מה למדתי: ליאת הר לב

לא כיף להיות המבוגר האחראי. לשמחתי לא תמיד חייבים. קיבלתי תפקידי אמא עוד לפני שהייתי אמא בעצמי. וזה תמיד היה קצת מוזר. מצד שני, אני עדיין מקבלת תפקידים של בנות 27, וגם זה נראה לי מוזר. בקיצור, אני לא מסונכרנת עם הגיל שלי. אני מבינה שעברתי כבר את גיל 25, אבל מבחינתי אני בתחילת שנות ה־30 שלי. בגדול, כבר שנים שאני קצת בדיליי על החיים שלי. לא נוח לי להיות מבוגרת אחראית. זה לא נעים לי בשום צורה. מבחינתי, תנו לי לעשות שטויות ולהיות בגיל שהולם את זה. לשמחתי, אני עובדת במקצוע שמותר להיות בו אינפנטילית בכל גיל, אז אני מתכוונת לעשות שטויות תמיד. כטינאייג'רית, העולם של הגדולים נראה לי קטסטרופה. והיום אני מבינה שצדקתי. מעולם לא היו לי חשקי התבגרות והתברגנות על עצמי.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

חגגתי לא מזמן עם חברות יום הולדת באקרופוליס, באתונה. חמש נשים מדהימות שאני מכירה מהיסודי והן ההצלחה הכי גדולה שלי. במשך שבוע גרנו בדירה ברחוב זהה לאלנבי בבניין מעל מעבדת זרע. הסתובבנו בה עם מגבות כמו שותפות בנות 25 וניהלנו שיחות נפש אל תוך הלילה.

אני לא האדם לשאול אותו על תובנות הזמן. לא נעשיתי רגועה יותר. אולי קצת יותר חכמה. הדבר העיקרי שמורגש, ככל שאת מתבגרת, הוא הרצון להספיק. אני לא יודעת אם זה קשור יותר לגיל או לאימהוּת, אבל כמו שלואי סי־קיי, האיש שכבר אסור לצטט, אמר פעם: 'את לא באמת אישה עד שאנשים מתחילים לצאת מהווגינה שלך ולדרוך על החלומות שלך'. זה קצת נכון".

אין קיצורי דרך. אבל אפשר להמשיך לנסות לחפש אותם. אני עם הבעל שלי, בועז קונפורטי, אלף שנה. אבל 14 על הנייר. אני לא זוכרת את עצמי לפני שהכרתי את בועז, אם כי בגדול, נראה לי שנולדתי, השתעממתי, הלכתי ללמוד משחק, סיימתי ופגשתי את בועז בהצגה הראשונה ששיחקתי בה. כן, יש לי ערגה לחיים שלפני. הייתי סטודנטית בירושלים הבוהמיינית. הסתובבתי בטרנינג ועשיתי דמויות. אני מתגעגעת לזה שאין גבולות ושעות. שאפשר להיות עשר שעות בחדר חזרות. לעשות לילה לבן בצוותא, ואז בארבע ללכת לאכול משהו. להיות מטומטם ולעשות את מה שאתה מאוד אוהב. מעולם לא היה לי רצון 'להתחיל את החיים'. לא היה לי עניין להתחתן או דחוף לעשות ילדים או להתברגן.

הכי סקסי בגבר זה אינטליגנציה רגשית, ופה באמת הצלחתי במקסימום. חתיכת שיחוק. בועז מלמד אותי מיליון דברים, סליחה על כל הקלישאות. בעיקר לתת זמן ומקום לדברים, גם לעצב ולכעס, ולשיעמום, ולתסכול, וגם לדברים השמחים. השם השני והשלישי שלי זה קיצור דרך, בכל מה שאפשר. ולא תמיד אפשר, בדרך כלל גם לא רצוי. אפשר להגיד שזה משהו שלמדתי, למרות שאני צריכה להתאמן עוד המון. בועז היה עכשיו שבוע בארצות־הברית בענייני עבודה, ודי מהר התברר שאין מבוגר אחראי בבית. יש שלושה ילדים שנשארו בלי הורים.

