"הישאר איתי, צדוק. אל תמות"
באוגוסט 2008 הציל כתב המלחמה ההולנדי, יירוּן אקרמנס, את חייו של עיתונאי "ידיעות אחרונות", צדוק יחזקאלי, שנפצע אנוש מפגיעת טיל רוסי במהלך המלחמה בגיאורגיה | 11 שנה אחרי, אקרמנס חוזר במסמך מצמרר לרגעי הבעתה בכיכר סטלין בגורי, ומספר על המלחמה שלו לצדק - שעוד רחוקה מלהסתיים
הנהג שלי עומד לעשות תאונה. הוא נוהג כמו משוגע, סובל מהחום הלוהט של מדינה במלחמה. אני בטביליסי, בירת גיאורגיה, בדרכי לבית החולים, מצפה לחדשות רעות. בעודנו עומדים להפוך לקורבנות האנרכיה של התנועה בכביש, אני משוכנע שהעיתונאי צדוק יחזקאלי מת. אני מתעלם מחגורות הבטיחות במכונית, מוכן לקבל את מה שצופן לי הגורל.
גם אני הייתי אמור כבר לא להיות בין החיים, ממש כמו צלם רשת RTL ההולנדית סטן סטורימנס. הוא מת כמה שעות קודם לכן, כשעמד ממש לידי. זאת שעת צהריים ב־12 באוגוסט, שנת 2008. חמשת ימי המלחמה בגיאורגיה הסתיימו רשמית, אבל בתוך הראש שלי המלחמה רק החלה.
באותו בוקר, סטן, צדוק ואני דיווחנו מעיר הרפאים גורי, מרחק 20 ק"מ דרומית לקו החזית בדרום אוסטיה. בלילה הקודם, מחשש לפלישת הצבא הרוסי, נטשו החיילים, השוטרים ורוב התושבים את העיר שהייתה ביתם של 48 אלף בני אדם. רק לקשישים ולנכים אין לאן לברוח. אנחנו רוצים לדבר איתם. סטן מצלם מכונית הרוסה שהייתה מעורבת מוקדם יותר בתאונה בכיכר סטלין הריקה מאדם. זה יהיה הצילום האחרון שלו.
דקות ספורות אחר כך סופת רסיסים של פצצות מצרר תקפה את הכיכר. כל מי שהיה שם ספג רסיסים מכל הכיוונים. סטן ו־11 אזרחים גיאורגים נהרגו סתם כך ללא סיבה. שום יעד צבאי לא נותר בעיר הנטושה בעת ההתקפה. המלחמה כבר הסתיימה למעשה. דקות לאחר מכן נחתם רשמית הסכם הפסקת האש בין רוסיה לגיאורגיה.
אפשר לומר שאני בר מזל. אחרי שספגתי רסיסים של פצצות מצרר ברגל ובכתף - אני עדיין יכול לזחול, ללכת, לדבר ולבכות. שני אמבולנסים הגיעו למקום. אני מלווה את האחות לעבר סטן. הרגליים שלו תקועות בתא המטען של המכונית ההרוסה. אחרי הפיצוץ, לא הצלחתי להזיז אותו לבדי למקום יותר נאות. סטן הוא טיפוס שורד. חד. צלם העיתונות הטוב ביותר שאפשר לבקש. הוא חייב לחיות. פשוט אל תמות, סטן.
"הוא גמור". המילים המטלטלות יוצאות מפיה של האחות בטון עדין ביותר. כאילו יש חיים אחרי המוות והוא עדיין יכול לשמוע אותנו.
אני לוקח אותה לצדוק, צעדים ספורים משם. גוף שרוע בשמש הלוהטת, שנדמה שבסך הכל ספג מהלומת אגרוף מהשכן ממול. הלחי שלו נוגעת באספלט הרותח. זרועותיו צמודות לגוף. הוא נראה רגוע. המצלמה שלו מוטלת בקרבת מקום - אין פציעה נראית לעין. אין דם. אין גם סימני חיים. האחות בודקת. מה שנדמה כמת עדיין חי.
