רבות סופר ונכתב על תופעת אלנה פרנטה, מן הספרות וסדרת הרומנים הנפוליטניים ועד הביוגרפיה אפופת המסתורין שנקשרת בשמה. עיתונאים וחוקרי ספרות ניסו לפענח מי עומדת, או עומד, מאחורי "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה", כפי שנכתב עליה בעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה". ועדיין, גם כשמחברים את כל הקצוות, מפענחים שמות ומתחקים אחרי ז'אנרים וסגנונות כתיבה - אלנה פרנטה נשארת בגדר תעלומה.

אבל התעלומה הזאת היא בעיקר ספרותית ולאו דווקא ביוגרפית. בעידן שבו הכל מתוקשר וכל אחד מחפש חשיפה והכרה, קשה שלא להיקסם מן הכוח של פרנטה לחיות באנונימיות מוחלטת. קשה שלא להתאהב במסתורין. אבל כדי להבין באמת את תופעת פרנטה צריך פשוט לקרוא את הספרים שלה. מ"ימי הנטישה" הנוקב והפוצע, ועד העושר שטמון ב"החברה הגאונה" - פרנטה פורטת על מיתרי הרגש בין אם היה זה בדיה או זיכרון ממשי.

אל מדף הספרים של פרנטה מצטרף עתה ספרה האחרון "המצאות מזדמנות" (מאיטלקית: רמה איילון, הספרייה החדשה, 110 עמ'). מדובר בכינוס של 51 מאמרים שכתבה פרנטה מדי שבוע ל"גרדיאן" הבריטי. הנושאים מגוונים. בכל רשימה מותאם גם איור מאת האמן האיטלקי אנדראה אוצ'יני. פרנטה בחרה מתוך רשימה ארוכה של נושאים וכתבה בפשטות על חייה, בלי להסתתר. במובן מסוים, האיור שעל עטיפת הספר מסביר את כוונת המחברת - נערה מציצה בין וילונות. חצי מגלה, חצי מסתתרת. לפתע נדמה כי פרנטה רוצה לפרוץ מבעד למגננה שבנתה לעצמה כסופרת, והנה היא ניצבת מול טור חושפני, יוצאת אל אור הזרקורים.

והספר הזה הוא לגמרי מעין הצצה אל תהליך המלאכה של היוצרת המחוננת; יש בו כנות שמסבירה את החשיבה הפרנטית על מגוון רבדיה. יש בו ניסיון שנעלם מן הקריאה הספרותית, וידוי לתפוס רגעי אמת, בנאליים ככל שיהיו, בכלים ספרותיים. בטור "לנהל יומן", היא כותבת: "בבדיון הרגשתי שאני, עם האמת שלי, קצת יותר בטוחה". בטור אחר "השקרי, האמיתי", היא מסבירה: "מה שמשנה הוא בעצם כמות האמת שהבדיון מצליח ללכוד". פרנטה כותבת על בנות, על הצורך והדחף הבלתי נשלט לכתוב. היא כותבת על סלידתה מלאומיות, על ההתמכרות לטבק, על הפחד מאובדן שליטה, על אימהות. אבל אלה, כולם, מתכנסים תחת מניפת השאלה "כמה אמת הצליח הבדיון ללכוד?". בזו נמדדת גדולתה של פרנטה. בזה מסתכם המסתורין שנקשר בשמה.