שלישי 22 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רלי אברהמי
    7 ימים • 25.12.2019
    יומן הקפטן
    הפרפורים בחזה ששלחו אותו היישר לחדר מיון בדיוק כשנולדו שני ילדיו. טיפולי הבוטוקס שהוא עושה כדי שהפרצוף לא יקרוס. הסירוב לעבור עוד ניתוח קיצור קיבה למרות שהרופאה המליצה. והחלום הנבואי על אייל גולן. איציק כהן, קפטן איוב בשבילכם, מסביר למה הדו–קיום שהוא רואה ב'פאודה' לא יכול להתקיים עכשיו בישראל
    יערה יעקב | צילום: רלי אברהמי

    לאהבה יש כל מיני ביטויים. השבוע מישהי אמרה לי: "אתה עושה טוב”. היא נראתה חמודה, אז אמרתי לה, “גם את עושה טוב”, והיא ענתה, “כן, אבל אתה עושה טוב כל פעם לאלף אנשים”. איזה משפט יפה. מישהי אחרת עצרה בחריקת בלמים כשיצאתי עם הכלב לטיול ואמרה, “זו זכות שאתה חי במדינה הזאת!” זה הצחיק אותי. אני מרגיש שאני משמח וזה נעים, בטח שזה נעים, זו אהבה. כשלא נעים לי אני אומר. על טיסה בשלוש לפנות בוקר, כשאני מעוך בכיסא ומישהי באה, מחבקת אותי ואומרת, “אפשר?” אני אומר, “לא”. אני לא קורבן של זה.

      

     

    סטרס עלול לגרום לפרפורים בחזה. פעמיים הלב שלי פירפר: כשהבת שלי דניאל נולדה לפני 18 שנה וכשהבן שלי רפאל נולד, לפני שבע שנים. כשזה קרה בפעם הראשונה הרגשתי דופק לא סדיר. התקשרתי לחבר רופא וסיפרתי לו מה עובר עליי, והוא מיד שלח אותי לחדר מיון. אחרי שנים, כשזה קרה לי שוב, ידעתי מיד מה זה וישר נסעתי למיון. זה דבר מאוד מלחיץ. בשתי הפעמים אמרו שזה כנראה קשור לסטרס.

     

    הלכתי לרופא מומחה שאמר, “אני אתן לך כדורים נגד פרפור ואז יהיה לך שוב פרפור, אז אני אתן לך כדורים יותר חזקים ויהיה לך שוב פרפור, ואז נעשה לך קוצב לב”. הוא גם אמר שאם אעשה ניתוח לקיצור קיבה, יהיה לי פרפור לב תוך כדי כך. אמרתי לו שאני לא יודע מי נתן לו אישור להיות רופא, אבל הוא לא צריך לפגוש בני אדם או לבשר להם בשורות. הודעתי לו שאני לא אקח כדור אחד. אתה לא תקבע עליי, אמרתי. אני לא לוקח כדורים בכלל. אני עושה בדיקות דם פעם בשנה, ולפי זה אני בסדר.

     

    איציק כהן ב’פאודה’. "מבקשים ממני סלפי בלונדון, בלאס־וגאס, בלוס־אנג'לס, בכל מקום"
    איציק כהן ב’פאודה’. "מבקשים ממני סלפי בלונדון, בלאס־וגאס, בלוס־אנג'לס, בכל מקום"

     

     

    כשהמשקל לא מטריד אותך, הוא גם לא מטריד אחרים. מי שניתחה אותי לקיצור קיבה אמרה לי שאנחנו צריכים להיפגש שוב כי עליתי במשקל, וצריך ניתוח המשך. אני לא רוצה. אני אוהב את איך שהפנים שלי נראים עכשיו, אני בסדר. כלומר, אני אשמח לשקול פחות, אבל לא אעשה משהו בנידון. כשעניין המשקל מטריד אותי אנשים מעירים לי עליו, וכשהוא לא מטריד אותי, אני לא מקבל על זה הערות בכלל. פעם הייתי מקבל הערות איומות, כמו “אתה נראה כמו טנק”. היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם אפשר להגיד לי משהו. הרבה פעמים הייתי אומר, “לא, עשו לי טובה ואל תגידו כלום”. אנשים נורא עסוקים במה הם אוכלים, ויותר קל לתת עצות לאחרים. ההתעסקות עם זה היא מע"מ שאני צריך לשלם. היום, אולי כי זה לא בתודעה שלי, אני לא מקבל ריקושטים על המשקל.

