"נמאס לי לקרוא טוקבקים ארסיים, 'מה שני גולדטיין תרמה לאנושות?'"
שני גולדשטיין, מהדמויות המרעננות בתולדות "האח הגדול", עצבנית. עם נוכחות בכל מדיה אפשרית ושותפות בבר אופנתי, היא כועסת על הבאדי־שיימינג ברשתות החברתיות, על השמועות שלפיהן הרומן שלה עם עדי כרמלי, כוכבת "המירוץ למיליון", היה תרגיל יחסי ציבור, ועל השוביניזם הישן והמכוער: "שמת לב שהתואר 'דעתנית' קיים רק בלשון נקבה? שמעת שאומרים על גבר 'הוא דעתן'? לא, כי רק הם חכמים"
חודש לפני יום הולדתה ה־29 ("אמא'לה, אני בלחץ, תכף אחליף קידומת") שני גולדשטיין טוענת שזה כיף לגור לבד, אבל אין שום כיף בלהיות רווקה. את דירתה השכורה עיצבה לתפארת, הצד הפנימי של דלת הכניסה נצבע בוורוד, כצבעה של המנורה, והספגטי הצמחוני שבישלה עבורי בלבד ‑ היא לא נוגעת בפחמימות ‑ רומז שהיא כבר בשלה לחיי משפחה.
בתור ספתח היא הדביקה צ'ק על חזית המקרר. הסכום הנקוב בו ‑ מיליון שקל. תאריך הפירעון ‑ 27.10.2020, יום הולדתה של אחותה הקטנה. רק אחרי שהרכבתי משקפיים גיליתי שזהו צ'ק מעצמה לעצמה. "אני מאמינה שצריך לכתוב, או לפחות לומר בקול רם, את הדברים שתה שואף אליהם", היא מסבירה בחיוך רחב.
ואת מאמינה שמיליון שקל יהפכו אותך למאושרת?
"לא, אבל זו ההתחלה. בימינו, בתל־אביב, אפילו הסכום הזה לא מספיק לדירה, אבל אני מאמינה בלעבוד קשה ולחסוך, כמו שאני עושה בשלוש השנים האחרונות, מאז שיצאתי מבית 'האח הגדול'. אין קיצורי דרך".
כמה שילמו לך תמורת הכניסה לכלא?
"שילמו לי?" היא פוערת מולי עיני חתול ענקיות, "אסור לי לגלות, חתמתי על סודיות, אבל זו הייתה משכורת חודשית. הייתי אז סטודנטית, אנונימית לגמרי".
ומה גרם למפיקי האח להזמין סטודנטית אנונימית לנווה אילן?
"הכירו אותי מחיי הלילה של העיר הגדולה. הייתי אז בשנה הרביעית ללימודים ‑ אדריכלות פנים ב'אבני' ובי־איי במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה ‑ ועבדתי כיחצנית של מועדונים. מפיקים ומלהקים שלחו לי מלא הודעות ועל כולן עניתי ב'לא, תודה, אני לא מעוניינת'. כבר הבנתי שאדריכלית אני לא אהיה, זה לא עשה לי את זה, אבל תיכננתי להתגלגל עם החיים, לעבוד ובעיקר לכתוב, זו אהבתי הגדולה. ערב אחד צילצלה אליי מלהקת, עניתי לה ב'מה?' מרוגז והיא ביקשה 'בואי לפגישה אחת, מה אכפת לך, כולה פגישה'. אני באמת לא זוכרת מה עבר לי בראש באותו הרגע. ירדתי ונסעתי. אחרי שבועיים נכנסתי לווילה. הזיה".
איך היה שם?
"משעמם. מתשע בבוקר עד שתיים בלילה את חייבת להיות ערה ואין מה לעשות. אין טלוויזיה ואין ספרים. קראתי מיליון פעם את ספר חוקי הבית וגם את הסידור והברית החדשה. זה מה שמצאתי במגירות. הייתי מפעל לגלגול סיגריות".
