"אמרו לי שאחיה, אבל היו רגעים שלא רציתי לחיות"

הדס פרץ מרעננה הייתה אשת קריירה נמרצת בת 38, דוברת מצליחה בתחום המוניציפלי, כשהחולשה הפיזית המסוימת שממנה סבלה לאורך תקופה ממושכת אובחנה לבסוף כסרטן, לימפומה מסוג הודג'קין. "זאת הייתה מסכת ממושכת של בדיקות וכאבים, אשפוזים פה ושם, מחשבות על מחלה במעיים או על משהו זיהומי", היא מתארת, "ותוך כדי המשכתי לעבוד ולתפקד, והמחשבה שאולי זה סרטן אפילו לא חלפה בראשי, לא הייתה אופציה כזאת בכלל. בדיעבד, הרופא שלי חושב שזה סרטן שלו היו מגלים אותו בזמן ‑ לא הייתי מאובחנת בשלב 3 של המחלה".

היא מצאה את עצמה לפתע בכיוון הפוך לחלוטין מהדרך הברורה שלאורכה הלכה כל חייה. "הייתי על מסלול של ילדה טובה ‑ מש"קית חינוך בצבא, תואר ראשון ושני, עבודה מכובדת כדוברת של גופים גדולים. עכשיו בעצם אני עוד מעט בת 40, חוזרת בשאלה, גרושה פעמיים (לראשונה בגיל 22 ושוב בגיל 34 ‑ ש"ג), בלי ילדים, והייתה חתונה מתוכננת נוספת שביטלתי ברגע האחרון. בבית הדתי שממנו אני באה זה לא פשוט".

האבחנה הגיעה ביום קיץ חם לפני כשנתיים. בדיקת הסי־טי שעברה הראתה בלוטות לימפה מוגדלות, ההמוגלובין בדמה היה נמוך מאוד, והרופא דרש ממנה להמיר את הנופש שתיכננה ‑ בבית חולים. "היה משא ומתן והגענו להסכמה שאני מוותרת על הנסיעה בתנאי שהוא חוסך לי את השהות במיון, שאני עולה ישר למחלקה. שיחררתי את אמא שלי והתחילו הבדיקות. אפילו כשעשו לי ביופסיה לא העליתי בדעתי שאולי זה סרטן. זה נמשך ככה שלושה ימים, אז ניגשתי לסגנית מנהל המחלקה ושאלתי מה יש לי, היא ענתה לי מיד, 'סרטן', ועשתה לי טובה גדולה בישירות שלה. עד אותו רגע לא הבנתי למה אני, אישה אנרגטית ועסוקה בת 38, צריכה לבלות במחלקה עם זקנים בקטטר, וכשהיא אמרה מה שאמרה זאת הייתה הפעם הראשונה שקלטתי משהו, שהבנתי למה כבר שלוש שנים אני מסתובבת בבתי חולים. ברגע הראשון עוד אמרתי לה, 'זה לא הגיוני', כי מבחינתי סרטן זה גוש בשד ולרזות, אבל כששיחזרתי אחורה קישרתי בין כל מיני דברים שלא הבנתי, כמו הקושי לעלות במדרגות, לבין האבחנה. לא בכיתי, היה משהו המום בתגובה שלי, והזעקתי את אמא שלי מיד, ואת הלילה ההוא, שעשינו יחד באותה מיטה בבית החולים והתהפכנו שוב ושוב, אני לא יכולה לשכוח".

מוד הישרדות

מצבה הרפואי הצריך התחלה מיידית של כימותרפיה, לכן לא היה זמן להקפיא ביציות כמקובל, ובהליך חדשני הוצאה מגופה רקמת שחלה להקפאה, רגע לפני דיכוי מערכת הפוריות. "אמרו לי שאחיה, לא היה חשש לחיי, אבל היו רגעים בכימו שלא רציתי לחיות. נעשיתי סיעודית בגיל 38. כמובן, לא יכולתי לעבוד, אבל לא יכולתי אפילו להתקלח בעצמי. היו בחילות והקאות, הייתי עייפה ברמה של לא מסוגלת לפתוח את העיניים, אבל הגוף לא מסוגל לישון. חודשים לא ישנתי. לפעמים לא הייתי מסוגלת אפילו לדבר. לא יכולתי לקרוא, לא תמיד שלטתי בצרכים. נבעטתי מהחיים".

