"אמרתי לעצמי, איך אטפל בתינוק? אני צריכה שיטפלו בי"

המותג של מור סילבר נולד קצת אחרי בנה הראשון. כמו אמהות טריות רבות, גם היא מצאה את עצמה מקדישה חלקים ניכרים מחופשת הלידה להחלפת מתנות וניצול זיכויים. ואז, מתוך השילוב המסחרר של הורמונים, חוסר שינה ויותר מדי שיטוטים בקניון, נבט בה הרעיון להקים עסק של מתנות לאם לתינוק, אבל קצת אחר.

"אני זוכרת שכולם מאוד התאמצו להביא לי מתנות מיוחדות אחרי הלידה, אבל בסוף הכל היה אותו דבר", היא נזכרת. "ואז את מוצאת את עצמך כל היום מחליפה, ולמי יש כוח אחרי לידה, עם תפרים, ויש מקומות שזה רק שבועיים החלפה. ואני בכלל משוגעת ולא נותנת לאף אחד לשמור על התינוק שלי חוץ מלאמא שלי. אז נהיה מסובך".

ואז הגיע טקס פדיון הבן, חודש אחרי הלידה. "באירוע הזה קיבלנו המון מתנות מחברים של ואדים, בעלי, שהם אירופאים, או ממוסקבה. ואז את פתאום מקבלת משהו עם טאץ' קלאסי, מרגישה את הקסם של המתנה".

איזו מתנה?

"זה מתחיל מהקופסה המושקעת והחוויה של פתיחת המתנה. כאמא זה מרגש לקבל דבר כזה. פתאום מתנה שכיף לקבל. איך שזה ארוז, הקופסה, המוצרים. כשראיתי את זה אמרתי: 'וואו, אין את זה פה'. ישר עשיתי סקר, טסתי לתערוכות טקסטיל בעולם, נפגשתי עם ספקים. יש טקסטיל טוב בטורקיה, אז נסעתי לשם. היו קצת קשיים כששמעו שאני ישראלית, אבל רציתי את הכי טוב, רמת הגימור הכי טובה".

וכך הגיע לעולם Silver Bell, מותג קופסאות פרימיום לתינוקות ואמהות, ובהן שלל מוצרים ‑ משמיכי דרך חיתול טטרה ועד מוצרים לאמבטיה ‑ שאת כולם בחרה סילבר בקפידה (ניתן להשיג באתר silverbellbox.com). היום סילבר יודעת לספר שהעסק גם עזר לה לחזור לחיים אחרי תקופה לא קלה שהביאה עימה לידת בנה הבכור.

"אחרי הלידה הייתי כולי כאובה. אמרתי לעצמי, איך אטפל בתינוק? אני צריכה שיטפלו בי", היא מספרת בגילוי לב. "כל החברות שהפכו לאמהות לפניי לא סיפרו לי. ביקרתי אצלן ולא הרגשתי את הנפש הפצועה. אבל אצלי אי־אפשר היה להתכחש לזה. הדאון הזה. תמיד הייתי פעילה, ותמיד נראיתי במיטבי בצילומים, ופתאום אני כל היום בפיג'מה, ופליטות וחיתולים. בעלי היה מתלבש, מתבשם והולך לעבודה. היה לי הלם. רק אחרי פדיון הבן, אחרי חודש קשוח שבו את כל הזמן ערה, התחלתי לחזור לעצמי נפשית. לא פיזית, אבל קצת נפשית".

אמא מאושרת

אנחנו נפגשות בקפה "גן סיפור" בקריית־אונו, העסק השני בבעלותה של סילבר, בית קפה חמוד ומוכוון משפחות. את הבעלות על המקום היא חולקת עם מור סויד, חברתה הטובה שהייתה בת זוגה הטלוויזיונית ב"המירוץ למיליון". "הרמנו פה משהו מדהים, קהילתי", היא אומרת בגאווה מעל צלחת פוטוגנית של מוזלי, שכמובן תועדה והועלתה לערוצים המתאימים בטרם חוללה. "יש לנו פה סדנאות התפתחות, הרצאות של נשים, שעת סיפור. אמא יכולה לשתות בשקט והילדים משחקים".

למרות שמאחוריה לילה קשה עם ריו, בנה השני בן השבעה חודשים, היא מאופרת ומתוקתקת למשעי. בז'קט עור אדום, מכנסיים מחויטים ומַגפונים, היא נראית כאילו יצאה הרגע מיום צילומים. סילבר (34) פרצה לחיינו בריאליטי "TLV ‑ עושים את תל אביב", ולאחר מכן כיכבה ב"המירוץ למיליון" ושימשה כפרזנטורית של חברות אופנה וטיפוח. היא זוכה להצלחה גדולה במיוחד במדיה החברתית, עם 262 אלף עוקבים באינסטגרם ("קצת יותר מרבע מיליון, מטורף") ועדת מעריצות שמגיבה לכל מוצא פיה.

