הופכים דף

נפוליטנית חריפה

סדרת החברה הגאונה // אלנה פרנטה (2011־2014)

במה עוד נותר לאוהבי הספרות להיאחז? הרי חוזרים ואומרים לנו שהשעבוד לטכנולוגיה מקצר לנו את הסבלנות, קוצץ לנו את הריכוז, מטמטם אותנו בדימויים חזותיים מתחלפים, גורם לנו לפקפק בכל נראטיב, סוחט מאיתנו את שארית הסנטימנט האנושי. חברו לזה את תרבות הסלבס ואת כוחנותה של ענקית הפנאי נטפליקס, ונדמה שנשרו גרגירי הספרות האחרונים אל בטנו העמוקה של שעון החול.

אלא שהצלחתה העצומה של סדרת ספרי 'החברה הגאונה' מפריכה את הקינה הזאת על כל סעיפיה. סיפורה של אלנה גרקו, בתו של שוער בשכונה נפוליטנית ענייה ואלימה שהייתה לסופרת מצליחה, מגולל את פרשת חברותה עם לילה, בת שכונתה, על פני למעלה מ־1,800 עמודים, שישה עשורים וארבעה כרכים. אף שתהפוכות רבות פוקדות את חייהן של השתיים, סגנונה הווידויי של אלנה אינו חותר אל הסנסציוני, הלחם והחמאה של הפיקשן הטלוויזיוני. להפך, הוא צלול ואנושי, ממעיט בערכו לפעמים, מתאר את סביבותיו בגובה העיניים. מי שרוצה, יכול להשליך על הצלחת הסדרה גם את המשיכה העכשווית לסיפורים "נשיים", לעולם שבו גברים משחקים תפקיד משני, אם בכלל. אבל אלנה ולילה אינן "נערות פוסטר", וגם הסתתרותה של המחברת אלנה פרנטה מאחורי זהות בדויה גוזרת עליה אלמוניות מסתורית במקום איקוניזציה תקשורתית, ואפילו מחבלת בניסיון לשייך את יצירתה לסוגת האוטופיקשן שצברה פופולריות בעשור החולף. עוצמתה של סדרת הרומנים הנפוליטניים הוכחה ביתר שאת כאשר העיבוד הטלוויזיוני של HBO לא האפיל עליהם ולו במעט, בניגוד לעיבוד 'משחקי הכס' למשל, שגזל את הבכורה ליצירה הספרותית המקורית.

אפשר אם כן לתלות בתהילתה של 'החברה הגאונה' לא רק את הרלוונטיות של צורת הרומן ושל קוראי הספרות, אלא אף של החיוניות האנושית הטבעית בפני עצמה, זו שמיוחסת פעמים רבות מדי לעולם הישן: כמיהה לקול צלול, מרתק, מנומק, נטול מניפולציות. ומעל לכל - הפעלתו של הכוח החמקמק והאינסופי שעדיין מקנן במוחו של כל יצור תבוני: הדמיון.      

ענת עינהר 

ארבעת כרכי הסדרה - 'החברה הגאונה', 'הסיפור של שם המשפחה החדש', 'הסיפור של מי שברחו ומי שנשארו' ו'הסיפור של הילדה האבודה' - התפרסמו בעברית בין השנים 2015־2018 בהוצאת הספריה החדשה, בתרגום אלון אלטרס

הנני כאן

סדרת המאבק שלי // קרל אובה קנאוסגורד (2009־2017)

שישה כרכים, 3,500 עמודים, סיפור חיים שנפרט לתתי־מולקולות, ליווי צמוד של כל מחשבה, תחושה ופעולה של הכותב מילדות, דרך נערות, בחרות, נישואים, גירושים, שוב נישואים ואבהות, כולל שמות אמיתיים של כל המעורבים - פרויקט 'המאבק שלי' הפך את קרל אובה קנאוסגורד הנורווגי לשם החם בספרות העולמית של העשור החולף (וכנראה גם לאיש השנוא על חלק מבני משפחת קנאוסגורד ומקורביה).

