"המדינה השכיחה את הגבורה שלנו בעלייה לארץ, התעלמו מהמחיר ששילמנו"
אדיסו מאסלה, הח"כ הראשון יוצא אתיופיה, כועס על העוול שנעשה לבני העדה, ולו בפרט | אחרי האכזבה ממפלגת העבודה עזב את הפוליטיקה בזעם, חזר למולדת הישנה לעשות עסקים וחי על הקו בין בת–ים לאדיס–אבבה ("הריחוק הזה טוב לי") | בניסיון לעשות תיקון בחברה הישראלית, גם הוא ישתתף בחנוכה במיזם "גיבורים מבית(א)" שנועד לשפוך אור על סיפור העלייה האמיצה של האחים כהי העור
"החזקנו נר בחושך. הלכנו בלילה מאות קילומטרים לאור נר, ממש כמו נר חנוכה. היינו גיבורים כמו המכבים ונעשה לנו נס כמו למכבים", אומר אדיסו מאסלה, חבר כנסת בדימוס, בסלון ביתו בבת־ים.
זה רק הפרומו לאירוע האמיתי הצפוי ביום שלישי הקרוב, נר שלישי של חנוכה. "גיבורים מבית(א)", הוא מיזם ייחודי המזמין לראשונה ישראלים להתארח או לארח בביתם הדלקת נרות עם יוצאי אתיופיה, שיספרו את סיפורי עלייתם וקליטתם בישראל. לצד עשרות בתים פרטיים שמשתתפים במיזם, גם עשרות ארגונים עסקיים וציבוריים ייקחו בו חלק. במקביל, ח"כים מכל הקשת הפוליטית יארחו את אנשי העדה.
"אני שמח להיות חלק מהמיזם הזה, שיפגיש את החבר'ה הישראלים עם הסיפור האמיתי", אומר מאסלה. "הגיבורים האמיתיים הם בני הקהילה עצמם. במשך השנים הבליטה המדינה את גבורת אנשי המוסד שסייעו לעלייה, והשכיחה את הגבורה שלנו. התעלמו מהמחיר ששילמנו. מבצעי משה ושלמה היו בהחלט הרואיים. רק העם היהודי יכול לעשות מבצע מדהים כזה כדי להעלות את האחים שלו ארצה, אני גאה להיות חלק מעם כזה. אבל לצד זה חשוב לספר ולזכור את גבורת העולים עצמם. במשך 20 שנה נאבקנו כדי לקיים טקס ממלכתי באתר הנצחה מסודר בהר הרצל לנספים בסודן, עד שהצלחנו. החברה הישראלית חייבת להכיר את מסכת הייסורים שעברנו בדרך ארצה. נשים צעדו מאות קילומטרים עם ילדים על הכתפיים. גברים נשאו זקנים באלונקות. אנשים סבלו בדרך שוד ואונס, מחלות ומוות. אין משפחה שלא איבדה את אחד מיקיריה. 4,000 איש מתו בדרך ובמחנות הפליטים. עברנו טרגדיה קשה ועמדנו בה בגבורה. הנרטיב שהתקבע כאילו מדינת ישראל פעלה מיוזמתה לעלות את יהודי אתיופיה אינו נכון. אנחנו, בני הקהילה, אנסנו את המדינה להעלות אותנו. במשך שנים מי שתמך בקהילת ביתא ישראל היו יהודי ארצות־הברית. המדינה לא רצתה אותנו, עד שבא מנחם בגין. הוא היה הראשון שהחליט להעלות את יהודי אתיופיה ארצה. אבל מי יזם? מי דחף? מי הלך באופן אקטיבי מאות קילומטרים מתוך רצון עז להגשים את החלום להגיע לירוסלם? את זה אסור לשכוח".