השיעמום והבדידות דחפו אותה לפתוח הכל. גולדשטיין סיפרה על ההתעללות החברתית שחוותה בילדותה, על הבנים שזממו לבצע בה אונס קבוצתי במהלך טיול כיתתי לאילת ועל האנורקסיה שהעניקה לה פטור ממדים עקב תת־תזונה. היא הגיעה למקום השני, סגניתו של אביחי אוחנה, "ומבחינתי", היא מספרת, "יצאתי מהבית כמו מלכה. דקה אחרי זה קיבלתי תוכנית בערוץ 24, אחרי חודש הגעתי לראיון ברדיו ירושלים וקיבלתי שם תוכנית שאני משדרת כבר שנתיים בימי שישי בצהריים, היה סביבי פסטיבל של צילומים וקמפיינים ושערים, בשבוע האופנה מצאתי את עצמי על המסלול וקיבלתי חוזה ל'אריסטו שמט', אני הפרזנטורית שלהם כבר שתי עונות, ואני נהנית מכל מה שאני עושה, אבל מתמקדת במשחק. אני לומדת אצל נאור זילברמן, גם בקבוצה וגם באופן פרטי, מגישה פינות על איכות הסביבה ברשת, בתוכנית 'לחיות טוב' של קרן אן גיימן, וכותבת תסריט שבו, אם וכאשר, אשחק את עצמי".
בסיומו של מונולוג חוצב להבות היא מתנחמת בסיגריה (דווקא לא מגולגלת) ואומרת: "הלוואי שזה יהיה הראיון האחרון שאני עושה בתור שני גולדשטיין נטו. די, סיימתי לחשוף את עצמי, נמאס לי לקרוא טוקבקים ארסיים בכל פעם שאני מתראיינת. אני רוצה להיות דמויות ולהתראיין על התפקידים שאני מגלמת".
איפה הארס?
"רוב התגובות הן 'שני גולדשטיין? מה היא תרמה לאנושות?' וזה מעליב. נכון, אני לא עדה יונת ולא זכיתי בפרס נובל ואני לא מתיימרת להביא ישועה לעולם, אבל ל'אח' היה 40 אחוז רייטינג, ולארבע הדקות שלי ב'מונית הכסף' היו 600 אלף צופים, נערות ראו אותי ושאבו ממני השראה, אז תפסיקו לשאול את השאלה המקטינה הזאת. אפשר לחשוב שאתם, שתוהים מה תרומתי לתרבות הבידור הישראלית, בדיוק חזרתם מטהיטי, שבה ניתחתם שפתיים שסועות של ילדים ניצולי צונאמי. עובדה שיש לי 180 אלף עוקבים באינסטגרם. לא, זה פרט שטחי, תמחקי".
לא מחקתי, מפני שהפרט השטחי הזה כופה עליה שגרת טיפוח נוקשה. "פעם בשלושה חודשים החלקה, השיער שלי מקורזל, והזרקת בוטוקס בין הגבות. נכון, אני צעירה, אבל חסר לי אם אעלה צילום עם קמטים. יאכלו אותי. פעם העליתי תמונה לא מרוטשת בבגד ים, עם קפל קטנטן, וכתבו לי שאני מגעילה ומכוערת. וגם כשאני מעלה תמונה שבה אני רזה כמו דף נייר יורדים עליי. כל הגיבורים שמתחבאים מאחורי המקלדת מרשים לעצמם למתוח ביקורת. אוף, נמאס".
איך דמיינת את עצמך בגיל 29?
"הייתי בטוחה שבגיל 22 כבר אהיה אמא. אמא שלי ילדה אותי כשהייתה בת 20".