האוטוביוגרפיה המונומנטלית, האינטנסיבית, של קנאוסגורד - שחלקה השישי והאחרון צפוי להתפרסם אצלנו בשנה הקרובה - היא הדוגמה הבולטת וכנראה הקיצונית ביותר לאחת התופעות הספרותיות המרכזיות של העשור: כתיבה אוטוביוגרפית (או אוטוביוגרפית למחצה, מה שמכונה "אוטופיקשן"), על גבול התיעודית; כתיבה על אירועים ודמויות "מהחיים".

במבט שטחי אפשר לטעון שקנאוסגורד וההולכים בעקבותיו פשוט ממשיכים את אופנת הריאליטי בטלוויזיה ואת הנטייה העכשווית להתערטלות. אבל למגמה הזאת יש שורשים עמוקים יותר. היא נובעת בין השאר מצורך אדיר במרכוז ובמיקוד של "האני" בעידן מוסח דעת ומוצף מידע. יותר מזה, אנחנו חיים בתקופה שבה האישיות שלנו, הפרטית, האינדיבידואלית, מתמסמסת והולכת. לחברי הפייסבוק שלנו אנחנו קוראים "מוח כוורת". הפכנו לדבורים בכוורת. מכיוון אחר, הוגים משפיעים כמו יובל נח הררי קוראים לנו לזנוח את האמונה התמימה בערכנו הפנימי הייחודי - איננו מסתוריים וחד־פעמיים, הם אומרים, אלא סוג של אלגוריתם שניתן לפיצוח (כפי שמוכיחות הפרסומות שמציפות בדרך פלא את הפיד שלנו, בהתאם למה שאנחנו מבקשים לקנות).

'המאבק שלי', במובן הזה, הוא לא רק ספרות מעולה אלא גם קריאת תיגר אדירה על רוח התקופה. הוא מכריז, "אני כאן". ומדויק יותר, "האני כאן". לאורך אלפי עמודים נפרשים פרטי חייו של האני הזה, על בלעדיותם ועל ייחודיותם. ולא רק שהוא מכריז על נוכחותו, הוא גם מכריז על עצמו כפרשן האקסקלוסיבי של עצמו. המודעות העצמית היא־היא הפרשנית המוסמכת של "האני" ולא התיאוריות הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות והאלגוריתמיות שמבקשות לפצח את "האני" הזה - וכך גם לנהל אותו.

אריק גלסנר 

עד היום התפרסמו בעברית חמישה מכרכי הסדרה - 'מוות במשפחה', 'גבר מאוהב', 'ילדות', 'לרקוד בחשכה' ו'גשם חייב לרדת' - בהוצאת מודן, בתרגום דנה כספי

חבלי משיח

קיצור תולדות האנושות וממשיכיו // יובל נח הררי (2011־2018)

בעידן המידע העודף, המשיח הוא זה שמצליח לסכם את הכל, או לפחות את הרוב. לא פלא, לכן, שספריו של יובל נח הררי תורגמו ליותר מ־50 שפות ונמכרו ביותר מ־20 מיליון עותקים. אוהדיו מכנים אותו גאון; מקטרגיו המועטים - היסטוריון דמיקולו ופופוליסט בשקל. "בשקל" זה כמובן קשקוש, שכן הררי הוא אולי הישראלי הראשון שהפך למיליונר ממכירת ספרים.

'קיצור תולדות האנושות' יצא בשנה השנייה לעשור שהסתיים. זה היה גם העשור של TED והפיכתן של הרצאות לקהל הרחב ליורשות של הופעות מוזיקה בתור בילוי שגרתי מועדף. לא ברור אם כמיהתה של האנושות לסיכומים - או סיכומי ביניים - נובעת מתחושתה שהיא על הסף של משהו גדול או לחלופין ממשאלת המוות שלה, שמתחזקת ככל שהיא מרבה לעסוק בתענוגות - אבל ספריו של הררי, שמונחים, רעיונית, על קו תפר מדומיין או לא בין האנושות כפי שהכרנו אותה ל"מה שיקרה עכשיו", מותאמים לתקופתנו כמו כפפה וירטואלית. כתיבתו הבהירה להדהים, לצד היותו מעין "איש מרכז" אידיאולוגי, שמצליח גם לשלב לתוך תפיסה מערבית עקרונות מזרחיים כמו התבוננות עצמית, עושה הרבה סדר בראש למי שלא חווה אותו כשרי אריסון של האקדמיה.