"הכי קשה בחגים"
במשך 30 שנה היה מאסלה אחד המנהיגים והפעילים הבולטים בקהילה. הוא עשה היסטוריה כאשר היה הראשון להיבחר לכנסת, על משבצת העולים במפלגת העבודה. לאחר שנחל אכזבה בבחירות הפנימיות של המפלגה ב־1999 ולא נבחר לרשימה, לטענתו בשל זיופים חמורים, פרש מהפוליטיקה. בעשר השנים האחרונות הוא מחלק את זמנו בין עסקיו באתיופיה למגורים בישראל.
ב־2015 פורסם שהוא עזב את הארץ בשל אכזבתו מהשתלבותו בפוליטיקה וחזר לאתיופיה. הוא הסביר אז שזמנו מתחלק בין כאן לשם, ושהוא מייצג באתיופיה חברות ישראליות שמעוניינות לחדור לשוק האתיופי. עכשיו חזר לחיות בעיקר בישראל, אבל עדיין ממשיך לפעול באתיופיה. "אני אדם טוטאלי לחלוטין. לא אוהב לאכזב אנשים. בתקופה שעסקתי בעשייה ציבורית עשיתי רק את זה עם הכל הנשמה. הובלתי את ההפגנות השקטות נגד הגיור לחומרה, וניצחתי. הובלתי את המחאה האלימה על מנות הדם, ואת המאבק על הנצחת זיכרון נספי סודן. עד היום אנשים רבים פונים אליי עם בקשות לסיוע בכל תחום. כשנעצר ישראלי יוצא אתיופיה בטורקיה בגלל סחר בגת, למי מתקשרים? אליי. 'אתה היחיד שיוכל לסייע', מתחננים. אבל אני לא עונה, כדי לא לאכזב אף אחד. כי אני לא עוזר חצי. אני, שאני נרתם זה במאה אחוז, או שלא. אני היום לא איש ציבור, אלא אדם פרטי שעושה לביתו. זה לגיטימי מאוד אחרי 30 שנות עשייה ציבורית. היו ימים שנסעתי לקריית־שמונה וקריית־גת באוטובוס על חשבוני כדי לסייע ליוצאי הקהילה. אין חוות נוער או מפעל שלא ביקרתי בהם. אז היה לפעילים החברתיים קשר ישיר לאנשים, לא רק דרך הפייסבוק. בכל מקרה, עשיתי את שלי. כיום נוח לי לעבוד באתיופיה ולהתרחק מהמחאות הציבוריות העכשוויות של הקהילה. לא כי אני לא תומך בהן, ולא כי זה לא כואב לי מאוד שרוצחים צעירים אתיופים, אלא כי אני יודע שאם אהיה בישראל, אשאב לזה בכל הלהט. חוץ מזה הבנתי שאני לא בנוי לפוליטיקה, אני לא מהאנשים הסוגדים והמלקקים והמתפשרים. אני אידיאולוג. היום בכנסת יש רק כיסאולוגיה, אין אידיאולוגיה".
בראיון שנערך איתך באתיופיה אמרת "חזרתי למולדתי". כשעלית לישראל חשבת שעוד תשוב לאתיופיה?
"חזרתי לעבוד במולדת. נולדתי באתיופיה ולכן זו מולדתי. כשהייתי אזרח אתיופי הייתי נאמן לארצי והייתי מוכן אפילו להקריב את עצמי למענה. אני אזרח ישראלי ואמשיך להיות נאמן לישראל. ישראל זו לא המולדת השנייה שלי, אלא ביתי. גם כשהחלטתי לעבוד באתיופיה מעולם לא עזבתי את ישראל. אני כבר שנים חצי מהזמן שלי בישראל עם המשפחה וחצי לבד באתיופיה. זה מחולק בערך חודש כאן חודש שם. אחרי ששלוש הבנות שלנו גדלו, עשו צבא והפכו לעצמאיות, יכולתי להרשות את זה לעצמי. אשתי לא מוכנה לחשוב על מגורים חלקיים באתיופיה, אבל היא תומכת בי ומאפשרת לי את השילוב הזה. זה לא קל. הכי קשה זה הגעגוע בחגים. אני משתדל להיות בחגים בישראל בחיק משפחתי. בייחוד בחגי תשרי ובפסח. אלה חגים שאין מצב שלא אהיה בהם עם משפחתי. אני חושב שאני יכול למצוא תעסוקה בישראל, אבל אני בכל זאת בוחר להמשיך במה שאני עושה. הריחוק הזה טוב לי".