סטן ואני פגשנו את הישראלי, כתב קרבות מנוסה, בלילה שעבר. עד מהרה התברר שאין לנו הרבה במשותף. צדוק מישראל, אנחנו מהולנד. זה לא משנה. אמון הדדי זה כל מה שחשוב באזורי לחימה. בשבריר שנייה אנחנו מחליטים לאחד כוחות ולצאת לגורי כצוות.
כעבור שעתיים אני גורר את צדוק לאחד משני האמבולנסים בכיכר. הוא שוקל אולי חצי מסטן, אבל אני עדיין לא יכול להרים את גופו הרזה לבד.
מקומיים משום מקום מצטרפים. בעזרת שלושה גברים אנחנו סוף־סוף מצליחים להרים אותו מהאדמה. מה לעשות עם המצלמה שלו? עדיין אין שום סימן חיים בכלל. רגלו מתחילה לטפטף דם על האספלט, כאילו מישהו פשוט פתח את הברז. פניו של צדוק חיוורות. "הישאר איתי", אני חוזר שוב ושוב במוחי. "אל תעזוב אותי. אל תמות". אותן מילים שמילמלתי לסטן דקות לפני כן.
אנו מתחילים להזיז אותו לכיוון האמבולנס, מודל ישן מתוצרת סובייטית. זה אמבולנס שהיית שונא לנסוע בו אפילו על כביש מהיר גרמני. הוא נוצר כדי לגרום לך להרגיש לא בנוח. הדלתות נפתחות. הרכב כבר מלא בפצועים. אזרח גיאורגי יושב על הרצפה, מדמם מזרועו. הוא אומר שהוא ישמור על מה שנשאר מצדוק. אני לא רואה ברירה אחרת מלבד להאמין לו, ואנחנו דוחפים את צדוק אל הטנדר המגואל בדם.
הפצוע שאמור להיות המשגיח התעלף זה עתה. זו עומדת להיות נסיעה איטית ומלאת מהמורות של לפחות שעה לבית החולים בטביליסי. לא, אני לא אראה את צדוק חי יותר. אני מחליט להרים את המצלמה שלו. אולי הקולגות שלו או משפחתו ירצו אותה. על המצלמה אין שריטה.
איש מת מהלך
כשהאמבולנס נעלם, אני חוזר לסטן ועוצם את עיני הנץ שלו. מותו לא שקע. לאן הולכים? אני מרגיש כל כך חסר אונים. שפתיי חתומות. אני נראה זוועה. החולצה והג'ינס שלי התמלאו באבק שחור בזמן הזחילה על האספלט ישר אחרי הפיצוץ, הרסיסים ברגל ובכתף מתחילים לכאוב. הפה שלי יבש ומלוח, אבל הצמא לא נקלט במוח. אני איש מת מהלך.
פתאום הגיהינום סביבנו מתחיל שוב להשתולל. הנהג שלנו נרדף על ידי המון זועם חמוש בחבל. הוא נאלץ לנוס על נפשו בעוד אלה צורחים לעברו שהוא עושה רווחים על חשבון האומללות שלהם. הם טועים. זה עתה נתתי לו את כל הכסף המזומן שהיה לי, כדי לשלם עבור נתיב בריחה מהמקום ועבור המכונית ההרוסה שהוא מסרב להשאיר מאחור. לכתבי קרבות יש הרגל ציני - לשלם למאכערים מקומיים כשהם מאחורי קווי האויב. אבל במקרה הזה היוזמה היא שלי, וכל סנט שהוא מקבל הוא הרוויח ביושר.
אני מנסה נואשות למנוע מההמון הזועם להרוג את היעד שלהם על ידי משיכת החבל ודחיפת האזרחים הזועמים שהפכו לתליינים. בסופו של דבר קצת היגיון חודר אליהם והם מניחים לו.