הררי מציג תפיסה של האנושות כאחת, שתואמת תפיסות גלובליסטיות - דיגיטליות וכלכליות. אך טבעי שספריו הונחו ליד המיטה של מנהיגים כאובמה וביל קלינטון וברוני טכנולוגיה כביל גייטס ומארק צוקרברג. הוא מרבה לעסוק, גם אם באופן ביקורתי, בחזונותיהם של ברוני הטכנולוגיה לחציית גבולות האנושי, לחיים על כוכבים אחרים, לאיחוד עם צאצאינו הדיגיטליים או לביטולו המיוחל של המוות המנג'ס. בעידן של פירור, ספריו של הררי הם הגנה על סיפורים משותפים, הסכמות עקרוניות וסמליות שיכולות לאפשר את המשך קיומנו כמין. עבור חילונים ליברלים ממעמד מסוים, הנראטיב ההיסטורי והעתידי שהררי טווה בספריו יכול לשמש היום תחליף תנ"כי כמעט.

שרון קנטור 

'קיצור תולדות האנושות', 'ההיסטוריה של המחר' ו'21 מחשבות על המאה ה־21' התפרסמו בהוצאת דביר

עבד כי ימלוך

חמישים גוונים של אפור // א"ל ג'יימס (2011־2012)

'חמישים גוונים של אפור', הטרילוגיה שזיכתה אותנו ב־50 מיליון פרפרזות על שמה, מגוללת את הרפתקאותיה המיניות האפלות של אנסטסיה סטיל הצעירה והמשכילה במרתפי העינויים/עינוגים הפיזיים והמנטליים של המיליארדר החתיך כריסטיאן גריי; רומן מולטי־אורגזמי בין הבתולה לזאב הרע.

בסגנון ילדותי למדי ("יואו, פאק, שאני אמות") עוסקת הסדרה בכל מה שאהבנו לאהוב העשור: כסף, שליטה, חוויות, גאדג'טים יקרים וסלע המחלוקת הפמיניסטי - האם כל מה שנשים עושות לעצמן מרצונן הוא בהכרח פמיניסטי, או שמא יש דברים שהן עושות לכאורה מתוך חירות, אך למעשה מחזקים את חומות הכלא שלהן.

גם בבשורת המו"לות שהביא איתו, נשא חגש"א את דגל התקופה: כמו סטפן לגר, הספרים שכתבה אריקה לאונרד תחת השם חסר המין א"ל ג'יימס, התפרסמו קודם כל באינטרנט. הם זכו לכינוי הבומרי "פורנו לאמהות", והעולם הדיגיטלי היה ל"חדר משלך" אחד גדול. רק אחרי שמיליוני נשים העבירו את הסוד מפה לאוזן, החלו המו"לים לריב על רכישת הזכויות. העובדה שפורסם באתר של כתיבה חובבנית והפך לאשך זהב - אחד הספרים הנמכרים ביותר בהיסטוריה הבריטית! - מקפלת בתוכה את ההבטחה הקפיטליסטית הטובה על הצלחה בן לילה ושוויון בין יזמי כל העולם.

אחרי שלב החביון הפסיק הספר לעורר בושה: נשים קראו אותו בעבודה, ברכבת, באוטובוס, גברים המליצו לאחיהם "קנה אותו לאשתך, אחי". חגש"א גילה לעולם שפרקטיקות של סאדו־מאזו יכולות להיות פשוט עוד התנסות בעולם של חוויות, גיוון, פרסונליזציה ופטישיזציה. אלא שמספר לספר התברר שאנסטסיה - ואיתה הקוראות כולן - מבקשת לגאול את הגבר מהמחלה הארורה שהשתלטה עליו עקב טראומת ילדות, כך שמדובר בעוד ספר על חתונה וילדים, גם אם הדרך סוגה בפרגולים.

