ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רן אליהו
    24 שעות • 21.12.2019
    משחק באש
    כשדן אריאלי היה בן 17 הוא נשרף אנושות בכל גופו. בסוף השבוע הוא התעמת לראשונה עם העבר והאש שהפחידה אותו כל חייו, והלך על גחלים כחלק מתרגיל שמדגים דינמיקה של לקיחת סיכונים. בראיון ל"ידיעות אחרונות", לצד עמיתו פרופ' יוסי יסעור שיזם את האירוע, אריאלי מספר על המחיר הכבד שגובה ממנו ההצלחה, ומגלה מדוע הוא ואשתו החליטו לפרק את הנישואים
    סמדר שיר | צילומים: אלי דסה

    אור כתום עולה מאחד מכרי הדשא הירוקים של המרכז האקדמי רופין. שמונה וחצי בערב, החושך כבד וסמיך. עשרות סטודנטים ואורחים נוהרים לעבר האור החריג, הם יודעים למה באו. זו תהיה ההצגה הכי טובה בעיר. שני פרופסורים המתמחים בקבלת החלטות יבצעו את תרגיל ההליכה על גחלים שמדגים דינמיקה של לקיחת סיכונים.

     

    אתה מתרגש? אני שואלת את פרופ' יוסי יסעור, בן 76, מרצה למנהל עסקים ברופין שהזמין את תלמידיו ועמיתיו להשקת ספרו השישי, "פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן". "ממה יש להתרגש?" הוא זורק אליי, "כבר עשיתי את זה 200 פעם".

     

    גם אתה הלכת 200 פעמים על גחלים? אני שואלת את פרופ' דן אריאלי, בן 53, שמרצה בכל רחבי הגלובוס, אבל הצליח לדחוס ללו"ז ביקור חפוז בארץ הקודש כדי להרצות באירוע החגיגי. "לא, לא, בשבילי זו פעם ראשונה", הוא משיב ונוגע בזקן שהחל לגדל רק לפני שלוש שנים. אפילו הזקן שלו לא שיגרתי. לחיו השמאלית עוטה זקן שחור, הסנטר מזוקן בשחור־לבן ואילו לחיו הימנית חלקה לחלוטין. "זה לא שאני מגלח אותה", הוא מסביר, "היא פשוט נשרפה. אז יש לי חצי זקן וזה מי שאני".

     

    הגחלים רוחשות בדשא. ריח חרוך כבר עומד באוויר. מעבר לכביש חונה ניידת לטיפול נמרץ, מהמראות שאריאלי מעדיף למחות מזיכרונו. בסוף מסלול האש מניחה האסיסטנטית של יסעור מגבת רטובה, כדי להרגיע את כפות רגליהם של הנועזים.

     

     
    אריאלי ויסעור אחרי התרגיל | צילום: אלי דסה
    אריאלי ויסעור אחרי התרגיל | צילום: אלי דסה

     

     

    "תחלצו נעליים, תורידו גרביים", מורה יסעור ל־25 הסטודנטים המאושרים. הם נבחרו מבין מאות שהתנדבו להשתתף בתרגיל. "תראי את הגרביים שלו", הוא מצביע על אריאלי. אני מצייתת ומסתכלת. הגרב הימני אדום עם משולשים ואילו השמאלי אפור עם מעויינים. או להפך.

     

    "והוא עוד מזדהה כחבר שלי", אריאלי רוטן. "את כל הסודות שלי הוא מסגיר. כיוון שאני תמיד מאבד חצי מהזוג, במכונת הכביסה או במזוודה, החלטתי לקנות סטוק גדול של גרביים ולגרוב חצי מכאן וחצי משם. ככל שהגרביים שונים יותר זה מזה, השילוב ביניהם לא נראה כמו טעות, אלא כמשהו מכוון".

