אלו כבר לא מקרים בודדים ויוצאי דופן. כמעט בכל יומן חדשות אנו נחשפים לסחבקיות מוגזמת בין המראיינים למרואיין הפוליטי. זו יכולה להיות עקיצה, נזיפה, פנייה בשם הפרטי או צחוקים צעקניים. כאילו כולם אוכלים מאותו המסטינג ושוכבים באותם המארבים. יש בכך לא פחות מאשר הרס של שארית אמון הציבור בתקשורת הפוליטית. הטקט לגמרי נעלם.
הסגנון החברותי במופגן הזה מזמין בחינה של תופעת השיח הסחבקי הישראלי במדיה האלקטרונית ואת ההשפעות הרעות שלו.
התופעה מעלה מספר שאלות: האם יש קשר בין הנימוס בראיונות ‑ או יותר נכון היעדרו - לבין אלימות חברתית/פוליטית? והאם יש קשר בין שמאלניות וימניות, דתיות וחילוניות, ערביות ויהודיות, לבין מידת התרומה של כל מגזר לשיח התקשורתי הלא מנומס בין הכתבים הפוליטיים לבין הפוליטיקאים? והאם סגנון השיח המסתחבק להחריד בין עיתונאים לנבחרים תורם להפגת המתח בין הציבור לתקשורת או דווקא מעצים אותו? ולסיכום, שאלת השאלות: האם רדידות השיח אינה מוסיפה עוד לבנה בחומת האי־אמון שהולך ומתעצם בין הציבור לעיתונאים שלו?
אלוהים נמצא לפעמים גם בפרטים הקטנים, והתשובה לכל הנ"ל היא כנראה חיובית. דהיינו, השיח הסחבקי בין הכתבים לנבחרים מעצים את אי־האמון והניכור בין העם לתקשורת.
מחקרים שונים הראו את הקשר שבין נימוסים והליכות לבין אלימות פיזית או טקסטואלית/ורבלית. הסוציולוג נורברט אליאס, בספרו המכונן על תהליך התירבות, מראה שאופי נימוסי השולחן, למשל, מלמד על הגישה הכללית של החברה לסוגיית האלימות. הכיוון ברור: ככל שהנימוסים רכים וגמישים יותר, כך התוקפנות גבוהה יותר.
כדי להבין את ההשפעה של נימוסים רעים על התפתחות חברתית אפשר להיעזר גם ב"אפקט הפרפר" של ריי ברדבורי המתואר בספרו "מסע בזמן". שם אנו רואים כי נפנוף כנפי פרפר במקום אחד עלול להביא לסופת טייפון במרחק אלפי מייל משם. ובהתאמה לסוגיה שלפנינו: נימוסים תקשורתיים רעים נקודתיים באולפן אחד משפיעים רבות על שיח לא שקט בקשר שבין הציבור לתקשורת בכל הגזרה. עובדה היא שרמת השיח האלים ברשתות כלפי אנשי התקשורת עולה בהתמדה ומגיעה מדי שבוע לשיאים חדשים.
ונשוב לדיון התחילי: האם יש קשר בין שמאלניות וימניות, דתיות וחילוניות, ערביות ויהודיות, לבין סחבקיות וצ'פחונריות בתקשורת? התשובה היא: לחלוטין כן. האזנה לערוצי התקשורת הדתיים, כמו "קול ברמה" ו"קול חי", והתקשורת הישראלית הערבית מלמדת על אופי הנימוס בין כתבים לנבחרים. שם נשמע רק שיח מנומס: "כן, כבוד הרב", "כן, כבוד ח"כ פלוני", "כן, ד"ר נכבד" וכמובן רק: "סידי" ו"סידאתי". כלומר, אין שמות פרטיים. אגב, גם האמריקאים די "חשוכים" בעניין הזה כי הרי לעולם לא תוכל לשמוע את העיתונאים הבכירים פונים לטראמפ בסגנון הבא: "דחילק דונאלד, אתה לא עונה לי!". האם העיתונאים הישראלים יעשו חשבון נפש וישפרו דרכיהם? אני פסימי.
הכותב הוא ד''ר לסוציולוגיה פוליטית