זהו נושא הבשורה של הרומן הרומנטי החדש: גרסה ארוטית יותר ונחבאת פחות אל הכלים של הקטנים ההם עם הכריכה הרכה והאיור של גברבר משופם, שהספרנית הייתה שומרת מתחת לדלפק. כיום, גם ההוצאות הגדולות והמכובדות מחזיקות בהיצע של ספרות ארוטית קלה עד כבדה לנשים, שממשיכות להיות המפרנס העיקרי של התעשייה, בעודן מפנטזות על ההוא שיפרנס להן את הצורה.

שרון קנטור 

שלושת ספרי הסדרה - 'חמישים גוונים של אפור', 'חמישים גוונים של אופל' ו'חמישים גוונים של שחרור' - התפרסמו בעברית בין השנים 2012־2013 בהוצאת ידיעות ספרים, בתרגום ורד ארביב

הרי את מבותרת

נעלמת // גיליאן פלין (2012)

נישואים הם המוסד הרעיל, האלים והפתולוגי ביותר בהיסטוריה. זוהי, פחות או יותר, נקודת המוצא שממנה ממריא 'נעלמת', המותחן המצליח ביותר של העשור האחרון, שגם זכה לביקורות מהללות בעיתונים הנחשבים. תשכחו מגישור או טיפול זוגי. בעולם של 'נעלמת' - שהקדים את MeToo בכמה שנים וניתן לראות בו מבשר מוקצן במתכוון של הגל - הדרך ההגיונית לסיים חיים זוגיים שהגיעו למבוי סתום היא ברצח.

באופן מסורתי, מותחנים אלימים הם טריטוריה גברית, וגיליאן פלין, שזה הספר השלישי שלה, הוכיחה ב'נעלמת' שהיא לא פחות טובה במה שהכניס מיליונים לחשבונות הבנק של לי צ'יילד או הרלן קובן. אלא שאיימי, הגיבורה שלה, מייצגת סוג חדש של פסיכופתולוגיה נשית: לא רק שהיא מסרבת להיות קורבן סביל, היא הכוח הבלעדי שמניע את העלילה, שומרת את כל הקלפים אצלה והוגה מראש יומן שקרי מתוחכם שאמור לתפקד כראיה שתפליל את בעלה ניק. גם כשהמזימה שלה כמעט נחשפת, איימי יוצאת מנצחת - בהנחה שלחיות עם בעל שאת שוטמת זה ניצחון.

בזכות המרד הלא־מתנצל של הגיבורה שלו בנישואים משמימים בעיירה קרתנית, ביקורת הספרות האמריקאית ראתה ב'נעלמת' גם הצהרת עצמאות פמיניסטית. פלין סחטה את הלימון עוד יותר כאשר במאמר שכותרתו "לא הייתי ילדה נחמדה" היא הודתה בנטיות סדיסטיות שגילתה בילדותה. לא כולם שמו לב שבניסיון להתעמת עם סטריאוטיפים מגדריים היא הציגה אכזריות נשית כמעט כמעלה נשאפת.

כמו כל סיפור הצלחה, 'נעלמת' - Gone Girl במקור - הוליד גל של מותחנים שכתבו נשים על נשים, וגם הררי ספרים עם המילה Girl בכותרת (אחד המצליחים שבהם הוא המותחן The Girl on the Train, 'הבחורה על הרכבת' מ־2015, שנכתב אף הוא על ידי סופרת). גם הסרט שהופק על פי הרומן הפך ללהיט בקופות ואפילו העניק לצופות הצצה חטופה בערוותו המרשימה של בן אפלק.