מה אתה מצביע בבחירות?
"אשאיר את זה שלי. אני יכול להגיד לך שדפוס ההצבעה של הקהילה השתנה. הקהילה התאכזבה מהתגובה של נתניהו למחאות בעקבות הרצח של סלומון טקה. אני חושב ששלושה מנדטים של יוצאי אתיופיה עברו מהליכוד למפלגות אחרות".
ברית מילה מאוחרת
למרות הבחירה להתרחק מפעילות ציבורית, אל המיזם "גיבורים מבית(א)", החליט מאסלה להצטרף. אולי מפני שהוא עסוק בחודשים האחרונים בתיעוד סיפור עלייתו ארצה בספר שכתב "מהמחתרת בגונדר לכנסת בירושלים" אשר ייצא בקרוב לאור. הוא נולד בכפר קטן במחוז בגמדר בצפון אתיופיה, בן זקונים למשפחה בת עשרה ילדים ולמד בבית הספר היהודי בכפר הסמוך. בתיכון למד בגונדר והצטרף לארגון המורדים המרקסיסטי. עם תפיסת השלטון על ידי הדרג הצבאי, הוא נרדף ונאלץ להסתתר בג'ונגל.
בהמשך, יחד עם חבריו למחתרת, צעד 800 ק"מ ברגל עד סודן. "הייתי בחור בן 25 בריא וחזק. הייתי שוהה לא חוקי בסודן ועבדתי בבית מלון בתמורה לקורת גג ואוכל. באחד הימים פגשתי דמות מוכרת מהכפר שבו למדתי, פרדה אקלום, מורה מבית הספר היהודי. הוא סיפר לי שעלה לישראל ונשלח חזרה כדי לסייע בהעלאת יהודי אתיופיה. באותו רגע נולדתי מחדש. גדלתי בבית שבו חינכו אותנו לישון תמיד עם הראש לכיוון ירוסלם. אקלום נתן לי כתובת וקצת כסף והפציר בי להגיע לעיר חרטום. הצלחתי בדרך לא דרך להגיע לשם, ושם סייעתי לו לאסוף עוד יהודים לעלייה. מבחינתי, האיש האמיץ ויוצא הדופן הזה הוא הגיבור האמיתי. העלייה לישראל הייתה אז עם דרכונים סודנים מזויפים דרך מדינה אירופית. בשנת 1980 טסתי לאתונה ומשם לישראל".
בישראל מצא עצמו מאסלה נאבק כבר מהרגע הראשון. האופי המרדני שלו לא הותיר לו ברירה אחרת. "לא הסכמתי לקבל שום דבר כמובן מאליו. הפקיד של משרד הפנים החליט לתת לי את השם דוד, אפילו בלי לשאול אותי וגם שינו לי את שנת הלידה. ממש רמיסה. הייתי רזה מאוד בגלל הרעב בסודן, אז החליטו שאני בן 19 ולא בן 25. כשקיבלתי את תעודת הזהות וגיליתי שהשם והגיל שלי אינם נכונים הלכתי למשרד הפנים. הפקידה זרקה עליי בחזרה את התעודה, אז פשוט קרעתי אותה מול העיניים שלה. בסוף הם נכנעו והחזירו לי את השם אדיסו. שנת הלידה עד היום נשארה לא נכונה. ממרכז הקליטה לקחו אותנו לבניין נטוש ושם אמרו לנו שנעבור חיסון. ידעתי מה זה חיסון עוד מאתיופיה. לא שמעתי מעולם על חיסון באיבר המין. זה לא היה חיסון, אלא הקזת דם כחלק מחידוש ברית מילה. בהמשך נאבקתי גם בזה עד שהגיור לחומרה של ביתא ישראל פסק. הייתי הראשון לומר שיש בישראל גזענות נגד אתיופים. אנשים אמרו לי איך זה יכול להיות שיש גזענות, הרי מדינת ישראל עשתה הכל כדי להעלות אותנו. התעקשתי שיש גזענות והיום כולם מסכימים איתי".