אגב, בועז ואני שידכנו בין חברי ילדות שלנו, ואחר כך גם חיתנו אותם יחד. בועז ואני כתבנו יחד את הטקסט של החופה וממש כמעט התגרשנו. אנחנו לא כותבים יחד כלום מאז.

שחררי. זה נכון בהכל, ובמיוחד באימהוּת. אני לא חושבת שבגלל שהמסע שלי להורות היה ארוך ומורכב, וכלל המון טיפולי פוריות, אני אמא טובה יותר. לא באמת. לא חושבת שהייתי מחבקת אותם פחות חזק, אם הם היו באים יותר בקלות. דבר כמו שעברנו או שמפרק זוגיות או שהופך אותה לבלתי ניתנת להתפרקות, כמו שקרה לנו. הוא קשר את הנפשות בלי שנזכור מה בדיוק עברנו.

אני אחלה אמא, לדעתי. כיף לי עם הילדים הכי שאפשר שיהיה לי כיף עם מישהו בעולם. ונראה לי שגם להם די סבבה איתי. ככל שאני מצטלמת יותר או פחות נמצאת, אני משתדלת לפצות על זה. אם חזרתי בשתיים בלילה מצילומים, ברור לי שאני אקום בשש בבוקר כדי להיות איתם ולקחת לגן. אני אוהבת להקריא להם סיפורים, ואני עושה את זה בהשתדלות גבוהה מאוד. אף אחד מהם לא אומר לי בסוף, 'ממש מדויק הדמות של החתול'.

פעמיים תיכננתי ללדת במים, פעמיים קניתי בריכה ספציפית שמותרת לשימוש אצל יולדות, ופעמיים העברתי אותה ארוזה ליולדת אחרת, אחרי שתי לידות יבשתיות רגילות. כנראה השיעור הקלאסי הראשון והצפוי בלהיות אמא: שחררי.

קצת גילט על פלז'ר עוד לא הרג אף אחד. בעיניי, אני אוהבת שופינג. בעיני בועז, אני אוהבת מדי שופינג. לפעמים, בבוקר, אני מגלה שכל הג'ינסים שלי לא רלוונטיים, שום דבר לא מחמיא, ואז מבינה שהגיע הזמן לקנות ג'ינס. אז אני יושבת עם הלפטופ, יודעת שאני צריכה להתקדם ולכתוב, אבל ברור לי שאני פשוט צריכה ללכת לקנות את הג'ינס המסריח בקניון המסריח. ובדילמה שבין לפתור את הסצנה או פשוט ללכת לקנות ג'ינס, אני יודעת מה הדבר הנכון לעשות, אבל יש סיכוי גדול שלא אעשה אותו. זה קצת גילטי־פלז'ר, למרות שבעיקרון אין לי גילט על הפלז'ר שלי, אבל עם שופינג יש לי קצת גילט. אני לא מבזבזת על דברים יקרים במיוחד. אין ממש סיבה לפוצץ אלפי שקלים על בגד. יש לי חיבה לנעליים. יש לי יותר נעליים ממה שבן־אדם צריך בשביל לשרוד בעולם. אפשר להסתדר עם פחות מזה, אבל נעליים זה שמחה בלב.

אני מוכנה לעשות הכל בשביל בדיחה. הכל! כשצילמנו את הטורטליות בספא, הייתה שחקנית מתוקה ונרגשת, שהייתה אמורה להניח עליי 'מסכת שליה', בשביל הפאנץ': הקיצר, היה שם בשר נא ושמנוני, מונח על ניילון גזור בצורת הפרצוף שלי, וברגע האמת היא הניחה את זה הפוך. כאילו, את השמנוני ישר על הפרצוף שלי. המשכתי כאילו כלום. שבועיים אחר כך עוד הוצאתי קרפצ'יו מהאוזן. אגב, אני צמחונית.