רונן טל 

'נעלמת' התפרסם בעברית ב־2014 בהוצאת עם עובד, בתרגום יעל אכמון

יהיה רע לתפארת

העדויות // מרגרט אטווד (2019)

הבחירה בספר שייצא בעברית רק בעוד מספר שבועות ככזה שהגדיר את העשור אולי קצת משונה, אבל 'העדויות' (The Testaments) חותם לא רק את העשור הטוב בקריירה של מרגרט אטווד, אלא גם עשור שהתאפיין בעיסוק חסר תקדים בדיסטופיות - עיסוק שהוצת במידה רבה על ידי אטווד עצמה.

הכל התחיל עם עליית העיבוד הטלוויזיוני ל'סיפורה של שפחה', רומן של אטווד מ־1985 שמתאר אמריקה שנשלטת על ידי כת נוצרית פונדמנטליסטית שכופה על תושביה משטר דיקטטורי אלים שבמרכזו דיכוי נשים והפיכתן לשפחות מין וילודה. המחאה הנרחבת סביב בחירתו של טראמפ והרוח הגבית מתנועת MeToo הפכה את הסדרה להצלחה סנסציונית ולאחת התופעות התרבותיות החשובות של זמננו, וגם הובילה למבול חסר תקדים של ספרים דיסטופיים. משטרים רצחניים, תאגידים צמאי דם, אסונות אקולוגיים וזוועות מכל מין וסוג מילאו את דפי הספרים ומדפי החנויות, כשכל אחד מהם מנסה לשמש תמרור אזהרה מפני הדרך שבה אנחנו הולכים.

בדיוק כשנדמה היה שכבר אי־אפשר לשאת עוד נבואה קודרת אחת, באה אטווד, עוד רגע בת 80, ומזכירה לכולם איך עושים את זה. עם רומן פנטסטי שמדלג בקלילות מעל משוכת ספר ההמשך, היא נותנת שיעור מאלף באופן שבו דיסטופיות יכולות לא רק לזעזע את הקוראים, אלא גם לעורר בהם מחשבה מעמיקה על רוע אנושי ועל כוח. במקום להתמקד בזוועות שמתרחשות ברפובליקת גלעד, אטווד משרטטת את המסלולים המוסריים שמאפשרים אותן, וגם מציעה אפשרות של התנגדות נשית מעוררת השראה.

'העדויות' זיכה את אטווד בפרס המאן בוּקר בפעם השנייה, ובצדק רב - ובכל זאת מן הראוי לשאת תפילה, שעם סיום העשור יסתיים גם הפרק הדיסטופי הזה. אחרי שדמיַינו כל תרחיש מחריד אפשרי, אולי האתגר האמיתי של סופרים הוא דווקא להצליח לדמיין עתיד טוב יותר. נראה אתכם.

אלעד בר־נוי 

'העדויות' צפוי להתפרסם בפברואר בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן, בתרגום קטיה בנוביץ'

אללה הוא אכבר

כניעה // מישל וולבק (2015)

'כניעה' ראה אור בינואר 2015, ממש באותו יום שבו תקפו בפריז טרוריסטים מוסלמים את מערכת העיתון 'שרלי הבדו', ויומיים לפני מתקפת טרור על סופרמרקט יהודי בעיר. רבים ראו בכך אות ומופת לחושיו הפלאיים של וולבק; להיותו לא סופר כי אם נביא! הרי הרומן הזה מציג תסריט שבו מפלגה איסלאמית עולה לשלטון בצרפת בבחירות 2022, הסטודנטיות בסורבון מתכסות ברעלות, ואפילו הגיבור הוולבקי, מרצה חרמן לספרות, נשבע בסופו של דבר בשם אללה.