חברי כנסת שפורשים מהפוליטיקה מחוזרים לרוב על ידי חברות במשק, המציעות להם משרות מכובדות. הטלפון של מאסלה לא צילצל. "לא קיבלתי שום פנייה מחברה או דירקטוריון בישראל. אתיופי זו כנראה לא דמות שהחברות רואות בו גורם שיקדם אותן. גם בתוך הפוליטיקה שמעון פרס ואהוד ברק לא רצו אותי. הם ניסו בכל דרך למנוע את בחירתי, כי העדיפו נציג רוסי במשבצת העולים ולקחו את סופה לנדבר.
"אבל את הגזענות האמיתית חווים היום דווקא בני הדור השני. אנחנו העולים לא הגענו כשווים. למרבית העולים לא היה את הרקע, הכישורים וההשכלה הזהים לעמיתיהם שנולדו בארץ. זה היה מובן וטבעי שהעולים יעבדו במפעל כעובדים פשוטים או ינקו שירותים. היום לצעירים שלנו יש רקע, ולכן רק כעת מתקיים המפגש האמיתי של בני הקהילה, הפעם כשווים, עם החברה הישראלית. וכאן מתגלה הגזענות. כאשר מהנדס אתיופי לא מוצא עבודה או כאשר רואים מיילדת אתיופית, שלמדה והוכשרה לתפקיד, ואומרים, 'רק שהכושית הזאת לא תיילד אותי'. מצד שני אני חושב שצריך להיזהר מהכללות. לא כל דבר זה גזענות, ובטח לא כל החברה גזענית. הכללה רק תפגע בנו. צריך לדבר על הגזענות במינון הנכון, וכמובן שאסור לעבור בשתיקה על גילויי גזענות. המיזם של גיבורים מבית(א), מנסה לשים את הפוקוס במקום אחר, במקום של נרטיב הגבורה. אני מתחבר לזה מאוד".
"זרקור בעשרות סלונים"
מאחורי המיזם עומד פורום הברון דה הירש, שחברים בו הארגונים: עולים ביחד, עמותת הנני, דרך הכפר, קרן גשר לקולנוע, החברה למתנ"סים, הנוער העובד והלומד ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. "יש היענות מאוד חזקה", מספרת יוזמת ומנהלת הפרויקט סיגל קנוטופסקי. "יהיו השנה עשרות סלונים שבהם יושם זרקור על סיפור הגבורה מעורר ההשראה של עלייה וקליטת יהודי אתיופיה. זאת הזדמנות נהדרת לשמוע את הסיפור ממקור ראשון. מבחינתנו הניסיון השנה הוא יריית הפתיחה. אני מאמינה שהמיזם יהפוך לרב־שנתי ולחלק מהמסורת הישראלית".
חג הסיגד נחגג ונלמד היטב במערכת החינוך, ביום ירושלים מצוין באופן ממלכתי יום הזיכרון לנספים בסודן. אז למה צריך עוד מועד?
"חג הסיגד הפך לסוג של פולקלור. לא כולם חוגגים אותו היום לעומק עם כל המשמעות הערכית והרוחנית שבו. אצל חלקים בחברה הישראלית החג הפך ליום של נענוע כתפיים, מוזיקה ומאכלים אתיופיים. הפרויקט שלנו מנסה לחבר את יהדות אתיופיה דווקא לסיפור היהודי־ישראלי. חנוכה הוא חג של גבורה יהודית, דווקא אליו אנחנו רוצים לחבר את הגבורה של יהדות אתיופיה".