     

    הסטודנטים מסתדרים בטור ארוך מאחורי יסעור. הוא משפיל את ראשו, ממקד את מבטו במסלול הכתום ואומר: "אם אלך על גחלים אני לא אפסיק לעשן". והוא לא רץ מעל הגחלים, אלא פוסע עליהן בצעדים מדודים, נוחת על המגבת הרטובה ומתחבק עם האסיסטנטית שלו. אחריו מתייצב אריאלי, שאף הוא בוחן את המסלול בריכוז ואומר: "אם אלך על גחלים אני מבטיח לאתגר את עצמי פעם בחודש, במשהו שעוד לא ניסיתי".

     

    עובד מסביב לשעון

     

    יסעור הולך על גחלים | צילום: אלי דסה
    יסעור הולך על גחלים | צילום: אלי דסה

     

     

    קשה לחשוב במה אריאלי יכול עוד לאתגר את עצמו. מדובר בסופרסטאר אינטלקטואל שנותן טיפים לאובמה, מייעץ לנסיך הבריטי, מוכר סטארטאפים לגוגל ולאינטל, ומוציא רבי־מכר עולמיים. ספרו הראשון "לא רציונלי ולא במקרה" מכר ארבעה מיליון עותקים ותורגם ליותר מ־30 שפות.

     

    אבל לא רק בספרים ובמחקר אריאלי מככב. הוא כמו סינגר סונג רייטר שהפך את המחקר האקדמי שלו ללא פחות ממופע רוק שסוחף אחריו מיליוני מעריצים. הוא ממלא אולמות בכל העולם. סטודנטים, אנשי עסקים ומנהיגים נוהרים לשמוע את מוצא פיו. בגדול — אריאלי לא נח לרגע. ובמציאות הזאת, שבה הוא נמצא בדרכים יותר מ־280 ימים בשנה, אריאלי משלם מחיר אישי כבד. הזוגיות שילמה מחיר. ולאחרונה, הוא מתוודה לראשונה, הוא ואשתו סומי, התגרשו. "סומי כבר לא אשתי", הוא אומר. "לפני שנה וחצי התגרשנו".

     

    למה?

     

    "בגלל שקשה לחיות איתי, ולא רק בגלל שאני כל הזמן בדרכים. מדי חודש אני שוהה שבוע בדרהאם, עם הילדים, חצי שבוע בישראל וכל שאר הזמן אני בנסיעות ובהרצאות".

     

     
    "קצת לא נעים, אבל האדרנלין מחפה על הכאב". דן אריאלי הולך על גחלים | צילום: אלי דסה
    "קצת לא נעים, אבל האדרנלין מחפה על הכאב". דן אריאלי הולך על גחלים | צילום: אלי דסה

     

     

    אריאלי לא מצטער על הקריירה שהשתלטה לו על החיים. הוא מסביר שבזמננו צריך להפריד בין זוגיות וילדים. הנישואים מאוד השתנו לאורך השנים, וקשה לדמיין שאותו בנאדם יתאים לנו לכל תקופות החיים. "יש הרבה היגיון בלשנות עם מי אנחנו חיים", אמר לפני שנה בראיון ל"ידיעות אחרונות". "אין לי ייסורי מצפון על מה שבחרתי. כואב לי שלא הייתי בבית מספיק. כואב לי שקשה לאשתי עם זה. אבל אני חושב שבחרתי נכון. ללא ספק, שנינו, וגם הילדים שלי, שילמנו מחירים על ההתרוצצות שלי".

     

    אריאלי וסומי הכירו בארה"ב. כשרק החל ללמוד פיזיקה ומתמטיקה, הוא הגיע למסקנה שהכתיבה המרובה גורמת לו לכאבים ביד ימין ועבר ללמוד פילוסופיה ופסיכולוגיה. בסיום התואר הראשון באוניברסיטת תל־אביב הוא רץ לדוקטורט בפסיכולוגיה קוגנטיבית באוניברסיטה של צפון־קרוליינה ועבר לאוניברסיטת דיוק, שם השלים דוקטורט במינהל עסקים.

