yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    המוסף לשבת • 19.12.2019
    באמונה קדושה, בעט קדוש
    טור מיוחד: צחי הנגבי כותב על אמו המנוחה
    צחי הנגבי

    אמא שבה אתמול אל אדמת ירושלים.

     

    ירושלים, שבה נולדה אמה, דור שביעי למשפחות הרובע היהודי בעיר העתיקה.

     

    ירושלים, שעליה חלם אביה, שנישא על כנפי נשרים מתימן לציון.

     

    ירושלים, שעליה נלחמה כשיצאה בגיל 16 לגרש, עם חבריה למחתרת, את השלטון הזר מן המולדת.

     

    1999: גאולה כהן בחוות מעון, נאבקת נגד הפינוי. "לא התפשרה, לא התפתלה, אבל ידעה להעריך את תחושת השליחות של יריביה" | צילום: זום 77
    1999: גאולה כהן בחוות מעון, נאבקת נגד הפינוי. "לא התפשרה, לא התפתלה, אבל ידעה להעריך את תחושת השליחות של יריביה" | צילום: זום 77

     

     

    ירושלים, שבה נמלטה מסוהריה כדי לשוב אל שדה הקרב על עצמאות ישראל.

     

    ירושלים, שבה אהבה, למדה, ילדה והתגוררה מרבית ימי חייה, ושלמענה חוקקה את החוק שהיה לפסגת הישגיה בכנסת: "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", שמעגן את זיקתנו לבירת הנצח, לא רק בלבבות ובתפילות, אלא גם בחקיקה הרשמית של מדינת ישראל.

     

    בהציגה את החוק במליאת הכנסת ב־1980, אמרה אמי: "'חוק' בעברית, משמעותו 'גבול'. 'לבלי חוק', פירושו 'לבלי גבול'. אם אתה לא שומר על הגבול, הגבול לא שומר עליך. אם לא נשמור על חוק ירושלים, חוק ירושלים לא ישמור עלינו".

     

    המשפט הזה מתמצת את כל הווייתה של אמי: מחויבות אין־קץ לשמור מכל משמר על ציפורי הנפש של האומה. על הריבונות בארץ, על שלמות הארץ, על ביטחונם של תושבי הארץ, על עתידם של ילדי הארץ, על קיבוץ כל הגלויות אל הארץ.

     

    1990: כהן עם בנה, צחי הנגבי. "נישאר תמיד מחוברים, תמיד שואבים כוחות אינסופיים"
    1990: כהן עם בנה, צחי הנגבי. "נישאר תמיד מחוברים, תמיד שואבים כוחות אינסופיים"

     

     

    לאחר שנחקק חוק ירושלים, היו שגרירים של מדינות שעזבו במחאה את הבירה. אמי לא התרגשה. לעיתונאים שביקשו את תגובתה, השיבה: "ירושלים עמדה על תילה כבירת העם היהודי אלפי שנים לפני שהמדינות הללו באו לעולם, והיא תישאר בירתנו גם כשהשגרירויות ישובו כפי שהלכו".

     

    כאשר נשיא ארצות־הברית החליט לפני שנתיים להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, לא הייתה מאושרת מאמי. היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים, חלשה מאי פעם, כבר לא המנהיגה העוצמתית והאנרגטית שהכרנו. אבל בשורת היום ההוא הזרימה בעורקיה אושר עילאי. היא הרגישה בעצמה כמו ירושלים של מעלה: התגלמות של רוח ושל אמונה, שמכאובי הגוף וייסורי המציאות אינם יכולים לה.

