מרי פופינס כבר בת 84

בספטמבר האחרון, זמן קצר לפני שהמים גאו בוונציה, טופפו לא מעט כוכבות מרהיבות ונוטפות סטייל על השטיח האדום, בפסטיבל הסרטים של עיר התעלות האיטלקית. אבל אישה צנועה אחת, לא צעירה במיוחד, האפילה על הסטאריות הזוהרות ומשכה את תשומת הלב — ג'ולי אנדרוז בת ה־84, הכוכבת שהפכה את הילדות של רבים מאיתנו לכיפית יותר בזכות "מרי פופינס" ו"צלילי המוזיקה", שתי קלאסיקות שמענגות עד היום.

היטיב לנסח זאת הבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו ("קרא לי בשמך"), עת העניק את פסלון "אריה הזהב" למפעל חיים לאנדרוז הנרגשת: "לאורך חיים שלמים של מסעות בין עולמות הבידור והקולנוע, ג'ולי אנדרוז היא ילדה שמשתמשת בכוח הדמיון שלה במלואו. במקביל, היא שולטת בממלכתה בשלווה, אהבה ומידה של שובבות. אבל ג׳ולי אנדרוז היא גם אמנית חתרנית, כזו שעיצבה את דמותה מחדש שוב ושוב לאורך הקריירה שלה, תוך שהיא מתבוננת על מי ומה שהיא".

במהלך שהותה בוונציה קידמה אנדרוז את האוטוביוגרפיה החדשה שלה, Home Work, שמתמקדת בשנותיה בהוליווד והגיעה לאחרונה לחנויות הספרים בעולם (ניתן לזמן אותה גם דרך אמזון). היא העבירה בוונציה כיתת אמן, במהלכה שיחזרה רגעים משמעותיים ותחנות דרך חשובות בחייה האישיים ובקריירה המרתקת שלה.

ילדות: על הבמה מגיל עשר

"זיכרון הילדות הראשון שלי הוא שישבתי על הברכיים של אמא שלי במכונית שבה אבא נהג, וכשהתקרבנו לבית הקטן שלנו בוולטון אמרתי את מה שהם טוענים שהייתה המילה הראשונה שלי: 'בית'. גדלתי בבריטניה של תקופת מלחמת העולם השנייה. זאת הייתה ילדות ייחודית ולא שגרתית, בחיק משפחה אותה הייתי מתארת 'מרובת אמהות ומרובת אבות'. בפעם הראשונה שהופעתי, זה היה לצד אמי ואבי החורג ב־1945, כשאני עומדת על חבית בירה הפוכה כדי להגיע למיקרופון. כן, הייתי על הבמה מאז שהייתי בת עשר״.

מרי פופינס: יותר מדי קללות

"ב־1963 הופעתי במחזה 'קמלוט' בברודווי, וולט דיסני נכנס אחרי ההופעה לחדר ההלבשה שלי. חשבתי שהוא בא להגיד שהוא נהנה מההופעה שלי, אבל הוא שאל אם אני מעוניינת להגיע להוליווד כדי להופיע ב'מרי פופינס' ולגלם את האומנת הלונדונית המעופפת. אמרתי לו: 'מר דיסני, הייתי רוצה לשחק בסרט, אבל אני בהיריון בחודש השלישי'. דיסני אמר: 'זה בסדר, נחכה'. העבודה על 'מרי פופינס' הייתה חוויה נפלאה, חוץ מעניין הכבלים שעזרו לי להתעופף והרתמה שלבשתי מתחת לבגדים - הם מאוד כאבו. יום אחד, כשהתנודדתי אי שם במרומים, הרגשתי איך הכבל מפיל אותי למטה. בסופו של דבר נפלתי כמו שק אבנים לרצפה. אמרתי כמה מילים שמר דיסני לא שמע רבות בחייו לפני כן, אבל תודה לאל, הייתי בסדר, בגלל שהיה שם ציוד ששמר עליי. האמת, אני מקללת הרבה, זאת המגרעה העיקרית שלי".

אנדרוז במרי פופינס

הוליווד: בלי הטרדות מיניות

"לקח לי המון זמן ללמוד איך לקחת לידיי את השליטה בתעשייה הזאת. בשיאי עשיתי שלושה־ארבעה סרטים בשנה ולמזלי הייתי עם הרגליים על הקרקע, אחרת כל הפרסום היה יכול להפיל אותי לרצפה. ותמיד כשקיבלתי תסריט או הצעה חדשים, אף פעם לא הפסקתי לחשוש, וחשבתי שאני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה. האם סבלתי מהטרדות מיניות בהוליווד? למזלי לא, גם בגלל שהייתי רוב הזמן נשואה, ועוד לאנשים מהתעשייה. כנראה שמסביבי כיבדו את זה, והאמת שפשוט הייתי ממש עסוקה, ואנשים הרגישו שאין לי זמן לעשות משהו לא ראוי".

