נמאס לי. המשטר האיראני מתעקש לטשטש, ואנו, אזרחי המדינה, רוצים להוציא החוצה את כל מה שקורה באיראן. אבל זה לא פשוט: אנחנו יודעים על 500 הרוגים איראנים בשבועות האחרונים, ועכשיו עוד שומעים בתקשורת הזרה דיווחים על 1,500 הרוגים. לאזרח רגיל, כמוני, בלי נגיעה למנגנוני הביטחון, אין דרך לדעת את האמת. מה גם שהשלטונות באיראן פנו בימים האחרונים למשפחות הרוגים, ודרשו מהן לפרסם הודעות צער על כך ש"הבן שלנו התאבד".
שיהיה ברור: לא מדובר בשניים־שלושה "מתאבדים" - אלא בעשרות. המשטר באיראן פועל כדי להסיר אחריות. מבחינתו, כאילו גל של "מתאבדי פתע" פקד אותנו'אך אני מסתובב בשטח ומזהה שהצעירים רוצים לפרסם את האמת בעולם, וכי המשטר עושה הכל כדי למחוק את העובדות.
האמת היא שאנחנו לא רוצים מהפכה - אנחנו רוצים להילחם במציאות הקשה. אנחנו רואים מה קורה בסוריה ובעיראק ואנו מפחדים. ממה? מכך, למשל, שאם המשטר באיראן ייפול, לא תהיה לנו פרנסה.
וישנה תופעה חדשה: בריוני רחוב. כבר לא "רק" כאלו של משטרת הבאסיג' שכפופה למשמרות המהפכה, אלא בריוני רחוב שכפופים ישירות לצבא. אין להם בעיה להרוג או להעלים את הצעירים, אפילו אם מדובר בילדים בני 18 ובבני נוער. אותם בריונים משתמשים חופשי באלימות ולא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד.
לשלטונות בטהרן יש תירוץ: "ארה"ב מציתה את ההפגנות ברחוב". והעובדה שמוסקבה לא מפריעה להם לדכא באלימות את המחאה רק מעודדת את המשטר להפעיל כוח בחופשיות.
והתוצאה? מאז המחאה של 2009 לא היה המצב כל כך קשה ומייאש. בהפגנות בחודש האחרון ניכר כי המפגינים, בעיקר משכילים חסרי תעסוקה וצעירים ללא אפשרות לחלום, הופכים יותר ויותר כעוסים ומתוסכלים. מצד אחד: הם פוחדים מתגובת השלטון ומהחרפת העוני והאבטלה. מצד שני - השלטון לא סופר אותם ומסרב ללכת לקראתם. חוסמים להם גישה למוצרי מזון, לביגוד ולנסיעות, ורוצים לסגור אותם בבית - העיקר שיהיו מפוחדים. המפגינים לא באמת יכולים לקרוא תיגר על המשטר שמפעיל נגדם נשק, כסף ותקשורת, שכן גם העיתונות האיראנית מגויסת נגד המחאה.
הצעירים והמתוסכלים אמנם חולמים לברוח לטורקיה, לאירופה ולקנדה, אבל רובם יישארו כאן כי אין להם אישורי יציאה. אלו שניסו לפעול בכוח נגד השלטון הוצאו להורג או נאסרו ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלם של רבים מהם.
על השליט העליון, חמינאי, אומרים ש"יש לו רובים, זהב ואלוהים". והוא מנצל את מה שיש לו - לפי הסדר הזה - נגד בני עמו, בלי למצמץ. מטיפים לנו שאם לא נפסיק את צעדי המחאה נהפוך להיות סוריה או עיראק. אבל אולי זה כבר קרה? הערים האיראניות, קראג' ומאריוון נראות כמו אזורי מלחמה.
ואני שואל: מדוע העולם שותק? האירופאים חלשים, למדינות ערב לא אכפת, והאמריקאים לא רוצים להתערב, בינתיים. והאמת שגם רובנו לא מעוניינים שארה"ב תתערב: חינכו אותנו לשנוא את אמריקה והמערב, ולסמוך רק על עצמנו. אם תביטו בספרי הלימוד שלנו תבינו כיצד מצטייר העולם מחוץ לאיראן. זה משפיע על הצעירים. מצד אחד הם רוצים לסגור חשבון עם המשטר, אך מנגד: הם כבר לא סומכים על אף אחד.
הכותב הוא איש תקשורת, בן 32, מטהרן.
הביא לדפוס: ד"ר יוסי מנשרוף, מרכז עזרי, אוניברסיטת חיפה