סיגל עלתה לישראל בגיל שש מאזור מרבה (Mereva) בצפון אתיופיה. הוריה וחמשת אחיה צעדו ברגל מאות קילומטרים לסודן. אחד מאחיה לא שרד את המסע. "אין לי כמעט זיכרונות מהמסע", היא אומרת בחיוך מתנצל. "אני חושבת שאולי זו הייתה דרך ההתמודדות שלי עם הקושי, למחוק הכל מהזיכרון. יש לי רק כמה פלאשבקים. הרבה פרטים השלמתי מהסיפור של בני המשפחה המבוגרים יותר. המשפחה שלנו יצאה לסודן בקבוצה מאוד קטנה. היינו רק 12 נפשות, אמי, שנשאה את אחי בן השמונה חודשים על גבה, אחיי הנוספים ודודתי עם ילדיה. שני הגברים היחידים היו אבי ואחי הבכור. הלכנו בלילות ובאור יום הסתתרנו. המסע עד גבול סודן ארך שלושה וחצי שבועות. אני זוכרת שבאחד הימים הסתתרנו במערה ונגמרו לנו המים. אבי ואחי יצאו לחפש מים, ואיבדו את הדרך חזרה אלינו. אני זוכרת את החרדה שהם לא יחזרו, שנגזר עלינו למות בצמא".
אביה של סיגל נפטר בארץ שנה וחצי אחרי שהגשים את החלום לעלות לירוסלם. הבת לעומת זאת, זכתה להשלים מסלול מעורר השראה של התאקלמות בחברה הישראלית. לאחר התיכון שירתה כקצינת קשר, והיא בעלת תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ותואר שני ביישוב סכסוכים וגישור. עד יוני 2019 הייתה מנכ"לית "עולים ביחד" ומספטמבר האחרון היא עובדת כסמנכ"לית פיתוח משאבים בארגון מעוז. כיום היא מתגוררת ביישוב צופים יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם. "אנחנו אחד הבתים שמארחים את פרויקט גיבורים מבית(א)", היא אומרת. "אני לא מתכוונת להיות איש העדות, אלא רק המארחת. יש מבוגרים ממני שיכולים לספר טוב יותר את סיפורי הגבורה של עליית יהדות אתיופיה. ביישוב כבר מתרגשים ונערכים לאירוע. אנחנו מתכוונים גם להזמין חברים שלנו מבחוץ. אני חושבת שדווקא אחרי השנה הסוערת שעברה הקהילה, והמתח שנוצר בינה לבין החברה הישראלית צריך קצת להסתכל על חצי הכוס המלאה, לעודד שיח של עוצמה בגובה העיניים ולהאיר את הזרקור על אזורים אחרים".
"המחאה יצרה רתיעה"
מי שהצטרף לסיגל בארגון המיזם הוא אייל גאטו, רכז רשת הבוגרים של ארגון "עולים ביחד". "אני חושב שאי־אפשר לנתק את המיזם הזה מהמחאות של השנה האחרונה בעקבות הריגתם של יהודה ביאדגה וסלומון טקה", אומר גאטו. "השתתפתי במחאות האלה. אני תומך בהן לחלוטין, אבל יחד עם זאת אי־אפשר להתעלם מכך שהמחאה יצרה ריחוק ואפילו תיעוב ורתיעה מכל מה שקשור ליוצאי אתיופיה. לכן, דווקא עכשיו, נכון לעשות קירוב לבבות, להנכיח ולהביא לידי ביטוי בתוך השיח הישראלי את ההיבטים החסרים בנרטיב הגבורה של העלייה מאתיופיה והקליטה בארץ. ציבורים שלמים במדינה לא מכירים ואפילו לא נפגשו עם השכן שלהם ממוצא אתיופי. המטרה שלנו להגיע לאנשים שלא נפגשו עם דמויות מהקהילה ולספר להם את הסיפור הזה. למרות כל הסדקים חשוב שנייצר מרחב חברתי שמאפשר חיים משותפים. המיזם הזה הוא רק משהו קטן בתוך עשייה רחבה. עיקר השינוי יגיע דרך עשייה חינוכית יומיומית בתוך הקהילה ובתוך כלל החברה הישראלית".