זה מזכיר לי סיפור אחר על הטורטלים, כשצילמנו ביוון, בכרתים, במסעדת דגים מעולה בשם ג'ובאני מול האי ספינלונגה. בסוף היום התיישבנו לאכול שם ארוחה של המון מנות, היינו כבר מפורקים מיום צילום של 20 שעות וידענו שקמים בחמש בבוקר לעוד יום כזה, אבל היינו צריכים לחכות שכל הדגים והיצורים שג'ובאני דג באותו בוקר יגיעו לשולחן. כמה חודשים אחר כך נסעתי עם בועז לאותו אי, ופתאום זיהיתי את המסעדה של ג'ובאני. התיישבנו שם, אני פותחת תפריט: בום! תמונות 'מפורסמים שסעדו אצלנו': ליידי גאגא, דולצ'ה וגבאנה, ביונסה, ריהאנה והטורטלים!

צילום : ידיעות אחרונות

החיים שלי היו הרבה יותר קלים אם הייתי אסתי או אירנה. כשאני מבלה לאורך עונה עם דמות, ברור שהיא ממשיכה איתי גם מחוץ לצילומים. אני מתחילה לדבר כמוה. במצבים מסוימים, דברים שלא נוח לי להגיד בעצמי, אני אומרת בקול של הדמות. אלטר אגו קלאסי. נגיד, בארוחת צהריים, אני יכולה לשאול בקול של אירנה 'באיזה קטע אין צמחוני יעני?' בכלל, אם הייתי חיה בתור אסתי או אירנה, החיים שלי היו קלים יותר זה בטוח. אירנה יותר אסרטיבית ממני. פחות מתנצלת. לאסתי יש את היכולת להשיג את מה שהיא רוצה בחיוך ובצחוק. יש אנשים שבמקום לתכנן איך הם יבקשו בלי להעליב אף אחד, פשוט אומרים את זה. דרכן קל לי יותר.

הבחירות השלישיות מייאשות. אל תבנו על גלידה. בבחירות הראשונות של הסיבוב הזה, זה היה מאוד מרגש. הרגשנו ב"ארץ נהדרת" שזה החג שלנו, ויש פופקורן וטקילה על הסט. אבל עכשיו אנחנו לפני סיבוב שלישי, ואי־אפשר לנתק את תחושת החגיגיות מהרגש האזרחי הכללי שזה באסה ושזה לא אמור להיות ככה. אני משתדלת לא להביא את הייאוש שלי לעבודה. הייאוש קיים, וכדי להגיד משהו יותר נכון שהמסר יחליק בגרון בצחוק. לא נראה לי שמתפקידנו לומר: "זה קצת לא נעים שזה קורה פעם שלישית", זה די ברור שזה לא נעים. אני מעדיפה לא להתבטא בעניינים פוליטיים. לא בא לי להשתתף במסיבה הזאת עכשיו, כשהכל כל כך רותח.

נפרדתי מהדמות של איילת שקד בבחירות הראשונות וקיבלתי אותה שוב בבחירות החוזרות. אני עושה הפרדה בין מה שאני מרגישה כלפי פוליטיקאי ובין מה שאני מרגישה כלפי החיקוי והמערכון שבו אני משתתפת. יש חיקויים שאני אוהבת לעשות יותר. באופן כללי, יותר כיף להגיד דברים דרך דמויות עצמאיות שהן לא חיקויים. לפעמים כג'ני מהטורטלים אני מרגישה שאני מביאה את עצמי לידי ביטוי הרבה יותר מחיקוי של איילת שקד. סלמה, בדרכה העדינה, אמרה דברים לא קלים על יחסי ערבים־יהודים, על אף שלא אמרה את המילה "ערבים" אפילו לא פעם אחת.

