פורש בגדול

איש לא הופתע מהודעת הפרישה של דייויד בלאט. חולה טרשת נפוצה יכול אמנם לנהל משחק ואפילו להעביר אימון, אבל גם מאמנים בריאים שוקלים פרישה בגיל 60. מי שכבר אימן וראה הכל ואין לו בעיות פרנסה, למה שיחפש למלא את היום באימון של איזה פקאקטע קבוצה.

בסרט ההודי הנפלא Lunch box אומר הגיבור משפט שנחרת עמוק בזכרוני: "הרכבת הלא נכונה יכולה לקחת אותך לפעמים למקומות נהדרים". לבלאט יש יכולות להתחיל קריירה בכל תחום למרות המחלה, ההודעה אתמול רק שמה סטמפה על מה שהיה צפוי – פרישה מאימון פעיל.

שחקנים גדולים לא פורשים, הם פשוט נמוגים. משחק אחד מסתיים, משחק חדש מתחיל והפנים שוב לאמריקה. גדול מאמני הכדורסל בישראל תולה את המשרוקית ויוצא לדרך חדשה, וסיכומים ייעשו בזהירות המתבקשת כדי שלא יישמעו כהספד.

טוב שמי שתמיד ידע להמציא את עצמו מחדש, צירף להודעת הפרישה מאימון גם הודעה על מינוי ליועץ מקצועי לניו־יורק ניקס. אין לי מושג מה זה יועץ מקצועי, אבל אין ספק שדייויד יעשה את זה טוב.

במסגרת המגבלות הפיזיות הוא לא יידרש להעביר אימונים ולא יהיה חייב אפילו להיות נוכח בכל המשחקים, אבל לידע ולניסיון יש תמיד ביקוש ואין מחיר. ליכולת לנתח מצבים מזוויות לא מקובלות אין תחליף. אם יתנו בניו־יורק למהנדס הכדורסל לעבוד, יהיו לניקס תוכניות מסודרות ולוחות זמנים. בקיצור, כל מה שחסר למועדון מבורדק שלא מחמיץ שום הזדמנות לעשות טעות.

דייויד בלאט יצליח כי הוא לא מאלה שמעגלים פינות. לאורך הקריירה המפוארת לא דילג על שום שלב, והדרך למדליה אולימפית ולאליפות אירופה עם נבחרת רוסיה, כמו גם לאליפות המזרח ב־NBA, התחילה בקבוצת הנשים של אליצור נתניה ובנוער של הפועל נהריה.

לפני שקיבל משרת מאמן בהפועל גליל עליון היה עוזר המאמן. כולם אוהבים לרוץ קדימה, בלאט ידע גם לקחת רוורס כשצריך. אחרי שזכה עם מכבי ת"א באליפות ובגביע המדינה כמאמן ראשי, לא התבייש לרדת בדרגה כעוזרו של פיני גרשון, ויחד לבנות את הקבוצה המפוארת ששיחקה אי פעם בישראל.

אומרים שהמזל הולך עם הטובים, אבל לפעמים צריך למזל גם בעיטה קטנה בתחת שיזוז לאן שצריך. מאמנים שלא לוקחים אליפות במכבי ת"א מסיימים את דרכם בתום העונה. זה הנוהג. בלאט היה היחיד שקיבל עוד הזדמנות ואפילו צלח ניסיון נוסף לפטר אותו באמצע עונת 2013/14. את הדיבידנדים מכבי ת"א קצרה בסוף העונה, כשזכתה בגביע היורוליג, ומשם נסללה אולי הדרך לדייויד ל־NBA.

כמה מצחיק ככה עצוב, המשרה שדייויד בלאט רצה מאוד ולא קיבל הייתה מאמן נבחרת ישראל. באותו זמן התחולל מאבק בין ארגון מאמני הכדורסל לכמה מאמנים שרצו לאמן בלי תעודה, ובישראל, כמו בישראל, במקום לעמוד על קוצו של יוד עם מאמנים חסרי ניסיון ולהתפשר עם מאמן שכבר זכה באליפויות ישראל ואיטליה על הגשת עבודה או בחינה, שפכו את התינוק עם מי האמבטיה.

נבחרת ישראל הפסידה, נבחרת רוסיה הרוויחה. בלאט הגיע למקומות הכי גבוהים שיש בקבוצות טורקיות, איטלקיות, יווניות ורוסיות. השיא היה כמובן זכייה באליפות המזרח והגעה לגמר ה־NBA עם קליבלנד קאבלירס. לאמן את לברון ג'יימס זו חוויה שכל מאמן היה רוצה, חוץ מהמאמנים שהגיעו לארץ המובטחת ועברו סדרות זובור אצל הסופרסטאר.

רוב המאמנים ב־NBA הם תפאורה להצגה של שחקנים שמרוויחים הרבה יותר מהם, ומפוטרים כשההצגה לא מצליחה. כשלא ברור למה מחתימים אותך, גם קשה להבין למה פיטרו אותך.

טבעת האליפות היקרה בעולם יש, וגם מדליה אולימפית מלונדון 2012 וגביע היורוליג 2014, ואליפויות ישראל ואיטליה ובטח שכחתי משהו. ואחרי כל אלה מאמן שהיה כבר באיגרא רמה, נבחן דווקא ביכולת לקחת קבוצה קטנה ושחקנים חסרי ניסיון ולבנות מהם קבוצה מנצחת וקריירות מנצחות.

דרושפאקה הגיעה ליורוליג דרך היורוקאפ, ותשאלו את סקוטי ווילבקין למי הוא חייב את הקריירה שלו. דייויד בלאט, שעבר זמנים קשים באפס פילזן הטורקית, הסתפק באימון דרושפאקה הקטנה וסירב להצעה של מכבי ת"א כשהייתה בצרות צרורות.

עם טביעת העין צירף לווילבקין את בראד וונאמייקר והפך אותו לאחד הקלעים המובילים כיום באירופה. ווילבקין הוא פיצוי קטן של בלאט למכבי על בית הספר שעשה לה, ואפילו נסיבות סיום הקריירה לא יקלקלו את הרקורד המפואר. אם יתפנה, דייויד יוכל להעביר בקיץ אימונים אישיים לתמיר, כי הפנים תמיד קדימה.