פתאום התחילו להיעלם ילדים. ילד ועוד ילד ועוד ילד ועוד ילד. לא השאירו אחריהם שום עקבות. זה היה שוק. פחד. כמו בסיפור בלהות".
המונולוג המצמרר הזה אמנם נשמע כאילו נלקח מסרט אימה הוליוודי או פרק של סופר המתח האמריקאי סטיבן קינג, אבל הוא הכי מקומי שיש. גם הכי אמיתי. מי שאומרת את הדברים היא מרים הנדלמן, עובדת סוציאלית וחוקרת ילדים שפעלה בגוש דן לפני כ־40 שנה. בקולה הרועד, הסדוק עדיין מדאגה, חוזרת הנדלמן אל הימים המוטרפים של ראשית שנות ה־80, אז נעלמו בתוך פחות משנתיים שישה ילדים, כולם מגוש דן ורובם תושבי משולש הערים יפו, בת־ים, חולון. מתוך השישה נמצאה לבסוף רק ילדה אחת — נאוה אלימלך בת ה־11, שראשה הכרות התגלה בשקית ניילון על חוף הים.
הנדלמן, שהכל התרחש מול עיניה המשתאות — עוד ילד ועוד ילד ועוד ילד — חיברה את הנקודות בזמן אמת. התמונה שנגלתה לפניה הייתה של רוצח סדרתי, האורב לילדים ורוצח אותם בזה אחר זה. אלא שבימים ההם, אלו שקדמו לנטפליקס, צמד המילים "רוצח סדרתי" לא היה מוכר כמעט לאיש בישראל, אפילו לא לחוקרי המשטרה. הנדלמן נתפסה אז כמי שזורעת פאניקה מיותרת בציבור. היא הוקצתה מחמת מיאוס.
ארבעה עשורים אחר כך חוזרת הנדלמן אל קדמת הבמה, הפעם כגיבורה. העובדת הסוציאלית לשעבר היא אחת הדמויות הראשיות בסרט התיעודי "ארץ הילדים האבודים", שחלקו הראשון ישודר מחר ב-21:00 ב־כאן11 במסגרת התוכנית "זמן אמת" בעריכת טלי בן עובדיה. בסרט, העשוי מלאכת מחשבת, חוזרים היוצרים גלי גינת וארי פינס, אל תעלומת הילדים הנעלמים ומפרקים אותה לפרטי פרטים, עד הסוף המפתיע. האם יש קשר בין מה שגילו גינת ופינס לבין פתיחת תיק הרצח של נאוה אלימלך מוקדם יותר השנה? גם זו תעלומה בפני עצמה.
השבוע הפגשנו את הנדלמן עם עו"ד זמיר עזריה, מפקד תחנת משטרת בת־ים באותם ימים ומי שחקר את רצח אלימלך ואת היעלמותם של כמה מהילדים האחרים. לשיחה הצטרף גם ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ, קרימינולוג וחוקר משטרה בעברו שמשוכנע שבישראל פעל באותם ימים רוצח סדרתי. בעזרת שלושתם חזרנו אל הימים האפלים ההם וניסינו להבין את הפרופיל של מי שעמד מאחורי היעלמותם של אותם ילדים, ומדוע המשטרה כשלה בפענוח המקרים.
"רצחו את המשפחות"
עזריה, מי שכאמור היה מפקד משטרת בת־ים, לא ישכח לעולם את ה־20 במארס 1982. "זה היה יום שבת", הוא אומר. "אחר הצהריים קיבלתי טלפון מהתחנה, עם דיווח על ילדה בת 11 שנעדרת. במקרים כאלה אנחנו לא רצים מיד לטפל, כי ילדה בגיל הזה יכולה להיעלם לכמה שעות, אבל כעבור כחצי שעה התקשר אליי פתאום מישהו הביתה. הוא אמר שהשיג את הטלפון הפרטי שלי באמצעות פרוטקציה, סיפר שהוא קרוב של משפחת הילדה והתעקש שהיא כזו שלא רגילה להיעדר או לאחר. השתכנעתי שבוודאות יש פה התנהלות פלילית, והחלטתי לא להמתין".
