הורות בטראנס
צריך לישון עם התינוק במיטה, אפשר לצעוק, אבל חייבים לבקש מיד סליחה, ואסור להשתעמם כשמראים לכם ציור מהגן. אה, ואם אתם שקועים בסלולרי כשאתם לידם, אתם לא מאוד שונים מאמהות ואבות נרקומנים. גורו ההורות מספר אחת בבריטניה, פיליפה פרי, מוציאה רב–מכר חדש ‑ 'הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו' ‑ ומסבירה לדנה ספקטור איך להפסיק לאהוב את הילדים שלכם ולהתחיל לחבב אותם. וגם: מה למדה על מערכות יחסים בריאות במשפחה מבעלה הטרנסווסטיט
"מה?" פיליפה פרי מזדעזעת, "אתם קוראים שם בישראל לילדים שלכם 'נסיך שלי' ו'חיים שלי'?"
"כן", אני אומרת, "ולפעמים גם 'אבא', למשל: 'מה אתה אומר, אבא, נלך לאכול פיצה?' הכרתי גם אמא בגן של הילדה שלי שקראה לבן שלה 'מאהב קטן', ובכל פעם שהיא הייתה אומרת, 'הנה המאהב הקטן של אמא' היה בזה שמץ של גילוי עריות".
"בסדר, הבנתי", פרי קוטעת אותי. אנחנו בראיון סקייפ, אז אני יכולה לראות איך היא מיטיבה את משקפי הדיים־עדנה האדומים והמלוכסנים שלה, כשעווית של אי־שביעות רצון חולפת על פניה. האמת היא שזה סוג של הישג. ממש לא קל לזעזע את פיליפה פרי בסיפורים על הורים שאוהבים יותר מדי. מדובר בפסיכותרפיסטית וגורואית ההורים הכי מפורסמת כיום בבריטניה, אשת טלוויזיה, בעלת טור ייעוץ בעיתון ופודקאסטים על פסיכולוגיה, שידועה בגישה הרכה והמכילה שלה כלפי ילדים. תשכחו מהיד האדלריסטית האסרטיבית של סופר־נני ("לא לרגוז, אבל לא לוותר"), ובטח מהתקפי הגערות הפרוסיות של עמוס רולידר. אפילו עינת נתן, עם ההורות המיטיבה המקסימה שלה, תזקוף אולי גבה נוכח כמה מהאמירות של מיז פרי.
זה מתחיל עם תינוקות, היא מאמינה בלישון עם התינוק במיטה ומתעבת בגלוי את כל שיטות ההרדמה באשר הן. במיוחד היא סולדת מהטריק של מאמנות השינה, במסגרתו משאירים את התינוק חמש דקות לבכות בחדר לבד ורק אז נכנסים אליו. היא טוענת שזה לא פחות מאכזריות כי "חצי מהחיים של תינוק זה שינה, אז בחצי מהחיים שלו אנחנו מתעלמים ממנו?" שזה פוגם במערכת היחסים שלו איתנו. והכי גרוע, שזה עלול לשבש את היכולת של הילד להרגיש אושר, כן, אושר, כשהוא יגדל.
גם כשהתינוק הופך לפעוט, ההשקעה שפרי מבקשת מההורים היא עצומה. אסור לשקר להם או להסתיר מהם סודות חשובים. כן, גם כשבן הזוג שלנו הוא טרנסווסטיט כמו בעלה הפרטי של פרי ‑ גרייסון פרי, אמן וסופר מצליח ‑ כלומר גבר שלובש לפעמים שמלות ומתאפר. אנחנו אמורים להתנצל בפניהם בכל פעם שאנחנו צורחים עליהם או טועים. ובעיקר, לעולם לא לדחות מעלינו את הילד כשהוא מבקש תשומת לב, אפילו אם אנחנו עייפים מאוד. היא קוראת לזה "נטישה", לא פחות. "נטישה היא ספקטרום", היא אומרת, "בצד החמור יותר יש נטישה ממשית ופיזית של הילד. אבל מבחינתי נטישה כוללת גם מצבים שבהם אתם מתעלמים מהם כשהם רוצים לשחק יחד או להראות לכם ציור. כשילד מראה לכם ציור, הוא מראה לכם את עצמו".
