האיש שמכר את בואי

לורנס מאיירס לא התרשם במיוחד מהבחור שנכנס למשרד שלו בלונדון, היכן שניהל את חברת התקליטים Gem. הוא היה שקט, מנומס ושאפתן, אבל רחוק מלהשפריץ כריזמה של רוקסטאר. "לא הייתה לו אישיות", אומר מאיירס. "יכולת לחשוב שהוא מכל תחום: ביטוח, פקיד, משהו כזה".

אבל קראו לו דיוויד בואי. וב־1970 הוא היה יוצר מוערך בגלל Space Oddity, אבל לא רווחי בעליל. המנהל האישי שלו, טוני דפרייס, פנה למאיירס, שכבר צבר מוניטין בתעשייה הבריטית, בתקווה להזניק את הטאלנט התקוע. "אף אחד לא רצה אותו, בכלל", מספר מאיירס. "האלבום 'האיש שמכר את העולם' לא מכר כלום. אשתו, אנג'י, הייתה חזקה ועוצמתית. לה הייתה אנרגיה. הוא פשוט היה מרוכז מדי באמנות".

אז למה בכל זאת השקעת בו?

"הוא לא כתב שירי אהבה, ואהבתי את זה. הוא גם שר במבטא אנגלי, לא כמו הבריטים שאתה לא מבין מילה בגלל המבטא שלהם ופתאום באולפן הם שרים כאילו נולדו במיסיסיפי".

בואי | צילום: AP

כך נולדה ההרפתקה של מאיירס עם המוזיקאי הגדול מכולם. בחברה שלו יצאו שניים מהאלבומים הכי חשובים ברפרטואר האדיר של בואי, 'האנקי דורי' ו'זיגי סטארדאסט'. אבל אז, מאיירס סיכן אישית לא מעט כסף על מישהו שנתפס כנובאדי עם שיער אדום ושמלה. "ההשקעה הראשונית הייתה באלבום פרומו, כדי לעניין חברות תקליטים. זה עלה משהו כמו 30,000 פאונד של אז".

כמה השקעת בבואי בסך הכל?

"בערך 75,000 פאונד. האם הייתי בלחץ? ובכן, היו לי אישה, ילדים ומשכנתה. תהיה בטוח שהייתי בלחץ".

והוא התגבר כש'האנקי דורי' - כולל שירים כמו Changes ו־Life on Mars, כן? - הלך בעקבות קודמו ונכשל. "רק כשבואי הפך לדמות, הוא הצליח. בפעם הראשונה שאני ואשתי הלכנו להופעה שלו, הוא היה כלום. עמד על הבמה ושר ל־200 איש".

אז התאכזבת כש'האנקי דורי' נכשל?

"ברור, אבל כבר התחלנו לעבוד על 'זיגי'. וזיגי באמת הצליח, ואז גם 'האנקי דורי' התרומם. אנשים גילו אותו".

שמת לב לאורח החיים שלו אז?

"כן, למרות שלא הייתי חלק ממנו. הם יצאו למועדון, 'הפלמינגו' קראו לו, הומואי, דו־מיני, הרבה סמים. מאוד רוקנרול. אבל לא דאגתי. הוא תמיד הגיע בזמן לאולפן, תמיד ידע מה הוא עושה. לגמרי מתפקד".

המהפך של 'זיגי סטארדאסט' הפך את בואי לכוכב לכת, אבל מאיירס עדיין חשש שהעסק לא ישרוד. לא במקרה הוא קרא לאוטוביוגרפיה החדשה והמענגת שלו 'האנקי דורי ׁ(מי ידע?)': החיים בתעשיית הבידור מורכבים מאינספור אירועים של ניסוי וטעייה, או בשם העממי יותר: הימורים שיכולים לגרום לך לקנות מטוס פרטי או להפסיד את התחתונים.

מאיירס לא אהב את הכנופיה חסרת העכבות שבואי הסתובב איתה. כשעלתה האפשרות שבואי ייסע לארה"ב, מאיירס החליט לנצל את ההזדמנות, להיפרד ממנו ולהשאיר לעצמו נתח ברווחים. בהמשך הוא מכר לטוני דפרייס, המנהל של בואי, את הבעלות על המאסטרים של שני אלבומי המופת שיצאו אצלו. הסכום: חצי מיליון פאונד. זהו. "גם ככה בקושי שלטתי על ההוצאות שלהם", הוא מסביר, "פשוט המצאתי סכום: חצי מיליון פאונד. זה בערך כמו חמישה מיליון היום".

ואין לפעמים חרטה? "יכולתי לגור בבית גדול יותר. יכולתי להיות הבעלים עד היום, כשזה בצמרת של כל רשימת האלבומים הגדולים אי פעם". בעיתון הזה, 'זיגי' לקח מקום ראשון.