כבר באותו יום החלה להתפרסם באמצעי התקשורת תמונתה של נאוה אלימלך, ילדה בת 11 שנעלמה בעת שצעדה לבקר את חברתה, שגרה לא רחוק מביתה בבת־ים. החיפושים והסיקור התקשורתי תפסו תאוצה, ובמשך ימים הייתה אלימלך לילדה המפורסמת ביותר בישראל.
למחרת ההיעלמות הגיעה הנדלמן, אז עובדת סוציאלית וחוקרת ילדים, אל משטרת בת־ים. "באתי באוטובוס", היא מספרת השבוע. "זו הייתה תחנת משטרה נוראית, תנאים איומים שאי־אפשר לתאר. ברחבה המרכזית, שסביבה היו כמה צריפים, התגודדו מלא ילדים, כולם בני כיתתה של נאוה שהגיעו לתחקור. זה היה בלגן שאי־אפשר לתאר".
המשטרה השקיעה משאבים וכוח אדם רבים בחיפושים אחר אלימלך, אך ללא הועיל. העובדה שאז לא הייתה אפשרות לפענח פשעים באמצעות דנ"א או איכון טלפונים, בוודאי לא הקלה על העניין. כעבור כשבוע גילה אדם שצעד על חוף הים בתל ברוך שקית חשודה. כשהתקרב אליה ראה בתוכה ראש כרות. עזריה הגיע לזירה במהירות הבזק. ברגע שהביט על תכולת השקית הבין שהחיפושים הקדחתניים הסתיימו. יתר שרידי הגופה לא אותרו מעולם.
"אחרי שלקחנו את השרידים למכון הפתולוגי האמא, מזל, רצתה לראות את נאוה", נזכר מפקד התחנה עזריה. "אמרתי לה 'מזל, זו היא. אין לך סיבה לראות אותה'. אבל היא התעקשה. התקשרתי למכון וביקשתי שיסדרו מיטה ויחשפו רק את הראש, כדי שהאם לא תבין שלמעשה לא מצאנו גופה שלמה. כשהבאנו את האמא הרמנו את הסדין, והאמא אמרה 'כן, זו היא', ופתאום הוסיפה: 'אני רוצה לראות את כל הילדה שלי'. כולם השתתקו. ניסיתי להסביר לה שאין סיבה לראות הכל, אבל היא שוב התעקשה. הבנתי שאין מנוס. שם סיפרתי לה שאין לנו את כל הגופה. בכל הסיפור הזה, זה היה החלק הכי קשה".
החיפושים אחר נאוה תמו, אך החיפושים אחר הרוצח רק החלו. ברקע, היו כל הזמן התקשורת וההיסטריה הציבורית, שהפעילו לחץ בלתי מתפשר על המשטרה. "אתה יכול לתאר לעצמך שבלב מדינת ישראל, באמצע היום, ילדה צריכה לעבור הליכה של 150 מטר ונעלמת? ואחרי שבוע מוצאים את ראשה כרות?" מסבירה הנדלמן. "זה מקרה שלא היה כמותו לפני כן והוא זיעזע את הציבור".
"לא היינו צריכים את הלחץ של התקשורת או הציבור", אומר עזריה. "הקמנו צוות של 60 איש, חלקם חוקרים שנחשבו לטובים ביותר והגיעו ממרחבים אחרים, כדי לבדוק כל נקודה וכל אפשרות. חקרנו את כל השכנים בציר שבו היא הלכה, אבל אף אחד לא שמע ציוץ. זה גרם לנו לשער שהילדה הכירה את האדם שחטף אותה, או שמישהו פיתה אותה". כמה מכיווני החקירה הובילו לקצה חוט ואדם אחד אפילו נעצר — אך שוחרר לבסוף. רוצחה של אלימלך לא נתפס. "אני עד היום מחכה שימצאו אותו", אומר עזריה.
תשומת הלב הציבורית למקרה של נאוה אלימלך עמדה בסתירה מוחלטת לדממה שעטפה את היעלמותם של יתר הילדים באותה תקופה, בטווח של שנה וחצי בלבד. הסרט "ארץ הילדים האבודים" מסמן חמישה כאלה, בגילי 13־16, שנעלמו באזור גוש דן, כמו אלימלך: יואל כרמלי בן ה־13 מגבעת־שמואל, דוד סטריקובסקי בן ה־14 מבת־ים, ישראל סופר בן ה־13 מיפו, עבדל חמיד פיש בן ה־15 מיפו ורחל אלבלדס בת ה־16 מחולון.