     

    איפה פגשת את סומי?

     

    "באוניברסיטה, בתחילת הדוקטורט. בהמשך נולדו לנו שני ילדים, וכיוון שסומי הודית חיפשנו שמות שיש להם משמעות גם בהינדית וגם בעברית. עמית בן 17, בהינדית זה 'חסר גבולות' ונטע בת 13, בהינדית זה 'מנהיגה'".

     

    סומי נכנסה לחייו אחרי תקופה שבה לא האמין שמישהי תרצה אותו. כשהיה בן 17 נשרף אנושות בכל גופו ("מקו הגרביים ומעלה, לא בכפות ובאצבעות הרגליים"), והמחשבות על זוגיות התרחקו ממנו, ממש כפי שהוא מתרחק היום מאש. כחלק מתהליך הריפוי באותה תקופה, הוא מסביר, "החלטתי להפוך לנזיר".

     

    אתה צוחק עליי?

     

    "לא, הייתי בטוח שאף בחורה לא תרצה אותי. אמיתי. נניח שאת לוקחת בחורות ובחורים ומדרגת אותם מלמעלה למטה, מ־10 עד 1. ברוב המקרים, הבחורים של 10 ייצאו עם הבחורות של 10. אחרי הפציעה והשיקום הדירוג שלי השתנה. מבחינה פנימית הרגשתי שהייתי ונשארתי 8, אבל מבחינה חיצונית הייתי 4, אם לא פחות. וזה יצר אצלי קונפליקט. למה בחורות לא מבחינות ב־8 הפנימי ורואות רק את ה־4 החיצוני? ואין לכך תשובה מספקת. הן רואות את ה־4 כי זה מה שרואים".

     

    היום הדברים נראים אחרת, ואריאלי נתפס — עם או בלי חיצוניותו — הרבה יותר מ־4. גם מהאש שממנה התאמץ לשמור מרחק שנים רבות, הוא לא נרתע עד אימה. והנה גם הוא מהלך על מטר וחצי של גחלים כאילו היה הטיילת של שבת בצהריים אחרי הצ'ולנט. בסוף ההליכה המאתגרת, אריאלי מתמסר לצילומי סלפי עם אינספור סטודנטיות שעטות עליו בצהלות ובצחקוקים כאילו היה הכלאה בין עומר אדם לבראד פיט. הן עדיין לא יודעות שלפני כשנה וחצי הוא התגרש מאשתו ועבר למשבצת של גרוש מבוקש.

     

    אולי תואילו בטובכם להסביר לי מה הקשר בין הגחלים לקבלת החלטות?

     

    "אני מחפש ברשת חומרים להרצאות שלי, ובכל פעם שאני נתקל במשהו שדן אמר או כתב אני אומר, 'הוא שוב הוציא לי את המילים מהפה'", משיב פרופ' יוסי יסעור, שמרצה כבר 40 שנה בפקולטה לכלכלה ומינהל עסקים. "לדוגמה, דן ואני תמימי דעים בקטע של מתנות לחתונה. למה אנשים משקיעים במתנות ולא בחוויות? הרי עצם העובדה שהגעתי לחתונה היא המתנה הכי טובה. יש לנו עמדה זהה גם בנושא המוטיבציה לעבודה. רק שלושת העשורים התחתונים מונעים על ידי כסף, כל השאר עובדים בגלל הסיפוק, ההכרה, המעמד וסיבות נוספות. אם בצה"ל יחליטו שהרמטכ"ל הבא חייב לקצץ בשכרו החודשי, אנשים יסירו את מועמדותם לתפקיד הכי בכיר בצבא? אנחנו גם תמימי דעים בנושא לקיחת סיכונים. אנשים לא לוקחים מספיק סיכונים בגלל פחדים".