סטן מובל לאמבולנס השני, מודרני יותר. האם הוא באמת מת? אני רואה רק כתמי דם קטנים על החולצה הלבנה שלו. שני כתבים מפולין מובילים אותי לרכב שלהם. אנו עוקבים אחר האמבולנס עם סטן לבית החולים הצבאי המקומי. הוא ריק. אפילו החולים פונו בלילה הקודם. רק כמה רופאים ואחיות נשארו מאחור. הם לוקחים את סטן לחדר מתים קטן ומניחים מנעול ענק על הדלת, כאילו מישהו בבלגן הזה יהיה מספיק מטורף כדי לגנוב אותו. סטן היה נקרע מצחוק.
הודות לכמה אזרחים גיאורגים אמיצים שסיכנו את חייהם כשליוו אותנו החוצה, אנחנו מצליחים לחזור לטביליסי, אל "מורטוריום מספר 1", מוסך לוהט ומטונף עם גוויות המאוחסנות כמו חלקי חילוף לרכב. זה חדר מתים של שעת מלחמה. אני לא מסוגל להשאיר את סטן מאחור בשדה הקטל הזה. אני חייב. השגריר ההולנדי לוקח אותי לבית החולים כדי לטפל בפצעים שלי.
ארבעה ימים ארוכים, בודדים ואפלים מאוחר יותר, אנחנו עולים על מטוס בדרך חזרה לאמסטרדם. לי יש מושב עם כל מרווח הרגליים שיכולתי לקוות לו. סטן, לעומת זאת, נעול בתוך ארון באגף המטען בבטן המטוס. המלחמה בתוך ראשי מסלימה.
אבל היי, אל תמהרו לשלוח תנחומים ורגשי השתתפות. ייתכן שתתחרטו. אחרי הכל, אסור לשכוח שהקורבן הראשון של המלחמה היא האמת, כך שיכול להיות שכל הסיפור הזה אינו אלא שקר. אז מה אם יש עדויות לרסיסי פצצות מצרר בגוף של סטן, של צדוק ושלי? מי אמר שזה קרה? אלפי פצצות מצרר השאירו את חותמן על האספלט והבניינים באזור? הכל שמועות! 11 אזרחים הרוגים? השערות בלבד!
רק בבית משפט ניתן לאשר עובדות מעל לכל ספק סביר. כך שכל עוד אין משפט רשמי, יש לחָשוּד אפשרות להשמיע את כל ההשערות שהוא יכול להעלות על דעתו. וזה בדיוק מה שהוא עושה.
מכונת הפייק־ניוז מתניעה בצורה חלקה: ייתכן מאוד שמותו של סטן נגרם בעקבות ירי אקראי של מרגמה, או אפילו מהתרסקות המכונית שאותה צילם ממש לפני שנהרג. סיבת המוות היא בהחלט לא טיל איסקנדר רוסי ששוגר ממרחק של 200 ק"מ משם, מלב טריטוריה רוסית, ונשא ראש נפץ של פצצות מצרר. אין סיכוי.
אז תתעלמו מהעדויות המצולמות והמוסרטות של כלי הרצח, ומהעדויות הפורנזיות בכל הנוגע לתחמושת. אל תקשיבו לעדי ראייה. אה, כן. ותתעלמו לחלוטין מתיאוריו של העיתונאי ההולנדי שבסך הכל רוצה שתרחמו עליו. פייק־ניוז! ייתכן שמישהו אפילו זייף את תעודת הפטירה של סטן. אם תשאלו את החשוד, הוא יגיד לכם שהאמת היא עניין לטיפוסים רכרוכיים.
לא. זאת לא בדיחה אומללה. זהו קו ההגנה הרשמי של העבריין הרוסי. והוא מתחיל לשווק את הגרסה החלופית של האמת ממש ברגע שבו יד המנתח הגיאורגי מצליחה להפיח חיים בגופו המדמם של צדוק.
לקבור את האמת
אני חייב להסביר. שעות אחרי מותו של סטן, כתבו עיתונאים של אתר החדשות Life הרוסי שייתכן מאוד שכל האזרחים מצאו את מותם בהתרסקות הרכב. כן, בגלל אחת המכוניות הפגועות בכיכר. תת־אלוף אלכסנדר נוגובוצין פירסם הצהרה רשמית, שלפיה הצבא הרוסי מעולם לא השתמש בפצצות מצרר בגיאורגיה. "לא היה בכך צורך", שיקר הקצין.