למרות סמיכות הזמנים, הריכוז הגיאוגרפי והדמיון בין הנעדרים, במשטרה לא חקרו את ההיעלמויות במרוכז. לגבי מרבית הילדים, השוטרים אף הגיעו למסקנה כי נעלמו מסיבות שונות ומשונות: נפילה שנגרמה כתוצאה ממחלת אפילפסיה, טביעה, ואפילו התאהבות בבחור ערבי שהובילה לבריחה מהבית. כל המקרים כמעט ולא נחקרו, וגם כאשר נחקרו, החקירה התפוגגה מבלי שנמצאה גופה וללא הסברים מניחים את הדעת.
הסדרה מותחת ביקורת על עבודת המשטרה, אך גם רומזת שאם המקרים הללו היו מתרחשים בצפון תל־אביב ולא בפרבריה הדרומיים, התוצאות היו אחרות. "בת־ים באותה תקופה הייתה החצר האחורית של תל־אביב. מספיק היה לראות את תחנת המשטרה המוזנחת בשביל להבין זאת", אומרת הנדלמן. "לכן בעיניי השוטרים לא אשמים, מי שאשם הם קובעי המדיניות, שלא הפנו תקציבים ותשומת לב למקום כמו בת־ים. הרי אז היה נפוץ המונח חוב"תים, שזילזל במי שהגיע מחולון ובת־ים".
ברשויות הוסיפו חטא על פשע, כך לטענת הנדלמן, כאשר התעלמו ממצוקת משפחות הנעדרים. "רצחו את המשפחות האלה פעמיים", זועמת הנדלמן, שמאמציה להקים מרכז סיוע למשפחות של ילדים שנעלמו עלו בתוהו, לאחר שלא קיבלה תמיכה ממשלתית. "משפחת אלימלך הייתה למשל משפחה חזקה ומתפקדת לפני ההיעלמות, ואחריה התפרקה לגמרי. בשלב מסוים האבא והאחים עברו הלאה, אבל האמא מזל לא ויתרה. היא עדיין רוצה לדעת את האמת, וזה גרם לסכסוכים בתוך המשפחה. היום המשפחה מרוסקת".
עשרה ילדים נעלמים
למרות רצף ההיעלמויות המטריד, משטרת ישראל התעלמה כאמור לחלוטין מצירוף המקרים המזעזע שהתרחש מתחת לאפה. הנדלמן, שוב, הייתה זו שחשבה אחרת. אולי משום שהייתה אם שגידלה את ילדיה בבת־ים, אולי בגלל רגישותה הרבה לילדים ואולי בשל הקשר החם שפיתחה עם משפחת אלימלך בעקבות הרצח של נאוה — היא החלה לדבר על רוצח סדרתי.
"אני הבנתי שקורה פה משהו", היא אומרת השבוע. "עוד לפני הסיפור של נאוה, כחוקרת ילדים בבת־ים שמעתי הרבה דיווחים על פגיעות מיניות. לאורך כל הדרך קישרתי את המקרים ואמרתי שזה רוצח סדרתי, וזה הפך אותי לאויבת מספר אחת של מפקד מחוז תל־אביב, אברהם תורג'מן, כי יצאתי עם זה לתקשורת. המטרה שלי הייתה להזהיר את ההורים, כי אז הייתה תמימות באוכלוסייה. הרחוב היה כמו הבית, הוא נחשב בטוח, וילדים הסתובבו בחוץ חופשי. מפקד המחוז טען שאני יוצרת פאניקה, אבל אני פעלתי מהלב".
עזריה חולק על הנדלמן. "אנחנו פועלים על פי ראיות, על פי ממצאים", הוא מסביר. "במקרים שמתוארים פה לא הייתה לנו אינדיקציה שיש לנו רוצח סדרתי". ואולם דוידוביץ דווקא מסכים עם הניתוח של הנדלמן. דוידוביץ, חוקר ותיק שבתפקידו האחרון היה סגן ראש היאחב"ל החל ללמוד קרימינולוגיה לאחר פרישתו מהשירות. מתוך סקרנות מחקרית החל להתעמק ברצף המקרים של ראשית שנות ה־80, והגיע למסקנה שאכן מדובר ברוצח סדרתי. דוידוביץ מרחיב את מספר הקורבנות של אותו רוצח וטוען כי הוא אחראי למותם של עשרה ילדים לאורך תקופה של 20 שנה: 1974־1994.