ועדיין, הנה היא, שחור על גבי סקייפ, מבועתת ממה שסיפרתי לה על ההורה הישראלי המאוהב. "סליחה", היא אומרת, "אבל זה פשוט מחריד. כשאני אומרת לכבד ולאהוב את הילד שלך, אני לא מתכוונת לשטויות הסנטימנטליות הדביקות האלו, לקיטש הזה של מלכים ונסיכות. ברור שהילדים שלנו מיוחדים, הרי אם הם לא היו מיוחדים בשבילנו היינו פשוט אוספים למכונית את הילד הראשון שהיה יוצא משער בית הספר. אבל אנחנו צריכים להראות להם את האהבה שלנו בדרכים אחרות. לכבד אותם, להקשיב להם, להסתכל עליהם כבני אדם, לא לסגוד להם כנסיכים ונסיכות ומאהבים קטנים. הרי מה ילדים צריכים? שיכללו אותם. טו־בי־אינקלודד. להרגיש חלק מהמשפחה, מהשבט, מהחיים האמיתיים. אין צורך לתת להם להרגיש שהם זכאים גם לסוסי פוני ולארמון".
× × ×
די התמכרתי לדרך האנגלית שבה היא מזדעזעת, אז עכשיו אני מספרת לה קצת על מסכים. מסבירה לה שישראל מובילה את מדינות המערב בשימוש במכשירים סלולריים. שילדים אצלנו מקבלים אייפד וגישה לדורה ובּוּטְס בסביבות גיל שנתיים. שאין כמעט ילד בן תשע במדינה בלי מכשיר משלו. "לא, לא, לא", היא אומרת, מנפנפת את קארה מעבר החצייה שלה, חצי שחור וחצי לבן, "הילדים שלנו מתפתחים דרך מערכת היחסים איתנו. ואם הם מול המסך כל היום הם פשוט במערכת יחסים עם מישהו אחר - המסך. באותה מידה אני ממליצה להורים לא לשחק בטלפון או לענות למיילים כשהם ליד התינוק או הילד. אנחנו יודעים שאלכוהוליסטים ומסוממים הם לא הורים טובים במיוחד. אני חושבת שהמכורים לטלפון לא רחוקים מהם. אתם יוצרים בתוכם ריקנות איומה כשאתם שמים אותם מול מסך. ואני לא רוצה להישמע דרמטית, אבל זה חלל ריק מהסוג שעלול ליצור התמכרויות בשלב מאוחר יותר בחיים. חור שחור שאנשים מנסים למלא אותו בחומרים ממכרים או בפעילויות כפייתיות".
כן, אבל לך יש רק ילדה אחת. אנשים עם שלושה וארבעה ילדים חייבים לפעמים לזרוק על הילד אייפד או להדליק לו טלוויזיה.
"אני לא אומרת להחרים את כל המסכים. המחשב הוא כלי יעיל בסך הכל. אבל כדי להתפתח, ילדים חייבים קשר אותנטי עם בני אנוש אחרים. אמרת שהישראלים עובדים המון ובקושי סוגרים את החודש? הנה רעיון. קחו את הילדים לעבודה. נכנס לנו לראש רעיון עוועים שהילדות היא מקום קסום כזה, של חדי־קרן ומיטת אפיריון, כשבתרבויות אחרות הילדים עובדים עם ההורים בשדה האורז מגיל אפס. ברור שאם את פסיכולוגית, את לא ממש יכולה להביא את הילדה שלך לעבודה, ונקווה מאוד בשבילך שבעלך לא פסיכולוג גם הוא, אלא אמן שלובש שמלות כמו הבעל שלי, אבל ילדים לומדים הרבה מלצפות בנו בעולם האמיתי. צריך לתת להם לשחק עם המדיח, במקום בצעצועי פלסטיק מטומטמים מסין. כשאתה מתקן את המכונית, שים את בן השלוש שלך לידך ותראה לו מה אתה עושה. אם את עובדת מהבית במחשב מול טבלאות אקסל, תני לפעוטה שלך להסתכל ותסבירי לה מה את עושה. זה עדיף מלהגיד לה, ‘הו, את כל כך מיוחדת, נסיכה שלי, לכי תראי יוטיוב’".
