לאהוב את לנה

מצעדי סיכום השנה לא משאירים מקום לספק: 2019 הסירה סופית את סימן השאלה שריחף מעל לנה דל ריי מהיום שפרצה לתודעה. האלבום !Norman Fucking Rockwell (להלן NFR), מועמד לפרס אלבום השנה של הגראמי, מככב בצמרת האתרים והעיתונים הכי נחשבים, זוכה לטקסטים משתפכים ואף מתואר במונחים היסטוריים. שמונה שנים אחרי השיר שפירסם אותה, Video Games, הדיון המעייף אם היא "אמיתית" התחלף בקונצנזוס: כולם בעניין של לאהוב את לנה.

רגע, מה? לנה דל ריי? עם הביקורות על שירה נמרחת, קיבעון על קליפורניה ומאמצי־על מיוזעים לגרום לכל קטע להישמע כמו סרט? אחת האמניות הגדולות של דורנו? בטוחים?

אכן, NFR הוא בקלות האלבום הטוב ביותר של דל ריי (והיו לא פחות משישה כאלה בינתיים, הספק מרשים). היא התבגרה ככותבת וכמבצעת, וגם כמפיקה לצד מגע הזהב של ג'ק אנטונוף. הספינה שלה אמנם עדיין שטה על אותו ים צר ומוגבל, אבל שומעים שהיא כבר לגמרי רב־חובלת. ויחסית לנטייה העדכנית של הפופ לדחוס שלושה שירים באותו שיר, יש גם יתרון להשקעה של דל ריי בצליל שיש בו מרחב ואורך נשימה.

אלא שיותר משהמהפך הזה מצביע על הזינוק שדל ריי נתנה, הוא מעיד על חוסר הצדק שקדם לו. דל ריי תמיד הייתה כישרון והמחלוקת סביבה נגעה לנושאים, ובכן, לא בהכרח אמנותיים. "אותנטיות", למשל. כמה אנרגיה מיותרת - ודי סקסיסטית - הושקעה במאמצים לחשוף אותה כ"מוצר" של הלייבל או כתעלול שיווקי חסר שורשים. כאילו כל שאר הטאלנטים בתעשיית המוזיקה, ובמיוחד הגברים, הם השמפניה של הטבע, ורק היא עשויה מפלסטיק.

כשם שהטענות האלה נגדה היו מגוחכות אז, כך ההתלהבות ממנה נראית מוגזמת כיום. התכונות החיוביות של דל ריי - כריזמה מהפנטת, אבחנות אינטליגנטיות, נימה מרוחקת ומסקרנת - היו שם מההתחלה. מנגד, היא לא חפה מבעיות, כיוצרת וכפרסונה: מהנוסחתיות ומהיומרנות ועד לקרוא לאלבום הקודם שלה Lust For Life, כאילו לא היה איגי פופ בעולם, או לבטל הופעה בישראל שכבר פורסמה אחרי שלפתע גילתה את קיומו של הכיבוש.

המעבר הקיצוני של דל ריי, מאנדרייטד לאוברייטד, מלמד לא מעט על הפגמים של השיח התרבותי. לכן הוא לא רק מהסיפורים הגדולים של 2019, אלא של העשור כולו.