"כשאיגרות החוב של בואי נמכרו ביותר מ־50 מיליון דולר חשבתי לעצמי, 'או, אתה שמוק'".

גם אחרי הפרידה, בואי הוקיר את המנהל שהסתכן למענו כלכלית וגם העניק לו חופש אמנותי מוחלט. "אתה האיש הכי הגון שפגשנו בעסקי המוזיקה", אמרה לו אנג'י. הם נפגשו בזמן כתיבת הספר לצורך תחקיר, והיא לא חסכה בפרטים עסיסיים מהתקופה: "דיוויד בהחלט היה בחור עסוק", היא מצוטטת, "הוא זיין אינספור נשים והיו גם הרבה גברים".

× × ×

מאיירס היה בכלל רואה חשבון ששנא את המקצוע וניצל ממנו בזכות תעשיית המוזיקה. בתחילת דרכו בסיקסטיז, ערך ביקורות ואיזן את הספרים עבור מפיקי להיטים וכותבי שירים. באותם ימים, התפוצצות "הפלישה הבריטית" בפופ, האווירה הייתה שכולם או מקימים להקה או מנהלים אחת. דרך החשבונאות מאיירס למד את החוקים, התחכך בטיפוסים השונים, עד שהשתכנע שגם הוא יכול.

מי שחנך אותו היה אלן קליין, בעצמו רואה חשבון שהפך למנהל להקות אגדי וגם ידוע לשמצה. הקליק ביניהם התפתח לחברות אמת וגם לביזנס. מאיירס קיבל לקוחה חדשה, בזכות הקשרים עם קליין: להקה מבטיחה עם כמה להיטים שקראו לה רולינג סטונס. "הם הצליחו, אבל לא היה להם כסף", הוא מספר. "הבחורים היו באים והולכים. אני זרקתי אותם. הם היו טובים, אבל אף אחד לא חשב שהם יהיו היסטוריה. שוב, מי ידע?"

אחד הסיפורים באוטוביוגרפיה שעשה כותרות נוגע לשיחה של מאיירס עם מיק ג'אגר. על הפרק: נושאים סקסיים כמו ביטוח ופנסיה. ג'אגר, חניך המוסד היוקרתי 'לונדון סקול אוף אקונומיקס', דווקא הבין את החשיבות. לפני כן הוא אפילו התעניין בכניסה לעסקי הביטוח, אם הג'וב כרוקר לא יתרומם. "הוא אמר, בצחוק כזה, 'אחרי הכל, לורנס, אני לא אשיר עד גיל 60'. עשו מזה ממש רעש, בגלל שהוא בן 76 ועדיין על הבמה. נראה לי שהפנסיה שלו די מסודרת".

כמי שהכיר אותם לפני שהיו אגדות, מה הסוד שלהם לדעתך?

"הם טובים".

נו, יש הרבה טובים.

"אז אגיד לך מה הסוד: אנדרו אולדהם, שניהל אותם בהתחלה. ילד בן 19, אבל הבין שצריך למתג אותם בתור הקונטרה של הביטלס. הביטלס היו נקיים, בחליפות. הסטונס היו הילדים הרעים. הוא שילם כדי שירססו גרפיטי שלהם. תפסו אותם משתינים בציבור. הכל היה מכוון".

מבין חברי הלהקה, מאיירס היה קרוב יחסית לבריאן ג'ונס. "הוא כבר הבין שהוא לא רצוי בלהקה. בשלב מסוים זה התחיל להיות לא נעים. בטח דיברת פעם עם אנשים מסוממים לגמרי שמדברים שטויות. הוא היה מגיע ואחרי חצי שעה התחלתי להסתכל בשעון. היו לי דברים לעשות וחשבתי רק, 'איך אני נפטר ממנו'". הקרבה לג'ונס קיבלה תוקף טרגי: בליל 3 ביולי 1969, הטלפון צילצל בביתו של מאיירס. על הקו הייתה עוזרת הבית של ג'ונס, שמצאה אותו מת בבריכה.

בהמשך, קליין הצליח להחתים את הביטלס וניהל בו־זמנית את שתי הלהקות הכי פופולריות בעולם. זו הייתה הזדמנות להכיר גם את ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. ויותר חשוב: לעשות סדר בבלגן שארבעתם יצרו בחברה שהקימו, 'אפל'.