× × ×
אם כל זה מעורר אצלכם רושם שפרי (62) אולי לא כל כך מתאימה למדינה שלנו, הרשו לי לומר שלדעתי אתם טועים. פיליפה פרי - ובמיוחד הספר החדש שלה שנושא את הכותרת 'הספר שהייתם רוצים שההורים שלכם יקראו - והילדים שלכם ישמחו שקראתם' - היא בדיוק מה שהרופא רשם להורים ישראלים.
דווקא אנחנו, שכל כך מטורפים על הילדים שלנו ומקריבים את מעט הכסף שיוקר המחיה משאיר לנו, כדי שיהיה להם נייק אייר מקס או בת מצווש מושקעת עם הופעה של סטפן, כמו ללידור מהכיתה השנייה. כן, דווקא אנחנו, אולי ההורים הכי חמים ומטורללי ילודה על הפלנטה, זקוקים לשמוע כמה עצות מגברת פרי. וכמובן שאני מדברת גם עליי, שמאז שמאיה נולדה בערך, אני משליכה עליה צעצועים יקרים בקילוגרמים ולוקחת אותה לספארי בהפתעה ביום של בית ספר. והנה בכל זאת, 13 שנה אחרי, מרגישה שההורות שלי היא כישלון אחד גדול.
כי מה שאנחנו סבורים בטעות שהיא הורות טובה, אהבה ענקית שמוציאה מאיתנו השתנקויות כמו "כפרה" ו"חיימשלי את", הוא בעצם סוג של זבל רגשני, סנטימנטלי וחסר ערך. אהבה? זה לא עושה רושם גדול על גברת פרי. מה שהיא מעדיפה פי אלפי מונים זה את הרגש הפחות סוער ואפרורי הזה המכונה "חיבה". וככה היא כותבת בהקדמה, "הספר הזה מיועד להורים שלא רק אוהבים את ילדיהם, אלא רוצים גם לחבב אותם".
וזה כבר נשמע כמו מדע בדיוני, כי למען האמת, אני מכירה מעט הורים שמחבבים את הילדים שלהם. כלומר, כמעט כל מי שמסביבי אוהב את הילד שלו, למרות שיש לנו המון ביקורת על תכונות מסוימות ומרגיזות שלו, ותכף נדבר גם על זה. אבל ליהנות מהשהות שלנו איתם? מאחר הצהריימים הארוכים, שבהם אנחנו נדרשים לשחק איתם בפאזל או בברביות? לחכות לחזור מהעבודה רק כדי לשמוע איך היה להם בגן? זה כבר נדיר.
"ולך יש לך קשר טוב עם הבת שלך, פלורנס?" אני שואלת את פרי. "יש לי", היא אומרת. "היא בת 27, אבל אנחנו עדיין מדברות כל יום ואינטימיות אחת עם השנייה. זה קורה כי כבר בהיריון החלטתי לעשות שני דברים עם הילדה שלי: 1. להיות אותנטית ואמיתית. 2. לכבד אותה. בהיותי אנושית, כמובן שגם אני איבדתי את זה מדי פעם, אבל בכל פעם שצרחתי או כעסתי, הייתי עוצרת לשנייה, משקיפה על זה מהצד וחושבת, 'טוב, זה לא היה קוּל מצידי בכלל'. ואז מתנצלת בפניה. עוד כשהיא הייתה ממש קטנה הייתי אומרת לה: 'זוכרת שבבוקר הייתי טיפה קצרה איתך, זה לא היה פייר. זה פשוט שהשיפוצניקים הגיעו ונלחצתי מכל האבק והסולמות, אז הוצאתי את זה עלייך'".