     

    "יש תחומים שבהם לוקחים יותר מדי סיכונים, כמו שליחת סמס בעת נהיגה", מסתייג אריאלי. "יש הבדל בין סיכון, שאם נעשה אותו הרבה פעמים יש סיכוי שנצליח, לבין הימור, שאם נעשה אותו הרבה פעמים נאבד את התחתונים. רוב האנשים נרתעים מהשקעות בגלל החשש מהפסדים קטנים, שהם מתייחסים אליהם באופן מוגזם".

     

    ואיך נולד הרעיון של הליכה על גחלים?

     

    "לפני כשלושה עשורים, במרכז רוחני בקליפורניה שבו שהיתי", אומר יסעור. "הייתי שם חודש, עברתי כל מיני תרגילים, ואחד מהם היה הליכה על גחלים במסלול הרבה יותר ארוך משלנו, כחמישה מטרים. אז קצת כאב. לא נורא. מאז, אני עושה את זה חמש פעמים בשנה. במקום להעביר סמינריון שמיועד רק לסטודנטים לכלכלה ולמינהל עסקים, אני עורך סדנה שפתוחה לכולם, ואלפי סטודנטים כבר עברו אותה".

     

    איך הם מגיבים לתרגיל?

     

    "תתפלאי, הליכה על גחלים רק מצטיירת כמפחידה. תרגיל הרבה יותר קשה זה לשיר בפני הקבוצה שמונה 24 סטודנטים. 22 מתוכם הולכים על גחלים ורק 15 מהם מסכימים לשיר בגלל 'מה יגידו עליי'. תראי את דן, עם החצי זקן שלו, לא אכפת לו מה אומרים עליו. הרעיון הוא לא להיות יותר מדי רציונלי ולא לפחד עד מוות מכאב קל, ובשלב הבא להעביר את המיומנות הזאת לתחומי חיים אחרים. זה סקיל מאוד משמעותי".

     

    "הפחד גורם לנו לא לעשות דברים שאחר כך נתחרט שלא עשינו אותם", אומר אריאלי. "אני יכול להבין אדם שאומר, 'אני לא רוצה לקחת סיכון, טוב לי איך שאני'. אבל אם נתגלגל 40 שנים קדימה, אותו אדם יביט לאחור ויאמר, 'חייתי חיים שלמים שבהם לא לקחתי סיכונים, היו הרבה צמתים שבהם יכולתי לנהוג אחרת, החיים שלי היו די משעממים'. בטווח הקצר, אנשים מתחרטים על מה שהם לא עשו, ואילו בטווח הארוך אנשים מתחרטים על מה שהחמיצו, כמו לימודים. המטרה שלנו היא לעזור לאנשים להתמודד עם הסיכונים שקשורים בתהליך קבלת החלטות".

     

    זה משהו שאתה מתמודד איתו באופן אישי?

     

    "כל הזמן. אני מוצף בהצעות לעשות כל מיני דברים, כמו 'בוא לקניה לשישה ימים'. לפעמים אני מסכים, לפעמים אני מגלה דברים מדהימים שמובילים לתובנות חדשות — ולפעמים לא. לימדתי את עצמי לומר, 'נכון, הטיול לא היה מספיק מעניין, אבל הוא היה אוסף של חוויות' וכך אני שומר על הרוח ההרפתקנית. מבחינתי, הליכה על גחלים זה מין מיקרוקוסמוס, זה להגיד, 'בואו נלמד איך להתגבר על הפחד כדי שהוא לא ינהל אותנו. בואו נפריד את הפחד מהשאלה של כן או לא לעשות'. ייתכן מאוד שהפחד שלי מגחלים קטן מזה של אחרים מפני שאני כבר יודע מה זה כוויות".

     

    חדר לידה הוא מקום מפחיד.

    זה קרה לפני 36 שנה. אריאלי, יליד ניו־יורק, היה בן 17, ילד טוב רמת־השרון, חניך הנוער העובד והלומד. "הכנו כתובות אש לכבוד "חג המעלות", שהוא החג של התנועה, והקומונרים הביאו חומרים כימיים כדי שיתקלחו מאוד יפה. והם אכן התלקחו יפה. בדירה של הקומונרים. ואני הייתי שם".

