יש להן בטן מלאה

דוגמנית העבר הבינלאומית מעיין קרת מתקשה להבין איך אפשר לצפות מאישה שיצאה זה עתה מחדר הלידה לחזור כמה שיותר מהר למידות גופה שלפני ההיריון. כשבר רפאלי מעלה לרשתות החברתיות תמונות שלה בגזרה דקיקה זמן קצר לאחר ההיריון, וכשהכותרות עוסקות במיכל הקטנה, שממהרת להופיע ימים ספורים אחרי שילדה תאומות — המסר הוא שכולן צריכות לנהוג כמוהן. "המושג 'לחזור לגוף' הוא שגוי ופוגע בדימוי הגוף של הנשים. הגוף שלנו דינאמי וחלים בו שינויים. הרצון שהגוף יישאר מקובע בצורה מסוימת הוא אחת הבעיות הקשות של דימוי גוף שלילי. לידה היא דבר מבורך. הגוף עובר חוויה מורכבת, קסומה ויפה, ולדבר רק על החזות החיצונית או לדרוש שהיא תהיה יותר חשובה מהתהליכים הפנימיים שמתרחשים בזמן הזה — זה דבר עצוב וטרגי. אני לא רואה סיבה שבחורה רזה תחזור בדיוק לאותה גזרה שבועיים אחרי הלידה. ריהאנה אמרה משפט מעורר השראה — 'אחד התענוגות הוא שהגוף משתנה'. תנודות החיים זה דבר בריא, שפוי וטבעי, והגיע הזמן שמפרסמים יגיעו למסקנה הזאת".

לא רק מעיין קרת יוצאת נגד הציפייה הכמעט בלתי אפשרית הזאת. בשבוע שעבר עוררה הדוגמנית־שחקנית עדי הימלבלוי סערה, כשפירסמה פוסט חושפני ובו שיתפה כי בגלל שלא הצליחה לרדת במשקל חודשיים לאחר הלידה — החליטה לוותר על צילומי קמפיין "פמינה" להלבשה תחתונה. "כולנו רואות את התמונות של הנסיכות כמו מייגן מרקל שיוצאות מחדר הלידה על עקבים, עם חיוך של מיליון דולר, יורש עצר בידיים ונסיך לידן", אומרת הפסיכיאטרית ד"ר ורד בר, מנהלת מרפאת חווה בבית החולים שיבא. "כל אחת מצפה לצאת ככה מחדר הלידה, אבל לא כולן בנויות אותו הדבר. זאת ציפייה לא ריאלית. מתקיים פער מאוד גדול בין הציפיות של נשים מעצמן וציפיות החברה מהן אחרי הלידה".

מה גורם לכך?

"באופן עקרוני עושים לנשים הכנה ללידה שאורכת בין שעות לימים, אבל ההכנה למה שקורה אחרי הלידה ולהורות לא מתקיימת היטב", אומרת ד"ר בר. "בעבר היה משכב לידה בין שישה עד שמונה שבועות. אנשים היו עוזרים ליולדת, מביאים לה אוכל, עוזרים לה למצוא זמן להתקלח, אבל היום נשים חוזרות לביתן אחרי הלידה בלי הכנה. הן מתמודדות עם תינוק ולפעמים עם עוד ילד בבית, ועם לילות ללא שינה. הציפייה שאצא מחדר לידה בג'ינס ואמשיך בחיי כאילו לא התווסף ילד לחיים שלי, כאילו הגוף שלי לא עבר תהליך, כאילו אני יכולה להמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסקתי — היא ציפייה לא ריאלית".