וולבק אינו נביא. אבל הוא כן מציע ניתוח עמוק לרוח הזמן. ניתוח שלא נוגע דווקא למתח בין המהגרים המוסלמים לצרפת הלבנה, הנוצרית, האגנוסטית או האתיאיסטית. בשביל זה יש לנו כתבות אימה של צבי יחזקאלי על עליית האיסלאם באירופה. וולבק לא מתעניין במיוחד באיסלאם. הוא כן מתעניין מאוד בדת. והוא בחר באיסלאם כי הוא לא רק סופר מעמיק אלא גם ממולח מספיק כדי להבין שזה נושא שימשוך אליו מקסימום תשומת לב.

מראשית הקריירה הספרותית שלו, בשנות ה־90, וולבק מסביר בעצם שחברה בלי דת לא יכולה לשרוד. שדת היא מכשיר חיוני ללכידות חברתית. הוא מצביע על הריק האידיאולוגי שניצב בלב החברות המערביות, שאינן כבר דתיות, אך גם אינן דבקות באידיאולוגיות גדולות, שהיוו תחליף לדתות לאורך רוב המאה ה־20. 'כניעה', לפיכך, אינו דיסטופיה - במובן מסוים הוא אפילו אוטופיה - כי הוא משרטט את "חזרתה של הדת" לליבה של אירופה המצויה במשבר, כפי שמכריז בספר הנשיא המוסלמי הנבחר, מוחמד בן־עבס.

בעשור האחרון אנחנו עדים לנסיגה מהליברליזם המנצח של שנות ה־90. העולם מחפש לעצמו אידיאולוגיה - בין אם זו לאומיות (טראמפ, ברקזיט), סוציאליזם (שחזר מהכפור בעקבות המשבר הכלכלי של 2008) או דת. אפילו את התגבשות התנועה האקולוגית ניתן להסביר, בחלקה, בגעגועים לאידיאולוגיה מלכדת. 'כניעה', אף שאינו ספרו הטוב ביותר של וולבק, היטיב לגלם את הכמיהה הזאת, את "רוח התקופה".

אריק גלסנר 

'כניעה' התפרסם בעברית ב־2015 בהוצאת בבל, בתרגום עמית רוטברד  

השחור החדש

בין העולם וביני // טא־נהסי קואטס (2015)

"זהות" הייתה אחת המילים המכוננות של העשור הזה. זהות נשית, זהות קווירית, זהות אתנית, לאומית, מעמדית - כל אחד ביקש שיעשו לו סוף־סוף קצת מקום. אם לא בפועל, לפחות באמצעות השפה. בין כל אלו בלט בארה"ב המאבק השחור. ייתכן שזו הייתה התנופה מכהונתו של הנשיא השחור הראשון ואולי האלימות המשטרית הגוברת נגד שחורים - כך או כך, נראה שהמיינסטרים האמריקאי עסוק יותר מאי פעם בתרבות אפרו־אמריקאית. ביונסה שרה על גאווה שחורה כשהיא יושבת על ניידת משטרה טובעת, קנדריק לאמאר שר שירי מחאה וזוכה בפוליצר, הסרט 'אור ירח' חוטף את האוסקר מ'לה לה לנד' ודונלד גלובר חורך את המסך עם This Is America. גם בספרות עבר העיסוק במצבו של האדם השחור לקדמת המדף: 'המשת"פ' של פול בייטי שזכה במאן בוקר, 'מחתרת המסילה' שזיכה את קולסון וייטהד בפוליצר ו'אמריקנה' המוערך של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה הם רק כמה מהספרים הבולטים של העשור.

אבל יותר מכולם, היה זה טא־נהסי קואטס. הרוקסטאר של האקטיביזם השחור פרץ לתודעה עם שורה של מאמרים מעוררי מחלוקת, אבל קנה את תהילתו בזכות 'בין העולם וביני' - ממואר צנום, מכתב לבנו בן־העשרה על החיים כאדם שחור באמריקה הגזענית, על הגוף השחור שהופך להפקר בידיו של האדם הלבן, ועל ההיסטוריה המדממת של החלום האמריקאי. הספר זיכה אותו בכל פרס אפשרי, בחיבוק יוצא דופן מצד התרבות הפופולרית, והכתיר את קואטס כדובר האפרו־אמריקאי החשוב של ימינו, יורשם של ג'יימס בולדווין ומלקולם אקס.