     

    מה עבר לך בראש באותם רגעים? חשבת שככה זה למות?

     

    "לא, אבל ידעתי שקרה משהו מאוד־מאוד רע. שכבתי שם, בוער. העיניים שלי התמגנטו על הזרוע השמאלית שהעור נזל ממנה כאילו הוא כבר לא שייך לגוף. בדיעבד התברר שטעיתי. יד ימין הייתה זו שנפצעה יותר קשה. אני זוכר שלקח הרבה זמן עד האמבולנס הגיע ושהעלו אותי לאלונקה לאט־לאט, אבל מהרגע ששכבתי עליה כולם התחילו לרוץ. כשהביאו אותי לבילינסון השקיעו אותי באמבטיה מלאה במים בגלל שבזיקוקים היה מגנזיום, שעלול להתלקח באוויר. רצו לוודא שאין עלי שאריות של מגנזיום על העור או הבשר כדי שלא אתלקח שוב.

     

    "החדירו לי צינור שמחזיק את הלשון כדי שלא תיסוג לאחור ותגרום לי להיחנק. באיזשהו שלב האחות רצתה להוציא את הצינור והתנגדתי לזה, פחדתי למות. האחות אמרה, 'אני אוציא ואחזיר'. כשהוציאה, אמרתי, 'יש לי תחושה שאני מאבד את ההכרה' ואיבדתי אותה. היום, כשאני משחזר את מקרה, זה קצת מצחיק. היו לי כוויות בדרגה 3, ב־70 אחוז משטח העור, והתעקשתי לנהל את המקרה".

     

    הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, התנדנד בין חיים למוות, עד שמצבו איפשר את העברתו למחלקת הכוויות בשיבא. "בטוטאל זה היה שלוש שנים".

     

    זה כואב? מגרד? מעקצץ?

     

    "בעיקר כואב, כואב מאוד. תחושות כמו גירוד ודקירות מגיעות בשלב יותר מאוחר, כשהמצב משתפר. זה כל כך כאב עד שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, חוץ מהכאב. ההתעסקות שלי, במשך כל היממה, הייתה במחשבות על עוצמת הכאב, בחישוב השעות שעליי לחכות עד שאוכל לקבל את מנת המורפיום הבאה ומתי, לעזאזל, זה ייגמר. זו הייתה חוויה פיזית מאוד קשה. סיוט. החלק הטוב במצב שבו הייתי היה שבכלל לא חשבתי על העתיד. לא שאלתי את עצמי מה יהיה בעוד שנה. התעסקתי רק באיך אני עובר את חמש הדקות הבאות".

     

    בגיל 17 שאלת את עצמך למה זה קרה דווקא לך?

     

    "ממש לא. ואני לא יודע למה, זה פשוט לא עבר לי בראש. וגם בכל השנים שחלפו מאז אני לא גולש לשאלה הזאת. אנשים שעוסקים בתחום של קבלת החלטות לא מסתכלים ככה על הדברים. אני בטוח שאלוהים לא סימן דווקא אותי ולכן אין סיבה שאבכה על מר גורלי. זה קרה. זה קורה. שיט האפנס".

     

    החוויה הזאת הפכה אותך לאדם יותר אמפתי?

     

    "יש דברים שמעלים את האמפתיה שלי וכאלה שמורידים. אני יכול להבין טוב יותר את האנשים שמרגישים חסרי אונים בגלל שהם מנוהלים על ידי המערכת. גם עוני ודיכאון ועוד דברים ששולטים על האדם מעוררים בי הזדהות. אבל קשה לי לרחם על מי שאומר לי, 'נחתכתי באצבע'. כאב מהסוג הזה לא מרגש אותי דווקא בגלל שנפצעתי".