     

     

    סדרת טלוויזיה היא סטארט־אפ משנה חיים. יש את החיים לפני התפקיד שלי כקפטן איוב ב'פאודה' ויש את החיים אחרי. זה מתבטא בסוג התפקידים שמציעים לי, גם בארץ וגם בחו"ל. נהייתי ביטחוניסט פתאום. בעקבות 'פאודה' עשיתי סרט בלי אודישן עם בן קינגסלי ומוניקה בלוצ'י, "עכביש ברשת" שייצא בארץ ב־16 בינואר. התקשרו אליי, “תקשיב, אתה פנוי?” “כן, מה?” “סרט של ערן ריקליס”. “באיזה תפקיד?” “ראש המוסד”. ואני הייתי בשלישות ברמת־גן, את מבינה?

     

    השבוע, בפרמיירה של העונה השלישית. "אני עושה פעם בחודש מיצוב והצערת העור, פחות הזרקות"
    השבוע, בפרמיירה של העונה השלישית. "אני עושה פעם בחודש מיצוב והצערת העור, פחות הזרקות"

     

    'פאודה' גם מביאה לי קהל מכל העולם. מבקשים ממני סלפי בלונדון, בלאס־וגאס, בלוס־אנג'לס, בכל מקום. בטורקיה נכנסתי לפיצוצייה ופליט מסוריה זיהה אותי ואמר לכולם, “סליחה, סליחה, סליחה, אני עושה סלפי עם הקפטן”. מישהי ראתה באינסטגרם שאני בטורקיה בערב שבו היא מתחתנת, “בעלי מטורף עליך, אני רוצה שתבוא לחתונה”. אמרתי לה שאני עם חברים, אז נהיה חמישה. כשהגענו, הפרצוף שלו היה שווה חיים שלמים. 

     

    'פאודה' (העונה השלישית משודרת בימים אלה ב־YES ׂוב־STING TV) מאוד שיכללה את היכולות המשחקיות שלי. גם לליאור (רז) זה עשה משהו, אבל כשהוא משחק, הוא לא בא עם נוצות הטווס של התהילה ההוליוודית.

     

     

    במה היא מקום טיפולי. כשאני משחק אני לא עושה כאילו אני בוכה, זה באמת. אם אני כועס בסצנה, אז אני כועס באמת. הבמה זה המקום שאני הכי פחות צריך לשחק בו. כשראיתי את הפרק הראשון בעונה השלישית של 'פאודה' יחד עם הקהל, זה היה מדהים. שמעתי את הרחש בקהל כשהסצנה שלי התחילה. יש משהו חזק וממגנט בקפטן איוב. אני מסתכל ואומר: אני אוהב אותו, אני מאמין לו. זה שאני מאמין לעצמי, זה הרבה.

     

     

    המדינה שלנו פסיכית. יום אחד, קצת אחרי שנשמעה אזעקה, אספו אותי לצילומים. ראיתי יירוטים מעל המונית. זו מדינה משוגעת. אתה יכול לקום בבוקר והכל מתהפך. זה יכול להשתנות. על הסט של 'פאודה' יש דו־קיום. אני מאמין שאם זה יכול לקרות על הסט, כשיש מפיקה ויש מטרה משותפת, אז זה אפשרי, אבל כשאין מי שיפיק את האירוע הזה, וכרגע המנהיגים שלנו לא רוצים להפיק שלום או דו־קיום, זה לא יקרה. אם אין מבוגר אחראי, זה לא יכול לקרות.

     

     

    לשימוש יתר בגוף יש מחיר. אומרים שלא מתים מעבודה קשה? אז אני חושב שכן. ממש. אם אני לא יכול לישון את השש שעות שלי בלילה וכמה פעמים בשבוע גם שנ"צ, אז זה לא שווה. אני הולך למרחקים ארוכים. הייתה תקופה שהיה לי מאמן פרטי ואם תיקחי אותי לאימון אני אלך, אבל אין לי כוח לזה. אני בעד בוטוקס ובעד כל מה שיגרום לפרצוף שלי לא לקרוס בעשורים הקרובים, בעיקר כי אני מצטלם. אני עושה פעם בחודש מיצוב והצערת העור, פחות הזרקות. אני קונה גם מלא קרמים. כשאני נכנס לסופר־פארם והמוכרת אומרת לי שיש קרם חדש אני אומר לה, “נשמה יש לי כל כך הרבה קרמים שאני יכול למרוח את הכל על הקירות ועדיין יישארו לי עוד”.