כמעט שנה מאוחר יותר, במהלך ביקור בהולנד, האשים מי שהיה אז נשיא רוסיה, דמיטרי מדבדב, את צבא גיאורגיה בתקיפה, בלי שסיפק ולו גם רסיס של ראיה. הוא מבטיח חקירה רוסית שתעמיד דברים על דיוקם. הוא לא יעמוד בהבטחה זו. מאחורי הקלעים, דיפלומטים הולנדים ביקשו ממקביליהם הרוסים שוב ושוב לקבל תשובה. במשך ארבע שנים הם נתקלו בחומת שתיקה.
בשנת 2013 הנשיא פוטין אומר לממשלת הולנד שלמעשה אני ממציא את הכל. במסיבת עיתונאים במהלך ביקור רשמי בהולנד, נשאל נשיא רוסיה על החקירה בנושא מותו של הצלם ההולנדי, כפי שהבטיח קודמו מדבדב בשנת 2009. פוטין אומר לקהל כי "לעיתונאים יש עבודה מסוכנת", אבל הוא מבטיח לבדוק. כעבור שלושה חודשים אומר ראש ממשלת הולנד מארק רוטה לעיתונאים כי מבחינת פוטין, הנושא של מעורבות רוסית במותו של סטן "סגור". פוטין אמר לו זאת. ראש ממשלת הולנד הוא רק השליח.
תיק סגור? סלחו לי. כאילו עלינו לאפשר לחשוד לקבור את האמת על מעורבותו בפשעי מלחמה.
אסור לנו. זה רק מחזק את הצורך להילחם למען צדק לקורבנות מלחמה. אני מתנצל אם אני נשמע כמו דון קישוט שבא ממדינה של יפי נפש עקשנים המטיפים לשלום, לזכויות אזרח ולשאר בלה־בלה.
אולי זה נכון, אבל זה לא צריך לשנות שום דבר. החיפוש אחר האמת והצדק הוא לא עניין של לאום או של טוב ורע. גם במקומות תחת אש קרב יש דבר הנקרא "הזכות לחיים". אם אתה מצפה שרוצח האורב מעבר לפינה יובא לדין בפני בית משפט, אז למה פושע מלחמה צריך לחמוק מציפורני החוק ללא פגע?
נכון, פשעי מלחמה הם חקירה הרבה יותר מסובכת. ככלל, מדינות נרתעות מחקירת פשעים במלחמה של מישהו אחר. אחרי הכל, עיסוק חטטני במלחמה עלול לסכן יחסים בין מדינות. לכן, אני מודה שהופתעתי כשב־2008 ממשלת הולנד שיגרה משלחת דיפלומטית לגורי לחקור איך מצא אזרח הולנדי את מותו בגיאורגיה.
הדוח של ממשלת הולנד בהיר ולא דיפלומטי בכלל. המסקנה שלו היא שכל העדויות הפורנזיות, הצילומים וקטעי הווידיאו שנאספו מפגיעת טיל האיסקנדר עם פצצות המצרר מפנות אצבע מאשימה כלפי צבא רוסיה. אין שום ספק בעניין.
שקרים ווידיאוטייפ
כתוצאה מכך, בשנת 2010, צדוק, קרובי משפחתו של סטן ואני הצטרפנו לתביעה של קרובים של קורבנות גיאורגים בבית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג. תיק 26302/10 נגד רוסיה נשמע מבטיח, אך הרוסים יודעים כי בדרך כלל די בהכחשה טוטאלית כדי לסגור את הנושא של זכויות אדם בעת מלחמה, בין אם בגלל היעדר חקירה, או בגלל היעדר הוכחות, או מעל לכל - היעדר עניין לציבור.