אין סליחה
היא בתם הבכורה של מנכ"לית משרד פרסום לשעבר ורואה חשבון, שבכיתה ג' אובחנה כמחוננת ולכן הועברה לבית הספר לאמנויות בתל־אביב ("עוד לא ידעתי שאהיה שחקנית, רציתי להיות ארכיאולוגית") שבו סבלה מנידוי חברתי. "בעבר הטלתי את כל האשמה על הבנות מהכיתה", היא מודה, "ועם הזמן הבנתי שגם אני תרמתי לזה, לא במודע. הייתי חכמולוגית ונטולת כישורים חברתיים".
בוגרת לגילך?
"להפך, הייתי על גבול האינפנטילית, שיחקתי בברביות עד גיל עשר, אבל בזכות הגנים של סבתא דיברתי שבע שפות - עברית, אנגלית, גרמנית, איטלקית, צרפתית וספרדית וגם קצת רוסית, וזה יצר ערבוב מוזר. בגיל 12, כשהוריי התגרשו, לא חוויתי את זה כטראומה, רק הופתעתי, מפני שבדיוק חזרנו מחופשה משפחתית בחו"ל והכל היה סבבה ולא שמענו אף מריבה. אמא עזבה את הבית, אחותי ואני נשארנו עם אבא עד שהיא מצאה דירה, ורק שנה לאחר מכן נפל עליי האפטר־שוק והתכנסתי בעצמי. ואז התחילו הקטעים הקשים באמת, שעליהם אין סליחה ומחילה. המחנכת כינסה את הבנות לשיחה של 'אתן הופכות לנשים', דיברה על מגעים לא לגיטימיים וביקשה שנספר לה אם קרה לנו משהו כזה. הצבעתי ונקבתי בשמו של בן שעשה לי 'משהו כזה' ובתגובה המורה אמרה לי 'שני, את מדמיינת, את פשוט ילדה מעצבנת'. כל הבנות צחקו ואני רציתי למות".
רצת לשתף את אמא?
"לא, מפני שאמא לא הייתה בבית, ואני לא אומרת את זה בשיפוטיות או בהתרסה. בגיל 32 היא התגרשה והתחילה מחדש והיא עבדה קשה נורא כדי שלא יחסר לנו דבר. לכן כל כך כעסתי כשב'אח' התעקשו להציג אותי כצפונבונית. אפשר לומר עליי הרבה דברים, אבל אני הכי לא בת תפנוקים. הקריירה של אמא חינכה אותנו לעצמאות, למדתי להפעיל את מכונת הכביסה. היום אני מתחלחלת למראה בני גילי שמביאים את סלסילת הכביסה להורים. להציג אותי כצפונבונית זה כמו לקרוא ליהודי אנטישמי".
בתיכון עירוני ד' היא הצטרפה לחבורה של פריקים וברחה לאנורקסיה. "שיכנעתי את עצמי שאני שמנה עד שהפסקתי להרגיש רעב. אכלתי קוביית שוקולד ביום, רק כדי לא ליפול. לפעמים גנבתי ביס מסנדוויץ' של חברה. בשמינית כבר לא הייתי מסוגלת להגיע ללימודים, באתי רק לבגרויות. אני 1.75 מטר, שקלתי 40 ק"ג פלוס ופחדתי לראות את המספר 50 על המשקל. לא גייסו אותי בגלל תת־משקל חמור. אמא שלי ובעלה סידרו לי יחידת דיור בבית שלהם, בצהלה, התחלתי ללמוד ולעבוד ועברתי לעיר הגדולה. אין על מוסר העבודה שלי. איך, לדעתך, אני מממנת את החיים שלי עכשיו? אין לי איזה אוליגרך שמשלם לי את שכר הדירה. אני עובדת במחלקת הקריאייטיב במשרד פרסום, להשלמת הכנסה. לאחרונה גם נכנסתי כשותפה בבר ג'יג'י ברוטשילד".
כיף להיות רווקה?
"במהותי אני בן אדם מאוד זוגי, על גבול האימה. כל שישי מבשלת לחברים, בא לי כבר להיות מאושרת, לא להתפשר, למצוא את מי שיאהב אותי כמו שאני. דרך אגב, שמת לב שהתואר 'דעתנית' קיים רק בלשון נקבה? שמעת פעם שאומרים על גבר 'הוא דעתן'? לא, כי רק הם חכמים".