"בכל המקרים הרוצח רצה שלא תימצא הגופה, אבל בשני מקרים הגופה התגלתה — האחת של נאוה אלימלך, והשנייה של ילד אחר, שגופתו השרופה נמצאה ב־1979 במכולת זבל", אומר דוידוביץ. "מבחינת הרוצח, העובדה שנמצאו שתי גופות הייתה תקלה".
מה אתה יכול להגיד על הרוצח הזה?
"זה אדם שיש לו הפרעה אישיותית מאוד חמורה, סוציופת או ממש פסיכופת, כך שאין לו נקיפות מצפון או רגשי אשם, ואפילו לא חרטה או צורך להתוודות. בדרך הכלל המניע של אדם כזה הוא מיני, אבל יכול להיות שמתלווים לכך היבטים סדיסטיים או אפילו פולחניים וטקסיים. מאחר שאנחנו מדברים על אזור גיאוגרפי מצומצם, זה אזור שהרוצח מכיר היטב, שהוא יודע להתנהל ולהיטמע בו. בנוסף זה אדם אינטליגנטי ובעל יכולות פיזיות. הוא יכול להיות מאוד נחמד, מה שעוזר לו לצוד את הקורבן בצורה שלא מעוררת חשד, וגם לנטרל אותו במהירות".
הפרופיל הזה היה יכול כמובן לסייע למשטרת ישראל באיתורו של הרוצח הסדרתי, אם אכן היה כזה, אבל דוידוביץ לא בא בטענות למשטרה. "הידע של שנות ה־80 הוא לא אותו ידע של היום", הוא מסביר. "התקדמנו מאז, וטוב שכך".
לשיטתך הרוצח עוד מסתובב חופשי?
"יכול להיות שהוא נתפס בפשע אחר אבל הוא לא התוודה על יתר הרציחות מעולם, כי כאמור אין לו צורך בכך. אגב, יכול להיות שהוא יראה את הסרט בטלוויזיה ואפילו יפיק מזה הנאה כי הוא יגיד 'הנה, עשיתי עבודה טובה'".
יש סיכוי שהוא יילכד אי פעם?
"ככל שעובר הזמן, הסיכוי לגלות אותו יורד. בניגוד לסרט קולנוע, ייתכן שלעולם לא נדע מיהו". •
"הייתה הוראה לא לדבר על רוצח שמסתובב"
יוצרי הסדרה שפותחת מחדש את תעלומת נאוה אלימלך מבינים למה הציבור מטיל ספק ברשויות
באוגוסט האחרון דיווחה המשטרה במפתיע כי חלה התפתחות בחקירת רצח הילדה נאוה אלימלך מ־1982. על פי הודעת המשטרה, גופתה של אלימלך הוצאה מהקבר באישור בית המשפט, ואחד החשודים שנחקר בעבר בפרשה זומן למתן עדות נוספות.
במשך זמן רב לא היה ברור מה גרם לחידוש החקירה, אבל כעת אפשר לספר על קצה חוט אחד לפחות. "במאי 2019, זמן קצר אחרי שהתחלנו לעבוד על הסרט 'ארץ הילדים האבודים', ביקשנו לקבל תיקים של חשוד מסוים ברצח נאוה אלימלך", מגלה ארי פינס, שיצר את הסרט יחד עם גלי גינת. "כעבור חודש, התברר לנו שמשפחת אלימלך זומנה לפתע למשטרה, שם נאמר לה שחקירת הרצח של נאוה חודשה. האם יש קשר בין הדברים? אינני יודע".
בכל מקרה, ולמרבה הצער, באוקטובר האחרון צצו בתקשורת דיווחים שלפיהם חידוש החקירה לא הניב ממצאים. סביר להניח שלעולם לא נדע מי רצח את אלימלך ומי אחראי להיעלמותם של ילדים נוספים באזור גוש דן באותה תקופה. ואולם סרטם של גינת (עיתונאית חוקרת המתמחה בתחום המשפט) ופינס (שביים בעבר את "צל של אמת" על רצח תאיר ראדה ואת "רוצח כביש החוף"), מנסה להאיר את הפרשות הללו באור חדש.