"הגוף עובר טראומה"

עדי הימלבלוי קיוותה כמו נשים רבות לשוב לגזרתה כמה שבועות לאחר הלידה, אך גילתה בסלחנות גדולה כלפי עצמה שלא תמיד הדבר אפשרי, ושלכל אחת יש את הגוף שלה ואת הקצב שלה. "נכון שהייתי אמורה לצלם קמפיין להלבשה תחתונה בעוד מספר ימים, חודשיים אחרי הלידה", כתבה, "אבל אחרי סיבוכים רפואיים לא יכולתי להתאמן כמו שרציתי ולחזור לעצמי. מצאתי את עצמי במרדף אחרי הגוף המושלם, אחרי טשטוש הלידה, בתוך לופ של אחיזה בתוך גוף מותש. הנזק האמיתי הוא לא רק הגבול שאנחנו מותחות במחשבה שהכל אפשרי, הנזק הכי גרוע הוא שהחברה מסביב מצפה שאישה אחרי לידה תחזור לעשות הכל, כאילו כלום לא קרה. החלטתי לשחרר את רף הציפיות הלא־אנושי ומהקולות מסביב שלוחצים, ובחרתי לקחת את השליטה על הגוף שלי. לתת לו את הזמן שלו להחלים. להיות סלחנית כלפיו, כי הוא כל מה שיש לי, ובתקווה שיש לנו עוד הרבה שנים יחד".

לדברי ד"ר בר, אישה עולה במהלך ההיריון בין עשרה ל־30 ק"ג. "נקודת שיווי המשקל משתנה, וההורמונים עולים במאות אחוזים. במהלך הלידה הם יורדים במהירות כדי לאפשר את הלידה, ואחריה הם יורדים בהדרגה. כך גם המשקל. הגוף אוגר רקמת שומן כדי לטפל בהיריון ובעובר. אי־אפשר לצפות שהוא יירד בבת אחת. רופאי הנשים לא מאשרים לעשות ספורט, למעט הליכות, עד שישה שבועות לאחר הלידה. הגוף צריך להחלים. את לא ישנה טוב בלילות, ולא מספיקה להכין לעצמך לאכול. אנחנו רואים נשים בסמוך ללידה במרפאה ועובדים איתן על משכב הלידה בעידן הכפר הגלובלי, כדי שיהיה מי שיאפשר לה לישון בלילה, ייתן לה לאכול, יאפשר לה ללכת למקלחת או אפילו לשירותים, שזה ממש לא מובן מאליו. יש נשים שנמצאות לבד בבית עם התינוק במשך שעות, ולא מוצאות זמן אפילו לדברים האלמנטריים האלו. זו לא תקופה שאישה יכולה לשלוט לגמרי במה שהיא אוכלת. הרבה פעמים היא תאכל מה שזמין כשהתינוק נח". כמו המשקל, אומרת ד"ר בר, שום דבר לא יכול לחזור להיות כשהיה לפני הלידה. "לידה, אפילו הלידה הכי תקינה, היא אירוע משנה חיים עבור האישה והמשפחה שלה, כי שום דבר שהיה לפני לא חוזר להיות אותו הדבר. הגוף בוודאי אינו אותו הדבר. גם אם המשקל חוזר, הגוף משתנה. הגוף עובר טראומה בלידה, שלא לדבר על מה שעובר על נשים מבחינה נפשית. אישה בלי ילד ואישה עם ילד זה עולם אחר לגמרי. לפני שיש לך ילד, את עושה מה שאת רוצה מתי שאת רוצה — מתקלחת, אוכלת, ישנה. גם אם ציפית לילד ורצית בו, בשלבים הראשונים הוא הבוס. הוא מחליט מתי תשני, מתי תאכלי. זה משנה את מערכות היחסים עם בן הזוג. לידה הופכת את העולם שלנו בהיבט הפיזיולוגי ובכל היבט אחר. אי־אפשר לצפות מאישה שתמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה".

הימלבלוי זכתה בעקבות הפוסט לשיתופים ולתגובות רבות, רובן אוהדות במיוחד. נדמה היה שנשים רבות חיכו לקבל את ההכרה שהציפייה הזאת לרדת במשקל, להיות "מושלמת" מיד לאחר הלידה, היא מוגזמת ושרצוי לוותר עליה. אלא שנשים חוטפות ביקורת, הרבה פעמים מנשים אחרות, גם אם הן כן חוזרות מיד למידותיהן. "השיימינג נגד נשים הוא חלק מהמשטור", אומרת חנה בית הלחמי, יועצת אסטרטגית ומרצה למגדר. "אם את חוזרת מיד אחרי הלידה לגזרה שלך ולעבודה, את לא בסדר, ואם את לא חוזרת במהירות לגזרה שלך ולעצמך — את גם לא בסדר. השיימינג מופנה תמיד נגד נשים. אחת חוזרת לעבודה מוקדם מדי, ואחת לא יכולה להצטלם בבגדים תחתונים לאחר הלידה. גם אני חזרתי למידות שלי אחרי הלידות וגם אני ספגתי גינויים, כי בדרך כלל הדינמיקה היא שאת לא בסדר. השיימינג צריך להיות על המגנה ולא על המגונה. צריך להפסיק לגנות נשים בעניין הזה".