עדות למעמדה כמשפיענית רשת היא קיבלה לאחר מעצרה של הגננת כרמל מעודה, החשודה בהתעללות. "אני זוכרת את היום שנחשפתי לסרטונים של ההתעללות. התחלתי לרעוד. זה לא נתפס. הילדים האלה רצו אליה באהבה, לחיבוק. פירסמתי אצלי את סרטוני ההתעללות והתארחתי בתוכניות אירוח על זה, כי היה לי חשוב להביא את המקום שלי כאמא. זה מזעזע מה שהיא עשתה. אז השתמשתי בפלטפורמה שלי, קיבלתי מלא תגובות וזה עשה ממש באזז. ואז הייתה גם הפגנה ובמהלכה ניגשו אליי אנשים ואמרו שמה שאמרתי פשוט צימרר אותם".

הסיפור של מעודה תפס את סילבר זמן קצר לאחר לידת בנה השני. "רציתי הפרש קטן בין הילדים, אבל לא בהגזמה", היא משתפת. "עם ריו ניסיתי קצת, וזה לא בא לי בקלות כמו עם שון. עם שון, בירח הדבש הפסקתי לקחת גלולות וחודש אחרי נכנסתי. עם ריו לקח קצת זמן. אבל אני מאמינה שכל דבר הוא בזמן שלו. שון היה בן שנתיים ושבעה חודשים כשריו נולד. היה קשה כי אמרתי, איך אני אגמול אותו עכשיו מחיתולים, ממוצץ, להעביר אותו לגן עירייה? אבל למזלי, אני אמא זורמת וככה גם הילדים שלי. הוא נגמל מחיתול תוך שלושה ימים, כולל בלילה".

ריו נולד בשבוע ה־35 להיריון, לאחר ירידת מים מוקדמת שהחלה שבוע קודם לכן. "עשיתי יום צילומים לאתר שלי, והחזקתי ביד מלא קופסאות. בדיעבד, הגזמתי. היריון זה משהו ששומרים עליו. ובאמת היו לי טפטופים בערב אחרי שנגמרו הצילומים. הקראתי סיפור לשון לפני השינה, הוא הצחיק אותי ואז הרגשתי את זה. חשבתי שזו בריחת שתן. הרי לפעמים בהיריון אין שליטה על הסוגרים. אז הלכתי לישון. למחרת, כשזה המשיך, הרופא מיד אמר לי ללכת למיון. ולי בכלל היו תוכניות אחרות. זה היה בשישי בבוקר, כשיש לי ארבע שעות חופשיות כששון בגן. אבל הגעתי למיון באיכילוב וישר שמו אותי במחלקת טרום־לידה. זה כמו בית הבראה. באותה תקופה הייתי בטרפת עם העסק, והיה לי גם ילד שהיה בן שנתיים וחצי, אז הרגשתי שאני נחה שם. אחרי שמונה ימים ילדתי".

ריו נולד פג?

"לא, הוא נולד 2.680 קילוגרם, שזה יפה מאוד לשבוע. אז לא הייתה פגייה, אבל בגלל השבוע המוקדם של הלידה הוא היה במחלקת מעבר ואז גם הייתה לו צהבת. ואז היה סיוט עם ההנקה. הוא לא הצליח לינוק, אז הייתי משפריצה למזרק ומאכילה אותו. אני נזכרת בזה וכואב לי עכשיו בחזה. היה שבוע קשה שהוא לא הצליח לינוק. ולמרות ששאבתי המון, היה לי גודש שראיתי את אלוהים. לא יכולה להסביר את רמת הכאבים. אמרו לי: 'זה לא בריא, מה שאת עושה לעצמך'. החלטתי שדי. הוא כבר ירד במשקל. אז הוספתי תמ"ל והוא החל לעלות במשקל. אומרים, 'אמא מאושרת, תינוק מאושר'? אז זה ממש ככה. הרגשתי שהכנסתי אותו לתסכול שלי. את הגדול הינקתי שלושה חודשים והפסקתי כי חזרתי לעבוד. ועם ריו זה לא הלך".

הוויתור על ההנקה בטח היה קשה.

"זה היה קשה כי הצלחתי עם הראשון וידעתי על מה אני מוותרת כאן. הפחד הכי גדול שלי היה שלא יהיה את החיבור המטורף בין אמא לתינוק. אני ושון מחוברים כי היו לנו את הרגעים שלנו, ופחדתי שעם ריו זה לא יהיה. אבל זה לא נכון".