× × ×
כן, פרי היא מאמינה אדוקה בזה שבהורות אין שום דבר שאי־אפשר לתקן. חלק מאוד חשוב מהתיקון הזה הוא לבקש כל הזמן סליחה מהילד. לא להעמיד פני חזק וכל יכול שיודע מה הוא עושה, לא להקשיב להורים שלכם שטוענים שאתם צריכים להיות סמכותיים. להיות אותנטיים עם הילד, כנים במאה אחוז, ואם הרמנו את הקול שלנו, להכיר בטעות הזאת מולו ולהיות אמיתיים.
"הילד ממילא קולט שאתם לא מושלמים ורק מזייפים את זה", היא אומרת, "תנו לו להכיר אתכם באמת. ילדים הם הרי לא מה שאנחנו אומרים להם לעשות, הם מה שאנחנו עושים איתם".
רק על דבר אחד היא לא רוצה שנתנצל בפני הילדים שלנו. על מי שאנחנו ואיך שאנחנו חיים. אני מספרת לה על חברה שלי שבכתה לי השבוע. הפסיכולוגית נתנה לה בראש על המחשבות שיש לה לאחרונה להתגרש מבעלה. "לא מעניין אותי אמא שמחה יותר או הורים מאושרים", אמרה לה הפסיכולוגית, "הילדים צריכים אתכם יחד".
"שטויות", פריי פוסקת. "זה לא משנה אם ההורים גרים יחד או בנפרד, הדבר היחידי שחשוב זה שהם יסתדרו. לא משנה כמה האקס שלכם מעצבן אתכם, תמיד תכבדו אותו מול הילד. אל תטנפו עליו".
ומה לגבי סגנון חיים אלטרנטיבי? נגיד, יש לי מכרה שהיא פוליאמורית ולא יודעת איך לספר לילדים למה אבא יוצא בלילות ומי זה הידיד הזה שכל הזמן מתקשר אליה.
“אני נגד שמירת סודות מהילד. למשל, בעלי הוא טרנסווסטיט, שזה אומר שלפעמים הוא יוצא מהבית בשמלה יפה. את בהחלט יכולה לקרוא לזה סגנון חיים אלטרנטיבי. לפני כמה שנים, כשהוא זכה בפרס מאוד יוקרתי על האמנות שלו והבת שלנו הייתה בערך בת עשר, עיתונאית אחת ארבה לפלורנס מחוץ לבית ספר מבלי שידענו מזה, לכדה אותה ופשוט שאלה אותה, "איך זה מרגיש שיש לך אבא טרנסווסטיט?" והבת שלי ענתה ישר: "אני לא יודעת, אף פעם לא היה לי סוג אחר של אבא!" תראי איזו תשובה מבריקה. כשלא מסתירים סודות וכנים עם הילדים, זה נהיה נורמלי לגמרי בשבילם. לא צריך לפרט, רק לא לשקר. יש כמה דברים שהילדים שלך צריכים לדעת, וכמה דברים שהם ממש לא רוצים לדעת. הם רוצים לדעת למשל, שאמא ואבא ישנים באותו חדר, אבל לא מעוניינים לשמוע כמה פעמים בשבוע אתם מקיימים יחסי מין. אז אם את למשל פוליאמורית ומביאה הרבה מאהבים הביתה, אל תנסי להגניב אותם פנימה באישון לילה, כי הילד תמיד מרגיש את הסוד באוויר. פשוט תגידי לו בטבעיות, 'לאמא יש מסיבת פיג'מות היום, איזה כיף לה'".
אבל צריך לשבת ולעשות להם את "השיחה"? ממש להסביר להם?
"אני נגד כל דבר שיש לו טקס בישבן. אני בעד טבעיות נטולת בושה. נורמליוּת, נו. ואם אבא לפעמים לובש שמלת פאייטים ועקבים, זה פשוט שם, בבית. לא עושים מזה עניין ומנהלים שיחה גדולה".
הילדה שלך שאלה אותך פעם למה אבא אוהב פאות ושמלות?
"בכנות, אני לא ממש זוכרת. אם היא כן שאלה בטח עניתי לה משהו כמו, 'אבא לובש שמלות כי הוא פשוט אוהב את זה'. מה שבטוח זה שלא ניהלנו שיחה טעונה סביב זה. מעולם גם לא ניהלנו שיחה טעונה סביב סקס ועובדות החיים וזכויות להט"בים וכל זה. זה פשוט שם, ואז גם מקבלים את זה בטבעיות".