למה את היית מצפה?

"אני דווקא הייתי רוצה לראות את עדי הימלבלוי מדגמנת אחרי הלידה. הלבשה תחתונה ובגדים בכלל נועדו לכל הנשים. אני מברכת את התופעה שצוברת תאוצה — יותר יצרנים בוחרים להראות אותנו כמו שאנחנו, בלי שזה יפגע בתפיסה האסתטית. לצלם אותנו רק רזות לפני לידות ובתת־משקל זה לייצר מצג שווא אסתטי. כל אישה אחרי לידה היא אסתטית. הייתי רוצה לראות יותר חברות בוחרות להשפיע לטובה על תפיסת האסתטיקה של נשים. אני אשמח לקנות בגדים בחברה שמפרסמת נשים בכל הצורות ובכל הצבעים. מצער אותי שעדי הימלבלוי הייתה צריכה לעבור את זה. זו תחושה של תסכול, השפלה ואפילו ביזוי, כשאומרים לך שהגוף שלך לא מושלם כי הוא לא עומד בסטנדרטים מופרכים של מישהו", אומרת בית הלחמי.

מדונה כמשל

"יש כל כך הרבה דוגמאות לנשים שהן לא במידה 60־90־60, ועדיין מצליחות להוות מודל", אומר הפרסומאי אילון זרמון. "תחום ההעצמה הנשית הוא הרבה מעבר למידות הגוף, וגם עולם הפרסום השתנה מקצה לקצה. אני מאמין שיש דוגמניות שהיו רוצות לחזור למידות של לפני הלידה, וזה לגיטימי, אבל קשה לי להאמין שיש חברות מסחריות שהיו מעיזות להציב להן את הדרישה הזאת. אם יש חברות כאלה, הן לא מבינות את העולם החדש".

אתה לא חושב שגם לפרסומאים עצמם יש חלק לא מבוטל בציפייה הזאת מנשים?

"אם יש פרסומאים שעדיין בוחרים דוגמניות בגלל המידות שלהן, הייתי ממליץ להם לפרוש. הם כנראה לא מבינים שהעולם הפך להיות שונה לחלוטין. היום כבר אין את הדיון הזה של דוגמניות־העל, הוא עבר מהעולם. אין היום קלאודיה שיפר וקייט מוס, יש נשים שמעבירות את העוצמה שלהן דרך האמנות. דוגמה לאישה שפרצה את הדרך בשנות ה־80 היא מדונה, שהיא לא אחת שמתהדרת במידות גוף, אלא בכישרון בלתי נדלה של יצירה וכריזמה אדירה. אני לא מכיר פרסומאי אחד שהיה מעדיף דוגמנית 60־90־60 על פני מדונה".

מחברת פמינה נמסר בתגובה: "פמינה היא חברה נשית שמקדשת את הנשים ואת הגוף הנשי. 90 אחוז מהעובדים הן נשים, בכל צורה וגיל, לרבות נשים בהיריון — לפני ואחרי לידה. פרזנטוריות לאורך השנים הצטלמו לפני, בזמן ואחרי היריון. כך צולמה עדי, בחודש החמישי להריונה, וליאל דניר, שבחרה להצטלם שבועיים אחרי לידה כי הרגישה בנוח. פמינה מכבדת כל בקשה, כפי שכיבדה כעת את בקשתה של עדי שלא להצטלם. סיום ההתקשרות עם עדי נעשה ברוח טובה בין הצדדים". •