגיה ובעיקר כוכב אחד (רמי מאלק) שנסק ברגע על המסך. אה, והבמאי שלו חשוד במעשים לא הולמים ונאלץ לברוח מעיר הסרטים - אז בכל זאת לא נמלטנו ממי־טו.

2. לשבור את הקרח (2013). כל הילדות רוצות להתחפש לאלזה, אבל זה שהסרט לוקח את המקום השני בסקר של בוגרים, מעיד שהקלאסיקה הזאת של דיסני היא הרבה יותר משמלת טורקיז מנצנצת וצמת בלונד. סרט שאולפן הבית בתחילה לא ציפה שיהיה בכלל להיט, הפך להמנון פמיניסטי של דור - על נסיכות שמגלות שהן לא זקוקות לנסיך בחייהן, ובעיקר שעם כל הכבוד לנשיקה בסוף, יותר חשובה הסיסטרהוד.

3. ג'וקר (2019). "האם גם את מרגישה שהכל בחוץ הולך ומשתגע?" אומר הגיבור לפסיכיאטרית שלו. גם כשזה היה רק הטריילר, אפשר היה להרגיש את הקהל באולם מהנהן. אחרי שגיבורי־העל ובראשם באטמן מוצו מכל כיוון (לא נתגעגע, בן אפלק), סרט הקומיקס הטוב ביותר של העשור הוא זה שמתרכז דווקא בנבל־העל, המשוגע, הבודד - והופך אותו לאדם רגיל לחלוטין, שרק העולם סביבו הופך אט־אט למפלצת. אם זה לא המנון לחיים בעידן פוטין־טראמפ, מה כן?

4. הזאב מוול סטריט (2013). ואם כבר טראמפ, אין סרט שהצליח לקלוט - עוד בימים שרק החל המרוץ המשונה לנשיאות - את החזירות, הציניות, החוצפה והאכזריות שהפכו לפתע לתכונות הנחשקות ביותר בעולם. לזרוק גמדים כחלק מיום כיף במשרד זה לא בסדר, אבל זה גם יופי של קולנוע. וככה גם הסרט, שגיבורו היזם המושחת ג'ורדן בלפורט הפך למרצה מבוקש גם בישראל מצד מי שרצו לשמוע איך עוקפים בתור בדרך לכסף הגדול. ועוד משהו ש"הזאב" קיבע כמעט סופית - לאונרדו דיקפריו, תרצו או לא, הוא שחקן העשור.

5. הקול בראש (2015). לפעמים מותר להיות עצוב. מהמסר הפשוט הזה, לילדים ומבוגרים, פיקסאר הצליחו לעשות סרט אנימציה מופלא שכרגיל אצלם מתחיל מרעיון מבריק - ששוחזר בכל מקום, כולל ב'ארץ נהדרת' - ונגמר בביצוע מושלם. ודווקא בסרט המרגש הזה, הבוגר ביותר שפיקסאר עשו, תמצאו את הרגע המדמיע בסרטי העשור, כשנפרדים מהדמות של בינג־בונג. לא בכינו ככה מאז אמא של במבי.

6. הנוקמים: סוף המשחק (2019). ובמקום ה־10, מלחמת האינסוף (2018). זה משהו אחד לעשות סדרה בלתי נגמרת של 20 פלוס סרטים עם מיליון גיבורים שכולם קשורים בכולם, עם מלא כוכבים, אינספור קריצות ואפקטים וסצנות שאחרי קרדיט. זה דבר אחר להצליח לסיים אותה לא רק בצורה חיובית, אלא עם פאקינג שני סרטים מדהימים שהופכים לקרשנדו מהדהד שמועך למעריצים את הלב. שני הסרטים האחרונים בסדרת הנוקמים הוכיחו שפעם ב־, הוליווד יודעת מה היא עושה, כלומר בעיקר המפיק בעל החזון קווין פייגי שאחראי לכל המיזם המטורף הזה של סרטי מארוול. וכמו שאומר בסוף רוברט דאוני ג'וניור שהתחיל וסיים את הסאגה בתור איירון מן: "אנחנו אוהבים אתכם פי 3,000".