לנון ויוקו | צילום: AP

"זאת הייתה חברה בלי הנהלה ובלי שליטה. הרעיון היה מקסים - בית לאנשים יצירתיים, אבל לא היה אף אחד שינהל. אמרנו להם, 'אתם לא יכולים להמשיך ככה. כל מה שאתם מרוויחים ייעלם'. הם פתחו חנות נפלאה, אבל דברים נגנבו, וכשהחליטו לסגור אותה, באופן טיפוסי, הם רצו לתת את כל המלאי בחינם".

הם באו לבקר במשרד?

"לנון בא למשרד יום אחד. רציתי להרשים אותו ושאלתי אם הוא מעוניין לשמוע מה גיליתי עד עכשיו. הוא אמר, 'לא, לא באמת'".

בהזדמנות אחרת, מאיירס ואשתו השתתפו בארוחת ערב אינטימית עם לנון ויוקו אונו. לנון החזיק אז בית שנועד לשימור, ולא קיבל את האישורים הדרושים להרוס את הקירות. כשנשאל למה הוא מעוניין בכך, אמר למאיירס: "אני לא רואה מה הטעם בחדרים נפרדים: חדר לישון, חדר לאכול, חדר להזדיין וחדר להשתין".

תחת הניהול של קליין, הרולינג סטונס הצליחו יותר והתעשרו בהרבה. אבל בשלב כלשהו הם הבינו שהמנהל שלהם מרוויח הון על חשבונם. הפרידה ממנו הייתה מכוערת והמאבקים המשפטיים נמשכו שנים. כשהוא נתקל בג'אגר באייטיז, הוא קיבל ממנו "פאק יו" מחויך.

איגי פופ | צילום: AP

× × ×

בן 83, נשוי למרשה ואב לשלושה. יליד צפון לונדון שמכריז על עצמו כ"יהודי גאה". על קירות ביתו הצנוע בעיר תלויים עשרות תקליטי זהב, למשל על המכירות של 'זיגי סטארדאסט', של אלבומי דונה סאמר שהייתה חתומה אצלו ושורת להיטים קלילים. הוא היה חלק מתחילת הדרך של ג'ף בק ונאלץ לגרש מהמשרד את רוד סטיוארט, אז זמר בלהקה שלו, כיוון שהתנחל שם עד שהמשכורת הגיעה.

בתחילת הסבנטיז, מפיק מוערך בשם מייק ליאנדר ביקש ממאיירס לעבוד על אלבום עם מריאן פיית'פול. "היא הייתה הפנטזיה של כל בחור צעיר, אבל מייק מצא אותה ברחובות, מכורה להרואין. לא יכולתי להגיד, 'זרוק אותה בחזרה לרחוב'". בספר הוא מתאר כיצד פיית'פול הגיעה עם כמה גברים למועדון שבו מאיירס שהה. מלצר ניגש לשולחן שלו ואמר לו שהוא התבקש לשלוח בקבוק שמפניה "לשולחן של האמנית". "ידעתי שיש לה הקלטות למחר. הצעתי לשלוח לה מונית". פיית'פול כמובן לא הגיעה להקלטות.

אפרופו טיפוסים, אתה מספר שאיגי פופ שרף לך שטיחים בבית.

"כן. הוא היה אז בחבורה של דיוויד בואי. בדיוק היינו בין דירות ונתתי לו להישאר. הוא היה כאן כמה שבועות וגיליתי שהשטיחים שרופים. אני מניח שזה בגלל שהוא חימם כפות כדי להשתמש בהרואין. אבל אולי זה רק סיגריות".

מעסקי המוזיקה נפרד לקראת תחילת שנות ה־80, אחרי שפאנקיסט הקיא על הנעליים שלו בהופעה של להקה בניהולו. "הבנתי שזה נגמר", אמר ופנה לקולנוע. שם חווה מעט הצלחות ויותר מדי טראומות, אז הוא דילג לתיאטרון. לאחרונה חזר לקולנוע בדלת האחורית, כאחד המפיקים של הסרט המדובר 'ג'ודי' שבו רנה זלווגר מגלמת את ג'ודי גרלנד.

אתה יהודי במקצוע שבו כמות היהודים עלולה להוביל לאנטישמיות.

"אנגליה קצת שונה מהוליווד, בעסקי הבידור אין כל כך הרבה יהודים. אבל פעם הפקתי מחזה בכיכובו של פיטר או'טול. עכשיו, סליחה על השחצנות, אבל בכלליות - אנשים מחבבים אותי. והוא לא אהב אותי בכלל. צרח עליי כשדפקתי לו על הדלת. דיבר רק עם השותף שלי. אז החלטתי שהוא אנטישמי, אבל אני לא יודע אם זה נכון. מצד שני, המחזה עבד מדהים. הדבר הכי טוב שעשיתי. אז הוא היה יכול להיות מה שבא לו".

סטוארט | צילום: AP