את מתארת את זה כאילו שזה היה לה ממש קל. הליכה נעימה בפארק.
"היה לה יותר קשה עם העובדה שיש לה אבא מפורסם. אף ילד לא אוהב להיות הטָפֵּט של האבא הצבעוני שלו, לגדול בצילו. אבל היא מתמודדת גם עם זה טוב מאוד".
את אומרת שחשוב שנהיה כנים עם הילד. מצד שני, יש מלא גורואי הורות שטוענים שצריך לסגל לעצמנו סמכות הורית כמעט בכוח, לשמור על גבולות.
"אני כן בעד גבולות, כי לכל אחד יש דברים שמרגיזים אותו. גם הורים שמחזיקים מעצמם רגועים וסבלנים יגיעו לקצה שלהם מתישהו. ואז לילד יהיה הורה לא עקבי, שלא ברור מתי הוא זורם ומתי הוא מאבד את זה. לכן אני ממליצה לשים את הגבול לילד הרבה לפני שאת מגיעה לגבול שלך. נגיד שהגבול שלך הוא שהילדים יהיו במיטה ברבע לעשר, אחרי זה את כבר מתחילה להתגרד מרוב רצון להיות לבד ‑ שימי אותם במיטה בתשע. אין ילד שלא יעדיף הורה חביב ותקיף שישים אותו במיטה בתשע, במקום שוטר עצבני וצורח ברבע לעשר".
× × ×
אז איך מגיעים לחלום הזה ששמו מערכת יחסים נהדרת עם הילד? מתחילים במודעוּת, טוענת פרי. כן, אני יודעת, מילה משמימה, אבל מדובר בעצם בלשים לב איפה אנחנו מתרגזים הכי חזק על הילדים שלנו. איזו התנהגות מוציאה מאיתנו את הקוף. מה הוא עושה כרגע שגורם לנו לפתוח את הפה ולהגיד דברים שנשמעים בול כמו הדברים שהבטחנו לעצמנו שלא נגיד להם אף פעם?
"תגדיר את עצמך, לא את הילד שלך", זה כלל הזהב של פרי ליחסים טובים. "אם החדר של הילד לא מסודר, אל תגדירי את הילד באמירה מכלילה, כמו 'איזה ילד מבולגן אתה, ממש כמו אבא שלך', או 'איך אתה יכול לחיות ככה?' תדמייני כמה זה נורא להיות בצד שמקבל את כל ההגדרות האלו. איך תרגישי אם יבוא מישהו גדול ויגיד לך, 'את כזאת חזירה בטלנית, איך את חיה כשבבית מחכים הרים כאלו של כביסה?' במקום זה תגידי, 'אני אישה מסודרת מאוד, מאמי, ומפריע לי לראות חדר כל כך מבולגן'. במקום להגדיר, את מתווודה בפני הילד על מה שאת מרגישה. אם את כבר רוצה ללכת מגינת השעשועים, את לא אומרת לילד, 'הולכים עוד חמש דקות, שיחקת מספיק', מי את שתדעי אם היה לו מספיק או לא? את אומרת: 'הולכים עוד חמש דקות כי לאמא מתקלף המוח מרוב שיעמום והיא רוצה הביתה'".
כלל הזהב השני של פרי הוא "אל תכחישו רגשות". "אנחנו רוצים להיות האנשים שאיתם הילדים שלנו יוכלו לדבר", אומרת פרי, "והם לא יעשו את זה אם במקום להקשיב להם כשהם מתלוננים שהם לא רוצים לאכול את המרק של סבתא, נגיד ישר: 'שטויות, סבתא בישלה אותו במיוחד בשבילכם, והוא נהדר'. כי מה אנחנו מלמדים אותם ככה? לא לסמוך על המחשבות שלהם. ואם לא תכילו גם את התלונות הקטנות, אולי הם ירגישו שהם לא יכולים לספר לכם כשהמורה הדוחה לפסנתר שם להם יד על הרגל. הרי אם מישהו היה אומר לך, 'אין לך שום סיבה להיות עצובה, כּוּלָה הבוס העליב אותך היום', היית מתרגזת, אז למה זה בסדר שנגיד להם, 'אסור לך לכעוס על סבתא, היא סבתא מדהימה?'"