7. התחלה (2010). זה היה עשור מוצלח גם לכריסטופר נולאן, מהיוצרים הבודדים שמעיזים עדיין לחשוב כמו ספילברג, להתקדם מסרט לסרט ולחשוב איך ידהימו אותנו מחדש, והכל עם תקציב הוליוודי ענק. אז לפני 'דנקרק' ו'בין כוכבים', הגיע הסרט הפסיכדלי הזה, עם - עוד פעם, גיבור העשור - לאונרדו דיקפריו, על אדם שמשתיל מחשבות וזיכרונות. מי אמר שקולנוע גדול צריך להיות גם דבילי. מחכים לנפילת הסביבון.

8. וונדר וומן (2017). עזבו את המבטים המאשימים על זה שאנחנו משוחדים. וונדר וומן הוא סרט קיץ מצוין, עם גיבורה מדהימה, שהיה מופיע בכל רשימה של קהל אמריקאי לסיכום עשור. מדהים איך אחרי שירדנו במשך שנים על המבטא הישראלי של בחורינו המצוינים בהוליווד, הוא הפך לכזה נכס ולנושא בשורה בהוליווד של שנות ה־2010. כי לפעמים, כמו שהוכיחה גל גדות, כדי להפוך לגיבורה הפמיניסטית של העידן, כל מה שצריך זה קצת חוצפה ישראלית.

9. ג'אנגו ללא מעצורים (2012). פעם שלישית דיקפריו ברשימה, ראשונה של טרנטינו - עוד אחד שיצא מהעשור הזה כמנצח. משלושת סרטיו בחרתם בג'אנגו, פנטזיית נקמה של שחור גאה באדוניו הלבנים (דיקפריו כנבל מוחצן), בעזרתו האדיבה של כריסטוף וולץ המשובח מתמיד. הסרט אמנם מתרחש במלחמת האזרחים, אבל כשחושבים על זה: מתחים גזעיים וקצת־הרבה אלימות - מה יותר עכשווי מזה?

10. הנוקמים: מלחמת האינסוף (2018)

11. עלייתו של האביר האפל (2012)

12. דדפול (2016)

13. 12 שנים של עבדות (2013)

14. הספר הירוק (2018)

15. נאום המלך (2010)

16. כוכב נולד (2018)

17. העזרה (2011)

18. ג'יימס בונד - סקייפול (2012)

19. ברבור שחור (2010)

20. לה לה לנד (2016) 

המלצות המערכת

ספרינג ברייקרס (2012)

מה קורה כשמפגישים את המוח המופרע והמרהיב של הרמוני קורין, עם סלינה גומז, ג'יימס פרנקו וחופשה מילניאלית מסוממת? אולי גם הסרט המעצבן של העשור, מה שבטוח - לא תשכחו ממנו פריים.

סיפורים שאנו מספרים (2012)

כל כך הרבה אוהבים לדבר על עצמם ובסוף באה שרה פולי ומראה איך באמת עושים סרט על המשפחה שלך.

לינקולן (2012)

אחד הסרטים ההיסטוריים הכי מדויקים וחכמים שעשתה הוליווד, והסרט הכי טוב של ספילברג במאה ה־21.

וויפלאש (2014)

המורה הקפדן והאכזר לג׳אז. התלמיד המעולה שנמאס לו. והסרט המעולה שהיום היה נגמר בפוסט על התעמרות בפייסבוק.

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (2017)

מול כל גיבורי־העל הנוצצים של הרשימה, הייתה זו פרנסס מקדורמונד שהצליחה לרגש באמת, בסרט שהוא יותר פמיניסטי מכל וונדר וומן.

חוטים נסתרים (2017)

עם כל הכבוד לדיקפריו ולחואקין פניקס, דניאל דיי לואיס הוא שחקן העשור. הסרט הפדנטי של פול תומאס אנדרסון, על חייט יקה־פוץ שמתאבסס על אשתו, הוא חתיכת מעדן.

תברח (2017)

כשהקומיקאי ג'ורדן פיל החליט לעשות סרט, מעטים ידעו שיתגלה אחד הבמאים הבולטים של העשור או ציפו לתוצאה מטלטלת כמו 'תברח': חצי מותחן חברתי עדכני ונוקב, חצי פרודיה על סרטי אימה.

חורשות את הלילה (2019)

בדיוק כשכבר נדמה היה שאין דרך לייצר עוד סרט תיכון אמריקאי שיהיה בו זמנית מקורי, קורע, גס ותבוני, הגיעה גרסת הבנות.