     

     

     

    1975 : בסבסטיה, נואמת מול בני נוער. "מחויבות אין־קץ לשמור על ציפורי הנפש של האומה" | צילום: דוד רובינגר
    1975 : בסבסטיה, נואמת מול בני נוער. "מחויבות אין־קץ לשמור על ציפורי הנפש של האומה" | צילום: דוד רובינגר

     

     

    יש לא מעט אנשים ונשים כמו אמי, שהקדישו ומקדישים את חייהם למשימת ביטחונה, בניינה ושגשוגה של הארץ שלנו. אנשים ממגוון ההשקפות והדעות. אמי לחמה כלביאה על דעותיה: לא התפשרה, לא התפתלה, לא עשתה שקר בנפשה. אבל היא ידעה־גם־ידעה להעריך את תחושת השליחות של יריביה, אף שהייתה חלוקה עליהם עד הנים האחרון בנפשה. וגם בין יריביה המרים היו כאלה שניחנו בגדלות הזו. כך כתב לה דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, יריב אידיאולוגי ופוליטי נוקשה, כאשר פורסם ספרה "סיפורה של לוחמת", שבו היא תיארה את חייה במחתרת:

     

    "קראתי ספרך בלב הולם, נרגש ונפעם, גואה ומעריץ... אין לי ספק כי 'סיפורה של לוחמת' יעמוד כמזכרת גאון ללוחמים עזי נפש שמסרו נפשם על אמונתם בגאולת ישראל.

     

    "קדוש העט שכתב ספר זה!"

     

     

     

    חוש הומור מפותח מעולם לא היה אחת מתכונותיה האופייניות של אמי. כשמנהיגה בסדר גודל שלה מעמיסה את כל תלאות עמה על שכמה, אין לה פנאי רגשי להלצות. למרות זאת, עלה חיוך רחב על פניי כאשר סיפרה לי מה הייתה תגובתה כאשר שופט בריטי חמור סבר, בפאת שופטים לבנה ובוהקת, פסק את דינה לתשע שנות מאסר לאחר שנעצרה במהלך שידור חשאי בתחנת הרדיו של המחתרת בתל־אביב: "הנאשמת תרצה שבע שנות מאסר על החזקת אקדח לא חוקי, ושנתיים מאסר על שידור לא חוקי".

     

    "תשע שנים?" לעגה לו אמי בפנים משועשעות. "אדוני השופט, אתה באמת מאמין שאתם, השליטים הזרים בארצנו, תהיו כאן עוד תשע שנים? והסיבה שלא תהיו כאן עוד היא שאתם לא מבינים את הרוח של העם שלנו. אתה חושב שהחזקת אקדח קטן מסוכנת עד כדי כך שהעונש עליה הוא שבע שנות מאסר, אבל גוזר עליי רק שתי שנות מאסר בגלל שידורי המחתרת, שמגייסים את לב הנוער העברי הלוחם, שמעבירים את המסר שלנו מבית לבית, שמבטיחים שבשורת המלחמה בכם רק תלך ותתעצם עד לניצחון!"

     

    גאולה כהן צדקה. דגל בריטניה ירד מן התורן כעבור שנתיים מיום משפטה, אבל אמי לא המתינה לרגע הזה. היא ביצעה בריחה הירואית מכלאה, שבה אל חבריה הלוחמים, ומאז, שבעה עשורים נוספים, המשיכה לאחוז גם בעט הקדוש וגם באמונה הקדושה.

     

     

     

    אתמול הבאנו את אמי למנוחת עולמים. תמיד השתאיתי כיצד בתוך כל המאבקים והמערכות, תוך שהיא זועקת את זעקת ארץ ישראל השלמה, ומדלגת על הרי יהודה ושומרון, וכואבת את כאבי העקירה בסיני ובגוש קטיף, ומרעישה עולמות לשלח את עמה מבין סורגי מסך הברזל, ונרתמת כל־כולה להצלת יהודי אתיופיה, לא היה רגע אחד, לא הייתה שנייה אחת, שבהם היא לא הייתה גם אמא במשרה מלאה וסבתא מסורה עד כלות.

     

    אנחנו, המשפחה הכואבת, לא נפרדים. נישאר תמיד מחוברים, תמיד זוכרים, תמיד מתגעגעים, תמיד שואבים כוחות אינסופיים מאמי המופלאה והנצחית.

     

    תהא נשמתה צרורה לעד בצרור החיים.

     


    פרסום ראשון: 19.12.19 , 16:47
    yed660100