למי אכפת מפשע מלחמה שהתרחש לפני 11 שנים באמצע שום מקום? האם לכם אכפת?
צריך להיות לכם אכפת, אז אנא המשיכו לקרוא. אני אפילו מעז לומר כי אמינותה של מערכת המשפט הבינלאומית עומדת על כף המאזניים.
אני מנצל את הבמה הזאת כדי להציג את הטענה שאותה היה צריך להשמיע בבית המשפט כבר לפני זמן רב. העדויות כבר נמצאות על השולחן. החוקרים מטעם ממשלת הולנד ראו את חלקי טיל האיסקנדר במו עיניהם. גם אני ראיתי. העובדה שהאיסקנדר היה האמצעי לשיגור פצצות המצרר חיונית לחקירה, כי אפילו הרוסים לא מכחישים את בעלותם על הטילים המהימנים והמתוחכמים. ההרס ומקרי המוות כתוצאה מכלי ההרג הרוסי ופצצות המצרר הקטלניות שעליו, תועדו בווידיאו באמצעות לפחות שלוש מצלמות אבטחה שהיו מוצבות מסביב לכיכר. נותר רק חשוד אחד בתמונה.
אוקיי. אולי זה עדיין לא מזיז לכם. אבל אפילו אם פשע מלחמה שכמעט הביא למות עיתונאי ישראלי לא מעניין אתכם, עדיין רמת האמינות של מערכת השמירה על החוק הבינלאומי צריכה להיות לכם חשובה.
הציניקנים שביניכם שכחו, כנראה, למה נוסחה הצהרת זכויות האדם האוניברסלית אחרי מלחמת העולם השנייה. להעמיד פושעי מלחמה מאחורי סורג ובריח! אנחנו צריכים ללמוד מהעבר, נכון? אולם מקרה זה מראה עד כה שאנחנו מאפשרים לחשוד היחיד להשפיל את מערכת המשפט הבינלאומית ואת קורבנותיה.
ובינתיים, החשוד המרכזי הביא את החתירה תחת אושיות הצדק לדרגת שפל חדשה בתיק משפטי נפרד. ב־2018 הקטל הנרחב בפצצת המצרר בגורי עלה לדיון בתיק בין־מדינתי של גיאורגיה נגד רוסיה. במהלך דיון בבית הדין לזכויות אדם, ביקש עורך הדין הבריטי של המשלחת הרוסית להעמיד דברים על דיוקם. הוא סיפר לשופטים שצילומי הווידיאו של רסיסי טיל האיסקנדר בגורי אינם אלא זיוף.
בגרסה המסולפת שהציג להשתלשלות האירועים חלקי הטיל שצולמו בכיכר סטלין הם, למעשה, חלקים שנגנבו מאתר ניסוי, כנראה "בסיוע האמריקאים", כדי לשתול אותם בכיכר המרכזית של גורי, אלפי קילומטרים משם. וזאת כדי לסבך את יחידת איסקנדר 630 של צבא רוסיה. באמת? עורך הדין אפילו העז להטיל ספק בפרטים על מותו של סטן, ורמז שהרסיסים שפילחו את ליבו הושתלו בגופתו. ברצינות?
נכון, עורך הדין רק עושה את העבודה שלו. מטרתו היחידה היא לעכב את ההליכים ולבגוד באמת. אבל איפה השופט שיגן על האמת? אם לא נצליח לשכנע את בית המשפט באמת שלנו, ההסבר המטריד של רוסיה עלול להיות הגרסה הרשמית האחרונה של פשע המלחמה הזה.
לפי הערכות מומחים, התביעות האישיות של הקורבנות יצטרכו להמתין לפחות עוד שנתיים וחצי לפסק הדין הראשון של בית המשפט לזכויות האדם. כלומר 2022 זה המועד המוקדם ביותר שנוכל לקוות להחלטה, 14 שנים אחרי הפשע... וזה לא יהיה יוצא דופן.