"כשעבדתי על 'רוצח כביש החוף' הופתעתי לגלות שבתחילת שנות ה־80 היו באותו אזור הרבה ילדים שנעלמו ואף פעם לא מצאו אותם", מספר פינס. "זה עבר מתחת לרדאר כי אלו היו בעיקר אנשים מאוכלוסיות יחסית מוחלשות", מצטרפת גינת. "מעבר לכך, הדברים האלה היו מטופלים בתחנות מקומיות, שכל אחת מהן התנהלה כאקס־טריטוריה בפני עצמה. לא היה שיתוף של חומרים או הגדלת ראש".
הסדרה שלכם מצביעה על כמה מחדלים של המשטרה. האם היה כישלון חרוץ בחקירות המקרים, או שהמשטרה ניסתה כמיטב יכולתה במסגרת הכלים שעמדו אז לרשותה?
פינס: "לא ידעו אז מה זה רוצחים סדרתיים. אנחנו גדלנו על סרטים כמו 'שתיקת הכבשים' ונורא ברור לנו שהדבר הזה קיים. אז זה בכלל לא היה בז'רגון של השוטרים. צריך גם לזכור שלמשטרה יש אינטרס לסגור את המקרים האלה, כי גם ככה יש עליה עומס. אז אם ילד נעלם, קל להגיד שהוא פשוט טבע".
גינת: "היה גם פחד מלייצר פאניקה בציבור. כל כך נבהלו מרצח אלימלך, שהייתה הוראה לא לדבר על רוצח שמסתובב ומטיל אימתו על ילדים באזור המרכז".
בשנים האחרונות, סרטים וסדרות דוקומנטריים מז'אנר הפשע האמיתי הפכו לאחד הדברים הכי פופולריים בעולם. "'צל של אמת' הייתה אחת הראשונות בז'אנר הזה בעולם", אומר פינס. "הסיבה לפופולריות היא שילוב בין העניין הבסיסי שיש לכולנו בפשעים, ברצח ובטבע הרע של האדם, זה נושא שתמיד מרתק אותנו, לבין התקופה שבה אנחנו חיים. בימים שבהם יש הרבה נגישות למידע, זה מוביל להטלת ספק בכל המערכות שפעם היינו לוקחים אותן כמובנות מאליהן. פתאום אנשים מבינים שהסיפור שמכרו להם, על כך שהרעים נכנסים לכלא והטובים נותרים בחוץ, הוא לא תמיד מדויק. הז'אנר הזה גורם לנו לפקפק בכל מוקדי הכוח, שפעם חשבנו שהם אלה ששומרים עלינו".
כמי שנכנס בעובי הקורה, הטלת הספק מוצדקת?
"כשאתה חוזר לסיפורים הישנים האלה ובודק אותם היום, אתה רואה שהמשטרה לא תמיד ידעה מה היא עושה. במקרה של הילדים הנעלמים הייתה הזנחה של כל הנושא, בגלל שרובם הגיעו ממשפחות במעמד סוציו־אקונומי נמוך. לא באמת חיפשו אותם ולא בדקו את הכיוון של רוצח סדרתי, שהיום נראה מתבקש. מה שנגע לליבי יותר מכל בכל הפרויקט הזה הן המשפחות שאין להן קבר. הן נשארו במין מצב של חוסר ידיעה. זה מצב נוראי".
מה הסיכוי לפענח פשעים באמצעות הסדרות האלה?
"בשתי העונות של 'צל של אמת' הבאנו נרטיב חלופי, חשוד שהמשטרה התעלמה ממנו. ברור שזה לא מקומי כבמאי דוקומנטרי לעשות את העבודה של המשטרה או בית המשפט ולהצביע על רוצח, אבל זה כן מקומי להגיד 'הנה כיוון שהתעלמו ממנו'. במקרה של תאיר ראדה, זה כיוון שהמשטרה התעלמה ממנו בנסיבות שאנחנו טענו שהן חלק מטיוח. אז אני חושב שכן צריך להפנות את האצבע לכיוונים שלא נחקרו".