את הטיפול בסטרואידים, שנועדו לשמר את תפקודי הריאות שלה, הפסיקה באחת על דעת עצמה. "השילוב בין כל הרעלים שקיבלתי עשה אותי תוקפנית ואלימה, התחלתי להרגיש שאני מאבדת את שפיותי. יום אחד פשוט נשכבתי על הרצפה וצעקתי שאני רוצה למות. הודעתי לרופאים שאני מפסיקה את הסטרואידים וזהו. הגמילה הייתה קשה, הגוף היה בקריז, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לחיות ככה, שאני לא יכולה להמשיך את זה. למזלי, אמא שלי הייתה איתי גם ברגעים האלה והכילה גם אותם. היו חלקים שהרגשתי שלה קשה יותר ממני. בכלל, ללא מערך התמיכה המשפחתי שלי לא הייתי בחיים היום. בחוויה שלי הוריי ואחיותיי פשוט החזירו לי את חיי, החזירו אותי לחיים, לא פחות".

גם ההתמודדות עם דמותה כחולה לא הייתה פשוטה. "להתבונן במראה היה סיוט, לשאול את עצמי איפה אני, היפה", היא מודה בכנות. "זה נשמע רדוד, אבל לפעמים ההתבוננות במראה על מה שנהיה ממני הייתה קשה יותר מהסרטן עצמו. איבדתי את היופי שלי, שבפירוש היה כלי עבורי, היה חלק ממי שאני. הנשיות נפגעת אנושות, גם המיניות. והיה איזה בלבול, כי מדברים איתך על 85 אחוזי הצלחה בטיפול, אבל את במרתפי החיים, לא בחיים, את בחיים של כאבים וכדורים וניתוחים וטיפולים אינסופיים, ואת נמצאת, פיזית, במקום שאין בו חיים, שהחיים כל הזמן אוזלים ממנו. ובתוך כל זה את אמורה לגייס כוחות כדי להיאחז בחיים. לא הייתה לי חרדת מוות, הסטטיסטיקה הייתה לטובתי, ולא הייתה לי משאלת מוות, אבל התעסקתי באובססיביות באיפה אני רוצה למות ואיך. זה היה עולם התוכן שלי בימים השחורים האלה, ורציתי להבטיח שאם אמות, זה לא יהיה מוות בייסורים. מעטה ההגנה שאנחנו כאנשים צעירים ובריאים נהנים ממנו התפרק לי לרסיסים. הייתי בת 80".

עצמי החדשה

את תהליך ההתמודדות המרשים שלה עם המחלה והשלכותיה תיעדה פרץ בטור אישי בערוץ הבריאות ואיכות החיים של ynet ובמארס האחרון הגיעה סוף־סוף ההודעה המיוחלת. "נורא פינטזתי על הרגע שבו יבשרו לי שאני בריאה", היא מספרת, "ציפיתי לאיזו התעלות רגשית ונכונה לי אכזבה. הרופא התקשר אליי, והוא היה רופא והוא השתמש במושגים רפואיים, ולא ממש הבנתי מה הוא אומר והוא לא אמר שאני בריאה לחלוטין, ובכיתי. אחרי הבשורה הטובה, הבנתי שזה גדול הרבה יותר, שייקח הרבה יותר זמן, שלא אחזור לעצמי הישנה. בעצמי החדשה יש משהו חשוף, אני לא מסתתרת יותר מאחורי השמלות הצמודות, השתחררתי מהציפייה לעתיד, מההישגיות, מהצורך המופרז בעשייה אינטנסיבית, מהצורך להוכיח שאני מצליחה. ניצחתי את הסרטן, לעזאזל".

עכשיו היא מוצאת זמן לישיבה בבתי קפה ומקפידה על אימוני ריצה, יוגה ופילאטיס. עם ההחלמה הופיע שוב, לשמחתה, גם המחזור החודשי. "הווסת היא סימן לחיים ואני מקווה שזה שהיא חזרה אומר שבקרוב אוכל להיות אמא. אין לי מושג באיזו קונסטלציה זה יקרה, הלוואי שזה יבוא עם אהבה, אבל העיקר שתהיה לי ילדה".

הטור האישי הופך כעת לסיבוב הרצאות שלוקח אותה לכל קצוות הארץ. "הסרטן אינו מתנה בעיניי", היא אומרת בהן. "לכל אחד יש היכולת לעשות טרנספורמציה בחיים, לבחור איך לחיות אותם, לשמוח בהם, לזכור שההתעצבנויות הקטנות מתקיימות בתוך מרחב שמציע גם הזדמנות לעשות לעצמך טוב בלי קשר לנסיבות. לא צריך סרטן כדי לעבור סרטן. דווקא מתוך חוסר השליטה הקיצוני, העמוק, שחוויתי, הבנתי שיש לנו שליטה על חוויית החיים שלנו, שהם יכולים לעבוד בשבילנו גם כשהקלפים שקיבלנו לא הכי טובים". *

shirgos@gmail.com

מלכת האופי/הדס פרץ

היי קוראים לי הדס ואני מחלימה מסרטן. זה מרגיש כמו במפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים, אבל המשפט הקצר הזה עונה על כל כך הרבה שאלות. "איך את מרגישה?" מחלימה מסרטן, "מה את עושה היום?" מחלימה מסרטן ו"ספרי לי עצמך", טוב אהמממ בעיקרון בתקופה הזאת אני מחלימה מסרטן.