קראתי שעד גיל מאוחר יחסית לא כל כך הערכת את עצמך. עבדת בכל מיני עבודות מזדמנות, כולל במקדונלד'ס. ורק בגיל 30 פלוס נרשמת ללימודי פסיכולוגיה.
"תראי, למדתי המון מהעבודה במקדונלד'ס, אבל כן, לא האמנתי במשך שנים שאני שווה משהו. זה היה הרבה בגלל הדרך שבה ההורים שלי התייחסו אליי, כמו לחפץ שצריך לעצב אותו ולנזוף בו כשהוא לא מתנהג יפה. כשלא מקשיבים לך, אתה גדל בתחושה שהמחשבות שלך לא שוות כלום. אני קוראת לתחושה הזאת 'ללכת לאיבוד בתוך עצמך'. כי אתה מפסיק להאמין לעצמך".
ושוב, יותר קל לעצור ולהכיל את הילד בצורה רגועה כשיש לך רק בת אחת.
"אין ספק שזה יותר קשה כשיש יותר מאחד. אבל גם אז זה סופר־חשוב להתייחס לכל אחד ואחד כבן אדם ולא כאל דבוקה אחת, 'הילדים'. אמהות אומרות לי, זה כל כך קשה לעצור כל מה שאני עושה, לרדת לגובה של הילד ולהגיד, 'אני מבינה שזה עצוב שאחיך לקח לך את הלגו', אבל אולי כדאי לשנות את הדיסקט. במקום לשנוא את הבלגן בבית, תזכרו כל הזמן שאתם משקיעים עכשיו בשביל מערכת יחסים נפלאה אחר כך. זו כבר סיבה ממש טובה להתאמץ".
ומה עם מערכת היחסים עם ההורים שלך?
“לאט־לאט הבנתי שההורים שלי הם מוצר של ההורים שלהם שהיו מוצר של ההורים שלהם, והתחלתי לסלוח. לפני כמה שנים, הייתי עם בעלי אצל ההורים שלי בכריסמס, ופתחתי את המתנה שבעלי נתן לי. היא הייתה זוג קבקבים כתומים זרחניים, עם עקבי פלטפורמה עצומים. אמא שלי ישר אמרה משהו שיפוטי כמו: 'שלא תעזי להסתובב עם זה בלונדון'. באותו הרגע קפצה בי בת ה־14 הווכחנית מפעם וכמעט אמרתי לה: 'בטח שאני יכולה, תסתכלי עליי'. במקום זה ניסיתי להסתכל על זווית הראייה שלה, ואמרתי, 'אה, נכון. כשגרת בלונדון זה היה בדיוק אחרי המלחמה, וכולן לבשו שמלות שאנל קטנות ופנינים ונעלי סירה, והיו מנדים אותך חברתית אם היית נועלת את אלו', והיא אמרה במין ציוץ שמח, 'כן!! בדיוק זה!!'"
אז תיקנת את מערכת היחסים שלך איתה?
"הממ, הצלחתי לראות את הצד שלה יותר ויותר. היא עדיין נחרדה כשהייתי באה לבקר אותה עם קרוקס. אבל שני ההורים שלי כבר מתו מזמן, למרות שהם עדיין במוח שלי. לפעמים אני חושבת, 'מותר לי לנעול את הקבקבים הכתומים לערב הגאלה הזה?'"
יש היום שני ז'אנרים עיקריים של אימהות. טייגר־מאמס, שזה אימהות מהסוג הסיני או הרוסי, דורשות מלא מהילד, ממלאות לו את היומן בכינור, פסנתר ואנגלית עסקית. ואימהות הליקופטר, שחגות מעל הילד ודואגות לכל מחסורו ומסדרות לו עניינים מאחורי הגב ומתקשרות לילד שהעליב אותו.