צלילי המוזיקה: בלי הרבה סוכר

"כשקיבלתי באמצע שנות ה־60 הצעה להופיע בסרט 'צלילי המוזיקה' היססתי, בגלל שראיתי את המחזמר בברודוויי, על האומנת המזמרת של משפחת פון טראפ האוסטרית שעוזרת להם לברוח מהנאצים - חששתי שהסרט יהיה סנטימנטלי וסכריני מדי: השילוב של הרים, נזירות וילדים, ועוד שבעה, הוא באמת יותר מדי. הבמאי רוברט ווייז גם הרגיש כמוני וחשב שאולי עלינו לנסות ולצמצם כמה שאפשר את רמת הסוכר. בסופו של דבר נעתרתי והופעתי בסרט.

בצלילי המוזיקה

אף שהסרט עדיין מתוק, סנטימנטלי ואוהב, הצלנו לדעתי חלקים נרחבים ממנו ממתיקות יתר. יש לי כל כך הרבה זיכרונות נעימים מהצילומים בזלצבורג היפהפייה ובכפרים המקסימים באזור, למרות הקור וההמתנות הארוכות בהרים. אף אחד לא אמר למפיקים שזלצבורג נמצאת במקום השביעי בעולם מבחינת כמות המשקעים השנתית, כך שכל יום היה גשם. וכך ישבנו וחיכינו בקור. ואז, אם הייתה אפילו קצת שמש, היינו רצים החוצה להצטלם".

אלפרד היצ'קוק: וגם פול ניומן בעניין

"ב־1966 יצא הסרט 'המסך הקרוע', מותחן פוליטי של אלפרד היצ'קוק, וזכה להצלחה גדולה. בסצנה הראשונה הייתי צריכה לשכב עם פול ניומן, לא רע. אבל היצ'קוק רצה להראות שאנחנו בספינה, במיטת קומתיים, ושקפוא בחוץ, כי אנחנו ליד רוסיה או משהו כזה. אז היצ'קוק שם על המיטה עשר שמיכות, פול ואני מתנו מחום, והיה לנו קשה להראות איזושהי תשוקה, אז הטכנאים שמו בין השמיכות מאוורר כדי לקרר לנו את הרגליים. זה היה מטורף, אבל ככה עושים קולנוע. יותר מהכל, היצ'קוק שאף ליצור שינוי בתחושה של הקהל. הוא רצה שתפחד מאוד, ואז בשנייה, שתצחק, והצחוקים שברו את הפאניקה".

בלייק אדוארדס: אהוב לחיים

"ב־1967 התגרשתי מטוני וולטון, אבי בתי אמה. תמיד הערצתי את חבריי שהלכו לטיפול. נראה שהם יכלו לראות ולהבין את עצמם ואת החיים, וגם אני רציתי בכך. עד שהתחלתי, כבר הייתי צריכה את זה. ואז פגשתי את בלייק, שהיה גרוש ואב לשניים. עשינו מאז שבעה סרטים יחד ואימצנו עוד שני ילדים. אני חושבת שהוא הבין אותי היטב, ושהוא ראה שאני לא רק ילדה טובה, חביבה וחסודה כמו מרי פופינס, ושאולי יש בי קצת קומדיה ועוד משהו קצת שונה. הוא ראה ופיתח את זה כשעבדנו יחד. היינו נשואים 41 שנים והכרנו אחד את השנייה 44 שנים, כך שהיה לנו הרבה זמן להבין איך אנחנו עובדים יחד ולחוד. בלייק היה מצחיק, בלי אלוהים, מלא בשמחת חיים. אנשים התחננו להשתתף או לעבוד בסרטים שלו כי תמיד היה כיף איתו".

אובדן הקול: געגועים לשירה

"אני כבר לא שרה 20 שנה, בגלל שעשיתי ניתוח שגזל ממני את קולי. אבל אני מנסה, כל הזמן, למצוא דרך להכניס מוזיקה לכל מה שאני עושה. וכשאני כותבת, מתנגנת לי מנגינה בראש. אני מתגעגעת לשירה מאוד, במיוחד לצד תזמורת גדולה, זה אושר שכמעט אין כדוגמתו".

במטבח: מלכת ארוחות הבוקר

"אנשים חושבים שאני מושלמת, אבל אני לא יודעת לבשל. אני ממש גרועה בזה. אני רק מלכת ארוחות הבוקר, אותן אני מכינה לילדיי. אחת הבנות שלי אמרה: 'אמוש, אף פעם לא אפית לנו בראוניז ועוגיות!' אמרתי לה שאני אכין לה עוגיות. הסתכלתי על המתכון וחשבתי לעצמי שזה בטח קל. אבל העוגיות יצאו היו כל כך קשות, שלא הצלחתי אפילו לשבור אותן. נאלצתי להתנצל בפני בתי".

הגיל: יש חיים אחרי 80

"אני בהלם שאני בכלל יכולה לדבר בגיל 84. אני בשוק שזה הגיל שלי. אני אוהבת את החיים ועדיין נהנית לפגוש אנשים. אני סקרנית, וזה אתגר לא פשוט להצליח לעקוב אחרי קצב החיים המהיר כיום. אני מאוד פעילה - מביימת בתיאטרון, תורמת את קולי לדיבוב סרטים מצוירים, כותבת ספרים, מבלה עם עשרת הנכדים ושלושת הנינים שלי. הלוואי שהיה לי זמן פנוי לקרוא את כל הספרים שהצטברו על השידה. החיים הם אמנם מטוטלת, אבל אני אדם אופטימי ותמיד רואה את חצי הכוס המלאה ולא הריקה".