     

    אריאלי הגיע לישראל בלוח הזמנים הצפוף שלו, לא רק כדי להלך על גחלים או להדליק נרות חנוכה. אחד הפרויקטים העיקריים שלו, הוא לשנות הרגלי התנהגות. וגם עכשיו הוא חלק מקבוצה שעובדת עם הממשלה בנושאים שונים. "יש לנו מחקרים שהוכיחו כי 21 אחוזים מהישראלים שהזמינו תור לבדיקה רפואית בבית חולים, לא מגיעים אליו. אנחנו מנסים לבצע שינויים התנהגותיים. עבדנו על פרויקט שמפנה ילדים, בעיקר בנות, למדעי המחשב, ואנחנו מנסים להתמודד גם עם בעיית הפקקים".

     

    למה בחרתם לייצג את הפחד דווקא בהליכה על גחלים? לדעתי, להיכנס לחדר לידה זה הרבה יותר מפחיד.

     

    "נכון", אומר אריאלי. "חדר לידה הוא מקום מפחיד. נניח שהביולוגיה הייתה מאפשרת לנו מסלול אחר — ללחוץ על כפתור ולטוס לחדר לידה. האם זה היה מעלה את מספר הלידות? לא. להפך, מספרן היה פוחת. הטבע דאג לכך שההחלטה שהאדם צריך לקבל היא לא על ללדת, אלא על קיום יחסי מין לא מוגנים".

     

    יסעור הודף את השאלה על הסף. "הליכה על גחלים זה תרגיל זול. כל מה שצריך זה קצת עצים. הלוואי שהיה לי תקציב לקחת את כל הסטודנטים שלי לעשות באנג'י".

     

    פרופ' גליה צבר, נשיאת המרכז האקדמי רופין, מודה שהיא לא פתחה שמפניה כשיסעור שיתף אותה בתוכניתו ללכת על גחלים עם הסטודנטים, חמש פעמים בשנה. "לא התלהבתי כי מיד ראיתי את כל מה שיכול להשתבש וחששתי. חשבתי במונחים של ניהול סיכונים. אבל אישרתי את התרגיל כי המוטו שלי הוא לאפשר למרצים ולסטודנטים שלנו ליזום וללמוד על עצמם תוך כדי איסוף חוויות ואתגרים. על פי רוב, ההליכה על גחלים היא חלק מסדנה מורכבת שבה מתנסים בתרגילים שונים, מתבוננים פנימה והחוצה וזוכים בחוויה מעצימה. בנוסף, רציתי לשבור את ההתנשאות של מגדל השן האקדמי ולהוכיח שאפשר ללמוד גם אחרת".

     

    דקות ספורות לפני שחלץ את נעליו שאלתי את אריאלי אם הוא פוחד והוא ענה, "אני מתרגש, אבל במידה. זה בדיוק הרעיון שמאחורי החוויה — קצת לפחד וקצת להתגבר. יותר מעניין אותי איך אני ארגיש אחרי".

     

    דקה אחרי שנחת על המגבת הרטובה שאלתי אותו מה המצב, והוא ענה, "בסדר, זה קצת לא נעים, אבל האדרנלין מחפה על הכאב. זו הייתה חוויה. עכשיו יותר מעניין אותי לדעת מה יישאר ממנה".

     

    יסעור מקדם את פני הסטודנטים שמסיימים את ההליכה על גחלים, ואומר, "היה מעניין לקחת את האנשים שעוד לא הלכו על גחלים ולשאול אותם לגבי כל מיני החלטות שקיבלו בחייהם ולהשוות את תשובותיהם לאלה שכבר הלכו על גחלים. בהשוואה כזאת היינו רואים אם אפקט האומץ שמיוחס להליכה על גחלים מעניק להם אומץ להתמודד עם דברים אחרים".

     

    למה שלא תערוך ניסוי כזה?

     

    "במקום להקדיש חמש שנים לכתיבת מאמר בינוני", יסעור מחייך, "אני מעדיף לקרוא את המאמרים של דן".

     


    פרסום ראשון: 21.12.19 , 20:25