     

     

    טיפולים שומרים עליך. אני עושה מדיטציות, הולך למטפלים בביו־אנרגיה, בהילינג, ריקול הילינג, למדקרים ולמסאז'יסטים. זו תחזוקה לעצמי. יש לי מדקר חדש. אמרתי לו, “ז'ניה, הברך שלי נורא כואבת, תעשה לי משהו”. הוא טיפל בי ויצאתי פיקס. באותו ערב הופעתי בהצגה ופתאום השתטחתי על הבמה. החלקתי על הרגל שבה הוא טיפל. חשבתי, איזה מזל, אם זה היה קורה לפני, הרגל הייתה מתפרקת, ככה לפחות היא חזרה לאותו מצב. בעבר הייתי גם בטיפול פסיכולוגי, אבל היום זה פחות מדבר אליי. טיפולים אלטרנטיביים יותר אפקטיביים בשבילי.  

     

     

    מספיק שאדם אחד יאמין בך. לא צריך שכולם. כשגרתי בראשון, הייתה לי שכנה, זהבה, מורה לתיאטרון. הייתי בא איתה ועם התלמידים שלה לכל ההצגות שהם ראו. כשסיימתי צבא, היא אמרה לי, “אתה צריך להיות שחקן”. אמרתי לה, ממש לא, אני אהיה ספר. עבדתי חודשיים במספרה, פחות אהבתי שצועקים עליי, “תחפוף לזאת”, “תהיה פה”. זהבה אמרה לי, “לך ללמוד משחק”. הלכתי לאוניברסיטת תל־אביב. בסוף שנה א' אמרו לי, “אין לך מה לעשות בתחום”. כל כך הרבה פעמים אמרו לי מה אני לא אהיה, מה אני לא יכול לעשות. זה חישל אותי ונתן לי המון כוח. אמרתי, אני רוצה לסיים את התואר הזה, אז אני לא אהיה שחקן, בסדר. בשנה א' באמת לא יכולתי לעמוד על במה, אבל בסוף שנה ג' כבר כן יכולתי. זהבה צדקה.

     

     

    כשאתה מתפרסם הכל נפתר. הסטיגמות, הבעיות. כשהייתי ב’בנות פסיה’, למשפחה שלי היה אולי לא נעים שזו הקריירה שבחרתי לעצמי, אבל ברגע שהופעתי בתוכנית של דן שילון וקיבלתי שער ב'ידיעות אחרונות', נגמרו כל הבעיות. ההורים שלי מאוד גאים בי. הם עשו עבודה מאוד טובה מהבחינה הזאת, שהם אף פעם לא חסמו ממני שום אפשרות. גם כשאמרתי להם, “אני הולך ללמוד סַפּרות”, הם אמרו, “לך תלמד להיות ספר, תצליח”.

     

     

    ילדים זה משחרר. זה נורא מקל בעיניי, כשיש מישהו שהוא לפניך בדרגת החשיבות. כשאתה כבר לא מספר אחת, אלא קודם כל הילדים. יש מקום שבו הכל מואר, חם ונוצץ, ויש מקום שהוא החיים עצמם. למדתי את זה עוד בבנות פסיה. אתה מופיע בפני אולם מלא צרחות, ואז חוזר באופניים הביתה לעשות ספונג'ה. אבל אני אוהב את הדיסוננס הזה. את העובדה שלא הכל קשור לתהילה או לפרסום, אלא להתנהלות רגילה של בני אדם. אני עושה כביסות, מכין אוכל, מארח חברים. הבן שלי רפאל מנגן בכינור. הבוקר לפני שיצאתי אמרתי לו, “יש לך היום קונצרט, בוא אני אספר אותך”, זה היה בשבע בבוקר. הוא אומר, “עכשיו אבא?” עניתי, “נעשה את זה מהר”. הכנתי לו ולדניאל כריכים, שמתי מכונת כביסה ובאתי לראיון. זה כיף, זה מגוון. 

