אנתוני הקדוש

יש סרטים שההנאה בהם פשוטה וקשורה לאלמנט אחד מרכזי: "האפיפיורים", למשל, שווה צפייה רק בגלל המשחק. שניים מהשחקנים הבריטים הגדולים בדורנו, ג'ונתן פרייס ("ברזיל") ואנתוני הופקינס (אין צורך להציג), מתעמתים על המסך במה שלעיתים נראה כמו הצגה מצולמת ומבדרת למדי.

פרייס הוא האפיפיור הנוכחי, פרנציסקוס, ארגנטינאי חם ומשוחרר, מול הופקינס כאפיפיור הגרמני הקודם, השמרן והפוץ, בנדיקטוס ה־16, שכזכור פרש מהכס הקדוש באופן כמעט חסר תקדים לפני כמה שנים. הפרשה שנתלשה מכותרות העיתונים משמשת ליצירת דוקו־דרמה אפקטיבית, גם אם מבולגנת ומפוספסת בקצוות, על שתי גישות לחיים ולאמונה.

נכון שאין כאן עומק של קולנוע גדול או פילוסופי במיוחד, ונכון שלקהל ישראלי שלא ממש מצטיין בקתוליות אדוקה כל השאלות האמוניות הנוצריות יכולות להיראות רחוקות. אז מה? קולנוע נועד לקרב אותנו לפינות רחוקות מאיתנו.

אגב, הפוליטיקה מאחורי הסרט די מעצבנת: במאי הסרט, הברזילאי פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים"), מעריץ בבירור את האפיפיור הנוכחי והדרום אמריקאי, פרנציסקוס. לכן, למרות כמה שאלות נוקבות על תפקידו בסיוע לדיקטטורה בארגנטינה בשנות ה־70, שרצחה רבבות, רוב הסרט יוצא מגדרו כדי להבהיר שמדובר באדם משכמו ומעלה: "האפיפיור המגניב", שמשחק כדורגל ומזמזם אבבא, שלא לדבר על כך שהוא עוזר לכל עניי ונדכאי העולם. עמדתו לגבי הפלות משום מה לא נדונה.

מיירלס, חקיין טרנטינו ושות', הוא גם במאי הרבה יותר בינוני ממה שהוא מעמיד פנים. קטעי שיחה ארוכים וכתובים היטב בין הופקינס לפרייס, שהיו צריכים להיות מבוימים בשקט, ערוכים כמו קליפ קופצני ומלווים בסאונד מחריש אוזניים שנועד להוסיף לדרמה. מיותר וילדותי.

ובכל זאת, שני השחקנים הראשיים פשוט מצילים את הסרט. קצת כמו משחק כדורגל בין גרמניה לארגנטינה — שמופיע מילולית בסוף הסרט — הם עוקצים אחד את השני, מכניסים גולים ומביעים בוז, עד שמגיעים בסוף לעמק השווה ולחיבוק המרגש.

הופקינס מצליח לגעת כאיש כנסייה שמרן ומאובן, שנתן לחיים לחלוף על פניו, ויודע שהעולם לא ממש אוהב אותו. זו דמות שמזכירה את אחד מגדולי תפקידיו מחוץ לחליפת הקניבל, כמשרת העצוב והצנוע ב"שארית היום". אז הסרט, שעולה השבוע בקולנוע ובשבוע הבא בנטפליקס, מומלץ בגדול. בעיקר בזכותו.