"שבה לאדמה שעליה נלחמה"

מאות נקבצו ובאו אל הר הזיתים ללוות את גאולה כהן ז"ל בדרכה האחרונה. בשיאו של החורף להטה השמש והכתה בעוז על ראשי אוהביה. ירושלים הייתה יפה מתמיד, זכה ומוארת, כמו מתרגשת לקלוט לחיק אדמתה את בתה האוהבת גאולה. נאומי ההספדים נפתחו בהקראת מזמור אשת חיל לכבודה של אשת הלח"י.

"כילד, כנער, היית עבורנו מגיבורי העם הזה", ספד נשיא המדינה ראובן ריבלין. "הרעיונות שעליהם נלחמת, נאמת וכתבת קיבלו צורה וגוף עת שעטו כוחותינו לשחרור ארץ ישראל. גם בכנסת לא חדלת מלהיות גאולה. ממשיכה את המלחמה בחזית לגאולת ארץ ישראל ועם ישראל".

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס למורשתה הענפה: "לא רק מגאולה אנחנו נפרדים היום, אנו נפרדים מדור שלם. מדור שהצית את אש המרד בשלטון הזר ואת שלהבת החירות, מדור שהלך בגיא צלמוות ולא ירא ולא פחד, מדור שהנחיל לנו את צו המאבק התמידי שבזכותו מובטחים חיינו".

בנה, השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי, נפרד מאמו: "אמא שבה היום לאדמת ירושלים. ירושלים שבה נולדה, ירושלים שעליה נלחמה כשיצאה בגיל 16 לגרש את השלטון הזר מן המולדת. עד יומה האחרון נאבקה למען שלמות המולדת, אחדות העם וקיבוץ גלויות, אבל לרגע לא פסקה להיות אם אוהבת וסבתא אהובה".

"נפרדים מדור שלם". רה"מ נתניהו, הנשיא ריבלין, אדלשטיין וגנץ, בהלוויה אמש | צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

אחרי מנהיגי האומה ובנה, ספד לה גם נכדה עידן הנגבי. עידן סיפר על הסבתא שדאגה שנכדיה ילבשו סוודר, גם כאשר בגרו והיו בגיל שבו זינקה אל החופש כשהכדורים שורקים בגבה. הוא סיפר על הסבתא המפנקת שהניחה לפני נכדיה, גם כאשר לא ביקשו, מרק עם קניידלך וחריימה. כזו הייתה - אשת ציבור ואשת משפחה, המשלבת בין ניגודים. אישה שהיא חולמת ולוחמת, אישה שקולה רך ושופע חום אנושי ודאגה אימהית, לצד עוצמה ותעוזה יוצאי דופן.

כנכדה של לוחם לח"י גדלתי על דמותה. סבי, יצחק אלידר, שיזכה לחיים ובריאות, היה כמוה קריין ברדיו המחתרתי של הלח"י. היא שידרה מתל־אביב, הוא מירושלים. חונכתי על אותו הלהט, וכנערה שלפתי מספרייתו של סבי את "סיפורה של לוחמת" וקראתי נפעמת.

בסתיו 2013 צילצל הטלפון. זיהיתי בהתרגשות את קולה המיוחד, שהרי אהבתי להקשיב לשידור השבועי שלה ברשת ב'. היא ביקשה שאבוא לביקור בביתה. באתי אל הבית הצנוע בגבעה הצרפתית, נרגשת מן הזכות שנפלה בחלקי לפגוש את גיבורת ילדותי. דפקתי בדלת מהוססת. במבט ראשון חשתי שאינה במיטבה, שהזִקנה הכריעה את הלהט, אך ברגע שפתחה את פיה, והאור נדלק בעיניה, הבנתי שטעיתי. היא ביקשה לחזק אותי, אז עיתונאית בראשית דרכה שמנסה להביע את רוח ההתיישבות. עוד נשים צעירות זכו לחיבוק וחיזוק דומה ממנה, נשים שהעצימה. כמו אינפוזיה ביקשה להעביר לדורות הבאים את הלהט. וגם שי העניקה, את ספרה: "אין לי כוח להיות עייפה". וביד רועדת כתבה הקדשה חמה, שבה ציוותה להמשיך את דרכה.

כפי שהבטיח בנה על קברה, מאות אלפי מעריציה ואוהביה לא נפרדים ממנה, אלא ממשיכים בנתיבים שפרצה, ודמותה מאירה להם בלהט את הדרך.