     

     

    יותר קל לעשות כל דבר מאשר לעשות מה שבאמת צריך. המורה שלי לערבית, עבד נאטור, אמר לי: “אני מלמד אותך ערבית, עליי”. אמרתי, “עזוב אותי, קח אותי לארוחת צהריים, מה, אתה לוקח אותי ללמוד?” אני עושה עכשיו חזרות להצגה חדשה בשם 'טוק טוק'. אני צריך ללמוד את הטקסט, אז אני עושה הכל חוץ מזה. הבית מסודר, מתוקתק, כביסות, הכל מקופל.

     

     

    תרי"ג מצוות זה יותר מדי. אני לא רואה את עצמי חוזר בתשובה. אחי הקטן ואמא שלי חזרו בתשובה וגרים היום בנתיבות. הוא נסע לטיול אחרי צבא לאוסטרליה עם חבר'ה לגלוש, ורב אחד החזיר את כל הגולשים בתשובה. באותה תקופה אחי גר עם אמא שלנו בבת־ים, אז היא גם חזרה בתשובה. היו לה שורשים דתיים בילדות, בפנימייה הדתית שבה היא גדלה. אני רואה שטוב להם, אבל אני לא שם. תרי"ג מצוות לעצלן? יש לי עצבים? זה יותר מדי מטלות. לא בשבילי. הדבר שיותר השפיע על הקשר בינינו זה המרחק. נתיבות זה רחוק. זה פרויקט לנסוע לשם. 

     

     

     

    אם אתם לא רוצים לדעת את האמת, אז אל תשאלו. הילדים שלי יודעים שאין אצלי חרטא. כשהם היו מביאים הביתה ציורים, אם זה לא היה טוב, הייתי אומר להם. זה נורא, אבל ככה הם יודעים שאני לא אומר סתם. קשה לי לא להגיד את האמת. זה קורה לי גם בעבודה. נופר סלמאן, שמשחקת את הבת שלי במחזמר 'זה אני', שאלה אותי יום אחד, “איך השיער שלי? איך הקוקו?” אמרתי, “למה את שואלת? את יודעת שאני אגיד לך את האמת וזה לא נראה טוב”. היא אמרה, “אבל אני צריכה לעלות עכשיו על הבמה”. עניתי, “אז אל תשאלי אותי. אל תשאלי שאלות, שלא תשמעי שקרים”. אם אני שואל, אני רוצה שיגידו לי את האמת. 

     

     

    יש דבר כזה, חלומות נבואיים. לפני שנה חלמתי שאני פוגש את אייל גולן בקאמרי. הוא מחבק אותי ואומר לי שהוא רוצה שאשחק את האבא במחזמר של מאור זגורי ‘זה אני’, שמבוסס על שיריו. התעוררתי מזה בשתיים לפנות בוקר, והרגשתי כאילו זה קרה באמת. למחרת קיבלתי טלפון מהמפיק חיים סלע, רצה להציע לי תפקיד במחזה החדש של זגורי. אמרתי לו, אתה רוצה שאני אשחק את האבא ב”אייל גולן”. כששאל איך אני יודע, אמרתי לו שחלמתי על זה, וכבר אמרתי לאייל “כן” בחלום. היה לי עוד חלום כזה. החניתי את הרכב ועשיתי שנ"צ, וחלמתי שברק פוגע באוטו. אז קמתי מהמיטה והזזתי את האוטו לחניה אחרת, יותר רחוקה. למחרת, עברתי ליד המקום שבו חניתי קודם, וראיתי שעץ נפל שם וריסק אוטו. היו לי כמה חלומות נבואיים כאלה. הרבה פעמים אני אומר “לא” לפרויקטים בגללם.

     

     

    פרטיות זה הכרחי. אני לא בזוגיות ולא באפליקציות היכרויות, אבל אני רוצה לשמור את החיים שלי לעצמי. אם יהיה משהו מעניין לספר, כולם יידעו. 

     

     

    הכי חשוב שיהיה לי נעים בחיים. אם יתקשרו אליי מחו"ל ויציעו תפקידים שיתאימו לי, אני אעשה. אבל אני לא עובד בזה, בואי נגיד ככה. יותר חשוב לי שיהיה לי נעים, זו מטרת־העל. נעים, נוח, שאני איהנה ממה שאני עושה. זה כל מה שמעניין אותי באמת. אין לי חלומות, מטרות, תוכניות חומש. אם אני רואה מטרה ראויה בעיניי, אני הולך לשם וזהו.

     

    yaara.yaakov@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 25.12.19 , 18:22