הסטנדאפיסטית ענת אביעד עדיין מתמלאת אושר כשמזהים אותה ברחוב, אחרי הכל, לפני עשר שנים היא עוד הייתה עובדת סוציאלית שרק חלמה לעלות על הבמה. אבל היא לא תהסס להמטיר גשם של קובות על מי שיעז לקרוא לה סטנדאפיסטית עיראקית. "אני שחקנית ישראלית", היא מבהירה. "בהצגות שלי אין בדיחות על עיראקים, אלא סיפורים מצחיקים על המשפחה שלי שהיא ממוצא עיראקי. ההומור שלי אוניברסלי, חוצה עדות ומקומות, מפני שהוא בא מהבית ומהנשמה".
בהריונה הראשון, כל הדודות העיראקיות ישבו סביבה וטחנו לה שהיריון הוא לא מחלה, "אבל זו הייתה מחלה ועוד איך. זוועה. פיתחתי לחץ דם גבוה וקרע בסרעפת, קיבלתי סטרואידים שגרמו לי להעלות 50 ק"ג, ואחרי שילדתי את אורן (19, חייל) הייתי בטוחה שהוא יהיה בן יחיד. כמוני. בלידה של נועם (15) כמעט קיפחתי את חיי, וכשבאתי לביקורת הגינקולוג הזהיר אותי מפני היריון נוסף לפני שאני יורדת במשקל. גם הוא וגם אני לא ידענו, שבמהלך הביקורת כבר הייתי בהיריון עם תאומים - תמיר וטליה (14). קטסרופ. יש הגדרה אחרת? שקלתי 130 ק"ג, אולי יותר, בקושי זזתי, וכשהשליח מהמכולת דפק בדלת ביקשתי ממנו 'אל תלך' והתחננתי שיעזור לי לקפל כביסה. נכון שזה נשמע כמו הקדמה לחיתוך ורידים?"
בערך.
"אז במקום לחתוך כתבתי את המופע הראשון שלי - 'ברירת צחוק'. החומרים פשוט זלגו מעצמם. כבר עשר שנים אני רצה איתו ומעדכנת אותו לפי ההתפתחויות. מה שלא משתנה הוא דמות האישה העיראקית ששונה מאוד מהסטיגמה של אישה מוחלשת. העיראקית שלי היא אישה מאוד חזקה, שבזכות התושייה שלה נחלצת ממקומות וממצבים לא נעימים ומצליחה להתקדם".
כמוך?
"גם. כתבתי את המופע בין החיתולים לבין הבקבוקים ובוקר אחד אזרתי אומץ וצילצלתי למשרד של יוסי אלפי. לא הכרנו, אבל נחשפתי אליו בלילות הלבנים, בשידורים החוזרים של פסטיבל מספרי סיפורים. הצגתי את עצמי וביקשתי ממנו שיקשיב ויעזור לי לדייק. הוא שאל 'יש לך חומר?' ובלי להסס עניתי 'עד מחר יהיה'. כל הלילה לא זזתי מהכיסא, שיפצתי והדפסתי, ובפגישה איתו לקחתי את המיקרופון והפגזתי במשך 50 דקות. יוסי שאל 'בשביל מה את צריכה אותי?' לעולם לא אשכח לו את הדחיפה הראשונה".
איך הגיבו בבית?
"פירגנו לי מאוד. בעלי ראה שממש נולדתי מחדש. ההופעות גם תרמו מאוד להכנסה המשפחתית. עד אז היינו חנוקים. בעלי אזרח עובד צה"ל, ועובדת סוציאלית מרוויחה משכורת עלובה".
אני ודובר קוסאשווילי
בהצגה החדשה שלה, "אני וחמותי עד צאת נשמתי" (כתב וביים נתן נתנזון), אביעד נכנסת לנעליה של מזל, רעייתו של מלול, שפיתחה שיטות מתוחכמות להסתיר ממנו את שקיות הקניות, ולא דופקת חשבון למוניקה, הלא היא גברת אקמוניקה, החמות שמופיעה לה אפילו בחלומות. "אני דווקא שרופה על חמותי", היא ממהרת להבהיר, "אבל חוץ מהפרט השולי הזה - הכל נכון. ההבדל הוא שאני גם עושה כסף מדיבורים על מה שקורה במשפחות הכי טובות".
בין קריצות לעקיצות אביעד (45) מרפרפת על המסלול המפרך שעברה עד שעלתה לבמה בשמלה אדומה. היא נולדה באור־יהודה, ואביה הזמין נגר ובנה באחד מחדרי הבית ספרייה ציבורית עבורה. "הוא דאג למזון הרוחני שלי, במיוחד אחרי שאובחנתי כמחוננת, אבל מאחורי ההשקעה של הוריי בחוגים ובהעשרה הסתתר עצב רב. אחרי שהביאו אותי לעולם אמי עברה אינספור הפריות מבחנה, פעם אחת נקלטה עם תאומים ואיבדה אותם בחודש השישי. זה היה אירוע מכונן בחיי. בעקבותיו רציתי לעשות הכל כדי לשמח את הוריי, להתחתן וללדת כמה שיותר ילדים".