ומה הלאה? תהיה גם תינוקת?

"ברור. אני לא ארפה עד שתהיה לי בת. יש בי מקום שאפילו נואש לבת. בא לי שמיכה בצבע ורוד עתיק. אני לא יכולה יותר עם האפורים. תמיד חלמתי על בנות. זה גם קשור לזה שאני בת יחידה, ותמיד היינו אני ואמא שלי נגד העולם".

הפאזל התחבר

כשסילבר אומרת שאלה תמיד היו היא ואמה נגד העולם, זו ממש לא מליצה. כשהייתה בת 22, נפטר אביה. אבל גם בחייו, היו היחסים במשפחה לא פשוטים. "עד שאבא שלי נפטר חייתי בתמונת מצב מלאכותית, במעין בועה שאמא שלי יצרה", היא מספרת, ועיניה מתמלאות בדמעות. "גדלתי בהרצליה, לא פיתוח אלא שכונת נווה ישראל. אני שמחה שגדלתי שם וראיתי הכל. יש שם חום שאין בכל מקום. כל השנים אבא שלי היה מושלם בעיניי. אמא שלי מעולם לא ליכלכה עליו. עד היום אני לא מבינה איך היא יכלה להיות כל כך עצורה, אבל ברור לי שזה היה נטו לטובתי".

מה בעצם היא הסתירה ממך?

"שהוא נפל לסמים. היא שלחה אותו לגמילות וניסתה שוב ושוב, אבל ללא הצלחה. הוא התייתם בגיל 18 משני הוריו, ויש לזה קשר. היום אני יודעת שהורה זה הכל, זה המשענת, הגב שלך להצליח. תמיד אני אומרת לאמא שלי, 'אבל היו לו אותי ואותך. זה לא מספיק?' והיא אומרת: 'מור, זו מחלה. אי־אפשר לשפוט'. עכשיו, למה אני מעריכה את אמא שלי? כי היא חינכה אותי לזכור רגעים טובים. היו לי עם אבא שלי המון אכזבות. הוא לא היה שם בהרבה רגעים. אבל תמיד אמא שלי תירצה את זה, ועוד עבדה בשלוש עבודות כדי לא להחסיר ממני כלום. חשבתי שאני איזו ילדת שמנת. נשאבתי לזה, לסיפור שיצרתי לעצמי.

"אני זוכרת שכשהייתי בצבא, היו קצת תקופות טובות. אבא שלי היה הגאון. הוא היה כל כך יכול להצליח בחיים אם היה בוחר בדרך אחרת. בצבא התחלתי ללמוד לפסיכומטרי והוא מאוד עזר לי. היו לי איתו אז ריבים קטנים. הייתי כעוסה עליו, היה לי מטען עליו שהיה כבד עליי. ביום שקיבלתי מלגה לבינתחומי לתואר בתקשורת, הוא נפטר מדום לב. אם הוא היה בריא, הוא היה עובר את זה. אבל הגוף היה חלש מהסמים. הוא היה בן 56 במותו. אבא שלו נפטר בגיל 57".

רק אחרי מותו של אביה, העזה סילבר לדבר עם אמה באמת על מסכת ההסתרות. "פתחתי את הנושא עם אמא שלי. כמה שקשה לומר את זה, כשאבא שלי נפטר, משהו בי התחיל לחיות ברמה שיכולתי פתאום לדבר על זה, פתאום לדבר על זה שהוא היה משתמש בסמים. בחיים זה לא עלה לי על קצה הלשון. אני זוכרת בשבעה שכל יום היה ממלא אותי. ואז נשארנו בלילה אני ואמא שלי לבד, ופתאום יצא לי הכל. פתאום היה לי אומץ לשאול באיזה סמים הוא השתמש. כנראה שלפני זה היה לי נוח להיות במקום של לא לדעת ולא לחוות, אבל כן, הלב חווה. ראיתי דברים כילדה, ופתאום הפאזל התחבר ‑ כל הדברים שהעדפתי להדחיק. תמיד ידעתי שיש משהו. סוד כזה. זה משהו שעוצר אותך. זה יושב בלב וכבד. את לא יכולה להיות את לגמרי. זה בנה אותי להיות מי שאני. ראיתי הכל, אני מבינה את החיים, מעריכה את החיים אחרת. הכאב על המוות של אבא שלי גדול עד היום. זה אבא שיכול היה להיות סבא מושלם. כל הזמן אני אומרת לאמא שלי: 'הייתי יכולה לתת לאבא לארוז קופסאות בעסק'. עברו כל כך הרבה שנים ואני עוד בזה". *

tahelb@yediot.co.il