בדרך זו, צדק הוא עניין של מקריות. הנקודה שלי היא שאסטרטגיית ההכחשה המתמשכת תומכת בחשוד ומשפילה את הקורבן. כמה מקרובי משפחתם של הקורבנות הגיאורגים מתו בינתיים, מבלי שנעשה צדק. פירוש הדבר שלא בית הדין הוא זה שמכריע בנושאים של אמת, שקר ווידיאוטייפ של פשעי מלחמה, אלא נשיא רוסיה.
איירון מן השברירי
אני שואל אתכם, האם זו מציאות של מלחמה ושלום שאתם מוכנים להשלים איתה? אם כן, האם הגיע הזמן לוותר סופית על הקרב למען הצדק לכל קורבנות פשעי המלחמה בגורי ולהמשיך בחיי? אולי.
כל פעם שאני מאבד אמון בצדק, אני פונה לצדוק. הוא אוהב להתבדח שאם הם זקוקים ליותר הוכחות הם יכולים לקבל אותן מגופו. "יש לי המון, יירוּן", הוא אומר. אני מעריץ אותו על שקם כנגד העולם כולו. כנגד כל הסיכויים.
למדתי להכיר את רוח הלחימה שלו בסתיו 2008. זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים אחרי שהשארתי אותו, במה שהיה מבחינתי דרכו אל המוות, באמבולנס בגורי. יחד עם בני ג'ספר וחברי כתב RTL קוני מוס, אני פוגש את צדוק בתל השומר, במחלקת שיקום המטפלת בקורבנות אזורי המלחמה של ישראל. איש חזק, גוף שבור. מגופו הוצאו לפחות 35 רסיסים של פצצת מצרר. אחרי זה רופא הניסים הישראלי בירושלים הפסיק לספור.
צדוק, סטן ואני עמדנו פשוט קרוב מדי למקום שבו התפוצצה אחת מ־20 פצצות המצרר. היינו אמורים למות מיד. יחד. אבל הנה אנחנו כאן, בשיקום. אני לומד להכיר את צדוק והוא מכיר אותי. אני בבלגן, מתקשה לקום בבוקר. אני לא רואה שום סיבה לעשות זאת. אני רוצה לוותר על העיתונות. אין עוד שאלות, בבקשה.
אני, הבחור בר המזל, מוותר על עצמו, על משפחתו, על קרוביהם של כל הקורבנות שמתו בגורי, על עמיתיו. זה אומר שהגורל הורג אותי אחרי הכל.
צדוק אינו טרוד בספקות אלא בכאב. הוא נאבק על כל צעד שהוא עושה, גורם לי להרגיש ענווה וגאווה בו־זמנית. אין לו את המותרות להישאר במיטה, לגנוח. הוא צריך להתאמן ולעבור דרך הכאב אם הוא אי פעם רוצה ללכת שוב. מתברר שהביקור בשיקום הוא נקודת מפנה. אני צריך לקום שוב על הרגליים, כמו צדוק.
לקח לו יותר משנה לעבור ממיטת בית החולים לכיסא גלגלים, ומשם שוב לעמוד על הרגליים. אחרי הסיוט הזה, איירון מן השברירי, כפי שאני אוהב לכנות אותו, החליט לצאת למסע מטורף בעולם על אופניים. הוא מפדל עם רגל וחצי לכל קצוות תבל, למרות הכאבים שמסרבים להיעלם. בברלין הצטרפתי פעם אחת לרכיבה, כשאני מתקשה לעמוד בקצב של המשוגע הזה. אם צדוק יכול להתגבר על הכאב בגופו, אני צריך לעשות את אותו הדבר עם הכאב שבנפשי.
צדוק ואני הפכנו לידידים קרובים במהלך השנים, שני העולמות שלנו התאחדו. אני שמח לספר שהמלחמה שגועשת בראשי הולכת ודועכת, ומגיעה אט־אט לסיומה. הישראלי אפילו לימד את ההולנדי איך לחגור את חגורת הבטיחות. ניסים אכן קורים. הקרב שלנו על הצדק, במקרה הזה, יימשך.
תרגום: לילית וגנר
לפנייה לכתב/ת 