את המסע הרגלי לסודן עשה גאטו ב־1989 כפעוט בן שנתיים. לישראל עלה ב־1991 במבצע שלמה. "הסיפור של המשפחה שלי, כמו של רבים אחרים, הוא סיפור עם כל המוטיבים של גבורה: אומץ לב, אמונה כמעט עיוורת ביעד, השארת כל מה שהיה מאחור, לקיחת יוזמה וסיכון עצמי. לי עצמי אין זיכרונות מאתיופיה. הזיכרון הראשון שלי הוא מישראל".
באוגוסט 2004 התגייס כלוחם לחטיבת גולני. אחרי השחרור סיים תואר ראשון בתקשורת ממכללת ספיר וכיום הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. עיקר עיסוקו בחינוך והדרכה של נוער בסיכון ונוער קצה. הוא מגדיר עצמו כאקטיביסט במאבק לשוויון וצדק חברתי עבור קהילת יוצאי אתיופיה, פובליציסט ומרצה בנושאי הליבה של העלייה מאתיופיה בפרט ואתיופיה בכלל.
"ממרכז הקליטה באשדוד עברנו לקריית־מלאכי. שם פגשתי את תחושת השונות באופן ברוטאלי. כשהיינו משחקים בחוץ כדורגל, הנשים מתוך הבתים היו צועקות לנו: 'תחזרו לאפריקה! מי הביא אתכם לכאן?' חוויה כזו מעצבת אישיות. אבל לא נתתי לאף אחד לבלבל אותי. אני ישראלי. לאף אחד את הפריבילגיה להגדיר אותי. רק אני מגדיר את עצמי. והיום אני אומר, אני ישראלי, אני החברה ישראלית. זו גבורה להתמודד עם השונות של הצבע והמוצא, בתוך חברת מהגרים שיש בתוכה לא מעט שבטים וכל שבט דורש את הנתח שלו.
"חייבים לנהל מאבק באפליה המוסדית והחברתית. אבל לצד הצפת הבעיות, צריך גם להנכיח בשיח את השותפות ולחבר את החברה הישראלית לגבורה של עליית יהודי אתיופיה. במשך למעלה מ־30 שנה הציבור הישראלי חושב או מספר את סיפור אוכלוסיית יוצאי אתיופיה כ'מדינת ישראל שבאה עם כוחותיה הגדולים כדי להציל את יהודי אתיופיה והביאה אותם לישראל', אבל זה ממש לא נכון. יהודי אתיופיה פעלו אקטיבית כדי לעלות לארץ, הכמיהה שלהם לארץ הייתה בלתי נתפסת, הם יצאו לסודן והניעו את הממשל הישראלי לפעולה. לא ישבנו בחיבוק ידיים וחיכינו למטוסי ההרקולס, זה לא הסיפור. אנחנו רוצים שהישראלי הממוצע ידע שיוצאי אתיופיה היו צריכים לחכות שנים טובות במחנות פליטים, ראו זוועות ואיבדו את היקר מכל בדרך. אני לא חושב שיש עלייה שנדרשה הלכה למעשה לעשות כל כך הרבה כדי להיות פה. זו מלחמה על התודעה הישראלית – לעצב אותה סביב הרעיון שקהילת יהודי אתיופיה היא אוכלוסייה חזקה, עם עבר חזק ועתיד חזק".
לפנייה לכתב/ת 
