"זה הרגיש כמו סוג של מארב"

רגע אחרי שנחתנו בטיסת אל על 611 בנמל התעופה דומודדובו במוסקבה, היה ברור שמשהו אינו כשורה. בביקורת הגבולות כבר המתינו לנו שוטרים וסוכני הגירה רוסים. זה הרגיש כמו סוג של מארב: נלקחנו לאולם נפרד ותוך כמה דקות התאספו שם 47 איש. הורים עם ילדים בדרך לחופשה, אנשי עסקים ויוצאי בריה"מ לשעבר שבאו לבקר משפחה. רק דבר אחד היה לנו במשותף: כולנו היינו ישראלים.

"למה הגעתם למוסקבה? מה אתם הולכים לעשות כאן? כמה ימים תהיו כאן? מתי הטיסה חזרה? האם אתה משרת בצבא?" - אלו רק חלק מהשאלות שנשאלנו. הגעתי על מנת לסקר את הדיון בערעור של נעמה יששכר הבוקר בבית המשפט במוסקבה. אבל את השוטרים זה לא עניין. ישבנו שם שעות ארוכות ללא מזון או שתייה. ברי המזל שוחררו אחרי שלוש שעות, אני נשארתי שש. מחוסרי המזל הוחזקו שם גם שמונה שעות.

נאסר עלינו לצלם והתבקשנו למחוק את התמונות שצילמנו. התשאול היה כולו ברוסית. קראו לי אחרי שעות של המתנה. השוטר לא ידע אנגלית. לאחר שהבהרתי שאינני דובר רוסית, הוא קרא לשוטר נוסף בבגדים אזרחיים "לסייע" לו. אך מתברר שהידע שלו הסתכם במילים בודדות: משפטים שלמים הוא לא הצליח לפענח.

הטלפון הנייד שנעלם

פוטין | צילום: AP

לזכותם ייאמר: הם כולם היו אדיבים, אבל התשאול התקדם לשום מקום. נדמה היה שגם השוטרים, רובם צעירים, לא הבינו למה מטרטרים אותנו. "אני רואה שאתם אנשים טובים", אמרה לי שוטרת, "אבל ביקשו מאיתנו שנשאל אתכם שאלות".

גורמים בסביבת ראש הממשלה: "ייקח עוד זמן לשחרר את נעמה"

ניסיתי להסביר שהגעתי לסקר את משפטה של נעמה יששכר, אבל זה רק סיבך את העניינים. "איפה נעמה גרה?" נשאלתי. "היא גרה בבית הכלא", השבתי. "אז למה אתה בא לבקר אותה?". וכך זה נמשך שעות. רצף השאלות המוזרות וחסרות הטעם, כמו במחזה קפקאי, חזר על עצמו. היו מי שתושאלו לא פחות מחמש פעמים.

קשה היה שלא לאבד סבלנות. כך, למשל, לאחר חמש שעות התפרצה ישראלית דוברת רוסית על השוטרים: "למה אתם מעכבים אותנו ככה? זאת אנטישמיות מה שאתם עושים". נוסע אחר סיפר כי גנבו לו את הטלפון הנייד בעורמה: אמרו לו שרוצים "להסתכל על משהו" — אך נעלמו מהחדר בטריקת דלת. אשתו סיפרה שהפרידו ביניהם והכריזה: "הרסו לנו את החופשה". בעלה, אגב, שוחרר לבסוף קצת לפני חצות — כ־12 שעות לאחר שעוכב.

כשהגיע שוב תורי, התבקשתי לחתום על פרוטוקול של חקירה. הבעיה? הפרוטוקול היה ברוסית. "אני לא חותם על שום מסמך שאני לא מבין מה כתוב בו", התעקשתי. חשבתי לעצמי שאם רוצים לגרש אותי — שיגרשו. מאחורי הקלעים, בינתיים, יצאו מגדרם אנשי משרד החוץ ועובדי שגרירות ישראל במוסקבה על מנת לסייע לנו ולהביא לסוף הפיאסקו. הלחץ כנראה עשה את שלו: שעה אחרי שסירבתי לחתום שבה אליי שוטרת אדיבה והכריזה: "אינך צריך לחתום על המסמך, כניסתך מאושרת". נשמתי לרווחה, אבל כנראה מוקדם מדי: "עליך לתת לנו טביעות אצבע ולהצטלם", אמרה. "אבל לא עשיתי שום דבר רע", התגוננתי, לשווא. "זה הנוהל", הסבירה.

בתוך החדר הקטן ישבו כמה שוטרים, ומעליהם תלויה תמונה קטנה של פוטין. לקחו ממני טביעות אצבע ביומטריות וצילמו אותי מכל הכיוונים. "מה לעזאזל רוצים ממני?" תהיתי, אבל זה כבר לא שינה דבר. קיבלתי אישור כניסה ומיהרתי למונית. בשעתיים של הפקקים בדרך למוסקבה היה אפשר להתעדכן, לברר ולהרהר מה בדיוק קרה לנו.

נקמה או מקריות

מתברר שהתזמון לא היה מקרי: הרוסים בחרו לעכב אותנו לילה לפני שישראל ורוסיה יחלו בדיאלוג בניסיון לפתור שני משברים דיפלומטיים שמעיבים בחודשים האחרונים על יחסי המדינות: מעצרה של נעמה יששכר וסוגיית סירובי הכניסה לתיירים ישראלים ורוסים.

היום צפויה להגיע ארצה משלחת רוסית כדי לדון בעיכובי הישראלים ברוסיה ועיכובי הרוסים בישראל (כזכור: בשבוע שעבר עוכבו במוסקבה 29 ישראלים, ביניהם אנשי עסקים בכירים). המפגש נקבע מראש, אך גורמים מדיניים מעריכים: התקרית אתמול נועדה לשלוח מסר לישראל. "הם רצו לעשות שריר", העריכו, "זה צירוף מקרים בלתי סביר שהחלו לעשות את זה יום לפני הדיאלוג".

הסיבה לזעם הרוסי: בקרמלין מאשימים שישראל גירשה 5,771 רוסים. שגרירות רוסיה בישראל מסרה בתגובה לעיכוב 47 הישראלים כי "נכון ל־1 בדצמבר 2019, 5,771 תיירים רוסים לא הורשו להיכנס לישראל. באוקטובר לא נכנסו לישראל 568 תיירים רוסים, בנובמבר 569. כל יום כ־20 תיירים שמגיעים לישראל עם כסף וטיול מאורגן מעוכבים ונשלחים בחזרה לרוסיה". גורמים ישראליים טוענים כי ההשוואה הרוסית בעייתית שכן בישראל יש כ־13,620 שוהים בלתי חוקיים ו־5,141 מבקשי מקלט מרוסיה. מנגד — אין ברוסיה שום שוהים בלתי חוקיים מישראל.

אז האם היינו פיונים במאבק מדיני בין רוסיה לישראל? ייתכן. דבר אחד אני יודע: יחסי ישראל ורוסיה הידרדרו לשפל חדש, ואני ועוד 46 ישראלים שילמנו על כך את המחיר.