בשונה מסופרים אחרים כאן ברשימה, קואטס לא הפך לשם מוכר במחוזותינו, וספרו הוא עדיין בגדר סוד למביני דבר - אולי מתוך הנטייה לחשוב שמדובר בצרות של אחרים. בדיוק לכך מכוונים דבריה של המתרגמת זהר אלמקייס, בדברי ההקדמה למהדורה העברית: "בעיתות של אלימות משטרתית גוברת, אפליה ממוסדת וגזענות הנושאת את פניה בגאווה במרחב הציבורי שלנו, הספר מהווה הזדמנות לחשיבה צלולה וביקורתית על המוסדות המכוננים שלנו".

אלעד בר־נוי 

'בין העולם וביני' התפרסם בעברית ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגום זהר אלמקייס

בואו בנות

סיפורים לפני השינה לילדות מורדות // אלנה פאווילו ופרנצ'סקה קוואלו (2016)

פרידה קאלו, רוזה פארקס, וירג'יניה וולף, אמיליה ארהרט - מעולם לא זכו כל אלה לתהילה גדולה כל כך כמו בעשור האחרון, שהצטיין בשפע אדיר של ביוגרפיות לילדים, ובהתאם לרוח התקופה - בעיקר ביוגרפיות נשיות לילדות. הטרנד העולמי הובל על ידי שני הכרכים המצליחים של 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות', ששברו את השיא במימון המונים למוצר ספרותי. גם בישראל הצטרפו לחגיגה עם אינסוף גרסאות מקומיות: סדרת 'קטנות גדולות'; סדרת 'הישראליות'; מיני־ביוגרפיות ייחודיות לאמנית לואיז בורז'ואה, לשופטת רות ביידר גינסבורג וללאה גולדברג; ו'אגדות אמיתיות' שכולל את סיפוריהן של 50 גיבורות ישראליות. את מרכז הבמה תפסו גם כאן הכרכים המתורגמים של 'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות', שמגישים כל אחד, שלא לומר מנגישים, מאה ביוגרפיות ממוזערות לצד איורים מרשימים - שצוירו גם הן על ידי נשים בלבד - ומשפטי השראה והעצמה נוסח "העזו לחלום" או "אל תשתני לעולם". לצד מנהיגות פמיניסטיות כוללים הספרים גם דוגמניות, זמרות ונשות עסקים - כל עוד הביוגרפיה שלהן מכילה ממד של התגברות: על דעות קדומות, צבע עור, משטר חשוך וכו'.

באופן מעט פרדוקסלי, הצרה המרכזית במגפה הזאת נוגעת למגדור. מה שהחל כיוזמה לתיקון הטיה היסטורית ולחשיפת סיפורו של החצי הפחות מדובר באוכלוסייה, הפך לעוד לבנה בחומה. בנים ממעטים לקרוא בספרים האלה - שמראש נועדו לתת השראה לבנות - והוצאות הספרים, שמבינות כי 50 אחוז מקהל היעד מתפספס, ממהרות לפרסם גרסאות זכריות. בחו"ל כבר יצא 'סיפורים לפני השינה לילדים מורדים', לצד כותרים נוספים כמו 'סיפורים לבנים שמעִזים לחלום'. כאן, במקביל ל'ישראליות' קמה גם סדרת 'הישראלים' - ממש כמו על שאר מדפי הילדים, בהם לכל מוצר יש גרסה ורודה וגרסה כחולה, גרסת חד־קרן וגרסת דינוזאור. וכך, על סף העשור השלישי של המאה ה־21, גם עבור הדור הצעיר ואולי במיוחד עבורו, ממשיכים בני־האדם להיות מקוטלגים על פי מינם ולא על פי פועלם.

שרון קנטור 

'סיפורים לפני השינה לילדות מורדות' התפרסם בעברית ב־2018 בהוצאת כתר וכנפיים, בתרגום רונית רוקאס