בתיכון באור־יהודה היא למדה במגמת קולנוע ("שתי שכבות מתחת לדובר קוסאשווילי") וחלמה על תיאטרון צה"ל, אבל שיכנעה את עצמה שללא פרוטקציה לא תצליח להתקבל ואפילו לא ניגשה לאודישן. אחרי שירות כצלמת אוויר למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב, התמחתה בתחום הכי לא פופולרי - טיפול בקשישים ואף התקבלה לסגל ההוראה ופיתחה תוכניות לימוד. בדרך, גם התחתנה עם קובי אביעד, ששם משפחתו המקורי - עובדיה, זהה לשלה.
עובדיה התחתנה עם עובדיה. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה.
"חכי", היא מגחכת, "הבדיחה האמיתית היא שהתחתנו בגלל באג במחשב. אחד הסטודנטים עשה עבודה בסטטיסטיקה וביקש מהרווקים למלא שאלונים להתאמה זוגית. הסכמתי. למה לא לעשות טובה? כתבתי שאני מחפשת בחור שקט ונחמד, גבוה ושופע שיער, שגר מחוץ לאור־יהודה, לא מפני שיש לי משהו נגדה, אלא מפני שבעיר הולדתי אני כבר מכירה את כולם. אלה היו הקריטריונים שלי לגבר חלומותיי. המחשב חיפש התאמה ויום אחד צילצל אליי מי שעלה בגורל. תוך כדי שיחה איתו שמעתי את הכריזות של יקוב הירקן והיה לי לא נעים, אז עברתי לחדר אחר, וגם שם שמעתי את יקובמכריז על הסחורה. כך קלטנו שאנחנו שכנים. למרות זאת קבענו פגישה וכשראיתי את הברנש שיצא מהרכב כמעט נפלתי. גבוה וקירח. שאלנו את הסטודנט לסטטיסטיקה איך זה קרה והוא התנצל והסביר שהיה באג בתוכנה. ככה התגלגלנו לחופה".
יודעת להכין רק חביתה
השנייה שעודדה אותה הייתה חני נחמיאס, שאליה חברה אביעד במופע "לא עוצרות באדום". רק בהצגות הראשונות היא סבלה מקשיי נשימה מפני ש"חני היא גיבורת הילדות שלי, הרגשתי שאני עומדת ליד אלוהים". במקביל ל"ברירת צחוק" היא יצאה לדרך עם המופע "על נשים ונפלאות", סחבה במו ידיה ציוד הגברה, ולאט־לאט ירדה במשקל. "לא האמנתי", היא מודה. "כשראיתי כי טוב נרשמתי למכון כושר, התחלתי להקשיב לגוף שלי ו־50 קילוגרמים הלכו לעולמם".
נו, באמת. צריך גם לחשב כל ביס שמכניסים לפה.
"נכון, אבל אני לא מבשלת מעבר לשניצל וחביתה. גם מפני שאין לי זמן ובעיקר מפני שאין לי את זה. אמא שלי מגיעה אלינו עם קופסאות של קובות בכל מיני צבעים, וגם חמותי מפליאה בתבשילים, אז מי אני שאתחרה בהן? אני מעדיפה לשים אוזניות, לצאת להליכה ולרוקן את המחשבה".
פגישה עם נתן נתנזון הולידה את מופע הבידור החדש, "אני וחמותי עד צאת נשמתי" (הצגת בכורה ב־9 בינואר בבית ציוני אמריקה בתל־אביב) שבו מזל, השואפת לרדת במשקל, תוקעת עמוד של חשפניות באמצע הסלון. היא רוקדת עליו בהנאה עד שאחת הגומיות משתחררת, עפה היישר לתוך העין של מלול, ובעלה הופך למשה דיין. אביעד, שחקנית הבית של מרכז מורשת יהדות בבל, שמדי בוקר מתאימה את ההיסטוריה המומחזת לפי גיל הקהל, ובחנוכה תקבל את פרס אח"י של יוצאי עיראק בישראל, מודה: "אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשבסוף המופע ניגשים אליי אנשים ששואלים איך כתבתי עליהם ומזדהים כיוצאי רומניה ופולין. אנחנו המשפחה הכי רעשנית בקריית־אונו, השכנים מתלוננים שהורדנו את ערך הדירות בבניין, אבל נמשיך לצחוק עד שאמות על הבמה".