והתשובה הזאת באמת עונה על כל כך הרבה זוויות בחיים שלי, שאני מקווה שלא איבדתי זהויות אחרות ונדמה לי שקצת שכחתי מה היה לפני המבול. חבר אמר לי שבעוד שנה־שנתיים אני כבר אשכח הכל, שזה יהיה זיכרון רחוק ועמום. אני לא יודעת אם זה נכון. אם יבוא היום שישימו לי צמיד של בית חולים לעוד בדיקה שגרתית וזה לא יציף מיידית גל של בחילות, אם תספורת קטנה לסידור השיער (הוא צומח מהר אבל מסרב להכיר בחוקי הגרביטציה) לא תגרום לי לאבד את ההכרה, ואם כל פעם שאני לא מרגישה טוב לא תהיה התחושה הזאת שהגיע סוף העולם. ויש גם דברים שלא בא לי להיפרד מהם. ההתרגשות ממעבר לדירה משלי (בא לי לנשק את הבלטות), הפעם הראשונה שיצאתי לנופש, לעשות קוקו קטנטן בשיער (קצת בכוח אבל אפשרי), להתלבש כמו מישהי שיוצאת לבלות, לבהות בלי להרגיש כלום, ולהיות מסוגלת לקרוא ספר שלם. ועוד אחד.

אני תוהה אם כמו בתחרות מלכות היופי מעבירים את הכתר באיזשהו שלב. אולי אחרי שנה. יש לי איזה ויז'ן כזה של טקס, מלכות האופי נגיד, פשוט כי נראיתי כל כך רע. בטקס מסכמים שנה של אופי מגובש עם סיפור חיים שהסתיים או התחיל מחדש ומעניקים את הכתר למלכת האופי הבאה. ולצערי יש כל כך הרבה כאלה.

ואני מתחילה להיפרד מהכתר. מהחיים בתוך דרמה מתמשכת ומטלטלת, שאין בה ביטחון בחיים ואין כמעט רגעים של שפיות. נפרדת מחוסר שליטה קיומי וסבל מתמשך. נפרדת מחיים שאין בהם חיים או שגרה או זמנים. נפרדת מתדמית של גיבורה בשקל, כשכל מה שרציתי הוא להתחיל לחיות. אני מוסרת את הכתר בשמחה.

ובלי הכתר אני מחפשת את הסיפור החדש שלי. את התשוקה שבדיוק מתעוררת והחלום שכבר מתבשל. את התשובה הבאה ל"איך את מרגישה" ו"מה את עושה בימים אלו". את הפרטנר הבא שלי ואת התובנה ההיא שטרם הופיעה. בסיפור החדש שלי תהיה שגרה שאני אוהבת, אנשים שטוב לי איתם, עבודות שמספקות אותי וחופשות בהוואי (אם אין ברירה גם יוון וקפריסין לוקח). פול אוסטר כתב שהעובדות לא תמיד מספרות את הסיפור האמיתי. ואולי זה נכון. אולי מי שאנחנו לא תלוי בביוגרפיה שלנו וטוב שכך, כי אני גרושה פעמיים, עוד אין לי ילדים בגיל 39 והחלמתי מסרטן. אבל הסיפור שלי לא נמצא שם. הסיפור שלי ואולי של כולנו לא טמון בעובדות. הוא שוכן מעבר. איפה שמרגישים ומתרגשים, איפה שנמצאים ואיפה שבוחרים. הסיפור נמצא עכשיו וברגע הזה ואין מאחוריו אג'נדות או תרבויות.

הסיפור שלנו הוא מי שאנחנו ואנחנו עושים אותו. ובא לי לעשות אותו סיפור טוב. בלי כתרים ובלי דרמות. סיפור מחובר ומתפתח עם עומקים וקשת רחבה כזו של רגשות. סיפור כזה שהוא הרבה מעבר לעובדות.

סרטן בקרב צעירים

מנתוני רישום הסרטן הלאומי עולה, כי בכל שנה מאובחנים כ־4,000 מקרים חדשים של סרטן לסוגיו בילדים ובצעירים עד גיל 40, נכון לשנת 2015.

מתוכם כ־3,600 בני 20־44, מתוכם כ־2,600 נשים.

מנתוני האגודה למחלמה בסרטן עולה כי הסרטן הנפוץ ביותר אצל נשים צעירות הוא סרטן השד.

ההערכה היא כי העלייה במספר החולים הצעירים בסרטן משקפת גידול באוכלוסייה ולא גידול בשיעורים. עם זאת, הסיכון לחלות בסרטן בקבוצה זו עלה עם הזמן רק בנשים, בכחצי אחוז מאז 1998.