"ללטש את הילד ולנסות לעצב אותו לילד לדוגמה, זה לא להיות איתו במערכת יחסים. מצד שני, אם את אמא מכסחת דשא כזו שמיישרת לילד את החיים כדי שיהיה לו קל לדרוך, זה גם לא טוב. אם את עושה בשביל הילד משהו שהוא יכול לעשות בעצמו - את מחלישה אותו. נקודה. זה בסדר לעזור, הנה, תראה איך מרכיבים פרויקט חללית למדעים, זה לא בסדר לבנות את חללית הקרטונים בעצמך. וגם עדיף לא ללכת לבית הספר ולדבר עם המורה בשם הילד, אלא אם כן זה משהו חמור כמו חרם גדול או התעללות ושיימינג. במקום זה, יושבים מול הילד ואומרים: 'נראה שאתה מאוד סובל בבית הספר. איך אני יכולה לעזור?' עושים איתו בריינסטורמינג, סומכים גם עליו שהוא מסוגל להביא פתרונות".
מה לגבי ילדים מתבגרים? כי עם הבת שלי אני מרגישה שאני נכשלת לאחרונה.
"זה חשוב להסתגל לגיל ההתבגרות, וזה מאוד קשה, כי לפעמים רק שבוע לפני הם היו הילד המשתף שלך, ופתאום הם נוהמים עלייך 'די!' בכל פעם שאת מדברת. כשהילדה שלי הייתה בת 14 היא אמרה לי ערב אחד, 'אני יוצאת הערב עם חברות, ואנחנו עומדות לקחת את אוטובוס הלילה ולהסתובב בלונדון'. אני מודה שזה העיר בי שדים והתחשק לי לומר לה, כמו שאמא שלי הייתה אומרת: 'לא, את לא'. אבל מה שאמרתי במקום היה, 'אני יודעת שאת בוגרת, אבל הבעיה היא שתצטרכי לחכות קצת עד שאני אסתגל לזה שאת גדולה, כי כרגע אני מפחדת מדי לתת לך לעשות את זה'. הגדרתי את עצמי ולא את הבן אדם השני. ולא שהיא הגיבה בנעימות, היא גילגלה עיניים ואמרה, 'אז תצטרכי להתרגל לזה, כי עוד מעט אני אצא כל לילה'. ואני אמרתי, 'נכון, אני באמת אצטרך להתרגל לזה'".
חחחח. בשביל זה אני צריכה להגיע איתה לכלל שיחה, הבת שלי לא מוכנה לדבר איתי בכלל ורצה ישר לחדר.
"הילדה שלך לא רוצה לדבר איתך כי את רודפת אחריה. כשרודפים אחרי מישהו הוא בורח מאיתנו. אני לא רודפת אחרי אף אחד. לא אחרי גבר ולא אחרי עבודה ולא אחרי הבת שלי".
גם אני לא, אבל הבת שלי שינתה אותי והפכה אותי לנואשת כזאת שמחזרת אחריה.
"היא לא שינתה אותך ואל תגידי את זה. זה הופך אותך לקורבן פסיבי. תגידי שאת שינית את עצמך במערכת היחסים איתה. במקום להשתנות ולטפל בהתנהגות הרעה שלנו, אנחנו רק מקוננים שזה אבוד. אנחנו חיים בעידן כזה שבו האשמה ההורית חוגגת. כולם מתוודים ברשתות החברתיות על החטאים שלהם, על כמה שהם מרגישים כישלון. זה לא ממש מועיל לילד, להסתובב בבית בשיער סתור ולייבב: 'אוי, נכשלתי כאמא, אני כל כך מתביישת בעצמי'. להבחין איפה את טועה ולתקן את זה? זה כן יעזור לו".
מה באמת קורה בשטח מדריכי ההורות אצלכם באנגליה? מה הטרנד עכשיו?
"אני לא כל כך קוראת גורואי הורות אחרים. הספר האחד שכן היה מבריק בעיניי היה 'איך לדבר עם הילדים ככה שיקשיבו לך', ואני ממליצה עליו. אבל כל שאר המטיפים שמתייחסים לילדים כמו אל כלבי מחמד שיש לאלף ולמשטר? אני לא מתה על זה".