אהבת נשים
אחרי שנתיים עם הדוגמן עומר גורדון - רומן שניצת בבית האח, מול המצלמה - היא עברה לחיקה של עדי כרמלי, כוכבת "המירוץ למיליון". עם ישראל סירב להאמין שגולדשטיין באמת אוהבת נשים, וכך נולד גל גדול של שמועות. כשהשתיים דפקו כניסה זוגית באירוע מיוחצן להפליא, הגלים הפכו לצונאמי וגולדשטיין נאלצה להצהיר באולפן טלוויזיה: "לא יצאנו מהארון תמורת תשלום".
במפתיע, או שלא, היא מושכת בכתפיה בשלווה. "מה הרעש? מה קרה? בת הזוג הראשונה שלי הייתה בגיל 18 ומעולם לא הסתרתי את זה. עובדה שזה לא הפתיע את אמא שלי וגם לא את אחותי".
מכאן נובע שאת בי?
"חקרתי את נושא המגדר לעומק, קיימות אסכולות שונות. חלק טוענים שהדו־מיניים מהווים 50 אחוז מהאוכלוסייה, שהמין האנושי נחלק לפיפטי־פיפטי, אבל זה לא אומר שכל דו־מיני בפוטנציה מרשה לעצמו/ה ללכת עד הסוף. גישה אחרת, דומיננטית לא פחות, טוענת שאתה נמשך למין אחד ומתאהב במין אחר. אני מאמינה שבכל אדם מתקיימת כל הסקאלה החברתית וזה טבעי לגמרי שהאדם נמשך או מתאהב במי שגורם לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. הדור הבא כבר לא יצטרך את ההגדרות האלה".
הרשי לי לצטט את יונה וולך. יהיה "סקס אחר"?
"בטוח. בדור הבא כולם יהיו דו־מיניים וזה לא יהיה חידוש, אלא רוורס. העתיד יהיה כמו בימי יוון העתיקה. אנשי הרוח והמעמד הגבוה התנהלו אז בינם לבין עצמם, גברים עם גברים, ואם לא היית כזה לא נחשבת לאחד מהחבר'ה. בנות הזוג שלהם נועדו למטרה אחת ‑ להרות וללדת. באותם ימים נשים היו שוות פחות מעז".
וזה מה שאת מאחלת לעצמך?
"לא, אנחנו זכינו להיוולד אחרי הרבה מהפכות, אבל ישראל עדיין מפגרת. אילו היינו מדינה פחות שמרנית ופחות מיליטנטית, גברים היו מרגישים יותר בנוח לחשוף את זהותם הדו־מינית. נשים, אגב, פחות חוששות להיחשף או להודות באמת, וגם לזה יש שורשים עמוקים. אהבת נשים תמיד התקבלה יותר בסלחנות ואפילו באהדה. בניגוד לאהבת גברים היא, איכשהו, עברה בגרון".
ועכשיו, כרווקה, את מחפשת אותו או אותה?
"אני יכולה להתאהב במישהו באותה המידה שאני יכולה להתאהב במישהי. המגדר לא משנה לי, כמו שאני לא מתנה את האהבה שלי בעדה או בדת. את הלקח שלי כבר למדתי".
מה הלקח?
בבת אחת פניה מתקשחות וקולה הופך לצעקה, על סף הזעקה. "את יודעת איזה איומים קיבלתי? למה כל המדינה חייבת להתעדכן בחיי המין שלי? בסוף נשברנו. למחרת, בשבע בבוקר, שתיתי קפה עם אבא שלי והכנתי אותו למה שיקרה. יותר לא יראו אותי מסתובבת עם אנשים שיש לי איתם איזשהו קשר רומנטי. מבטיחה". *
לפנייה לכתב/ת 