מחמאות אמיתיות מגיעות באופן לא צפוי. לא מזמן יצאתי מדירה של חבר, ומולי עולה זוג מילניאלז חמודים מתלחששים במדרגות: "תשאלי אותה את", "לא, תשאל אתה", "לא, את", וקצת מיהרתי אז אמרתי: "חברים, בואו, שמישהו ישאל", ואז היא שאלה: "יש לך מושג איפה אפשר פה להתארגן?" צחקתי שעה. מצד אחד לא זיהו אותי כנראה, מצד שני, נראיתי להם כיוון לגיטימי לוויד, אז אני אלך עם המחמאה.

אין מקום מופרך מדי לסלפי. תשאלו את המיילדת שלי. לפני שנתיים, דקה אחרי שילדתי את אנה, המיילדת שלי ביקשה לעשות איתי סלפי. בעודי מוטלת על המיטה, בלי הרבה בגדים, היא ניגשה אליי ואמרה: עכשיו אני חייבת להצטלם איתך. לעצמי אמרתי: "עכשיו, כי לפני כמה דקות, בצירי לחץ, היה לך קצת יותר מוזר?" ברור שהצטלמנו.

בסך הכל אני די זורמת עם סלפי, אבל יש לי שנאת פפראצי קשה מאוד. בטח אם אני עם הילדים על האופניים. לפעמים אני תוהה מה יקרה אם אני אעשה תאונה כמו פרינסס די בניסיונות התחמקות מפפראצי. פעם אחת עשיתי מהלך התחמקות משוגע, בסוף הצלם ניצח, צילם אותי ואז אמר לי: "אל תיסעי מכאן, תיסעי מסביב, כי יש עוד צלם שמחכה לך". אחרי שהוא צילם אותי, הוא דאג להזהיר אותי מאחד אחר.

זה כמו חוק מרפי אצלי: תמיד כשאין לי זמן, ואני יוצאת מהבית עם החולצה של הפיג'מה, עם האיפור שמרוח מאתמול, זה יום ודאי לפפראצי. האם זה יבאס אותי אם יום אחד כבר לא ירדפו אחריי? אם לא תהיה לי עבודה כשחקנית, זה יבאס אותי. אם לא יצלמו אותי פפראצי, זה ממש לא יבאס אותי.

אל תחפשו אותי בסטורי. יש לי דברים יותר חשובים לעשות. כל עולם הרשתות החברתיות נראה לי כמו בזבוז זמן אדיר. התעסקות שהיא טקס בלתי פוסק. להעלות פוסט, ואז מישהו כותב, ואז להגיב, ואז הוא עונה, ואז הוא מפרגן לך, ואתה צריך לפרגן לו. סורי, יש לי דברים לעשות. לא מרגישה שאני מחמיצה שום דבר חשוב. לצורכי מחקר יש לי אינסטגרם, וגישה לפייסבוק, אפילו שלא פתחתי פייסבוק מעולם, וטוויטר. אני יכולה להגיד לך מה קורה בטיק טוק. הטוויטר זה מקום מדהים, אבל לצייץ בעצמי? ממש לא. יש לי הרבה דעות ומחשבות, אבל נראה לי שברגע שאתה מניח את עצמך במקומות האלה — אתה הופך אוטומטית לעבד של לייקים.

לשמחתי, גם בקמפיין של 'ויזה כאל' חסכו ממני את העניין הזה. בגלל שזו עבודה משותפת של שנים, יש בינינו הסכמה והצלחנו לגבש דרך עבודה של לצלם טוב, לכתוב טוב ולעשות את זה מצחיק וחדש. יש לנו מספיק סרטונים שאנחנו יכולים להגיב דרכם מיידית לדברים וזה נראה לי עדיף משאצטרך לצלם במטבח שלי בסטורי. זה לא דבר שמכבד אותי או אותם.

אף פעם לא מאוחר מדי להרשים את עצמך. כשלמדתי בסטודיו למשחק היו לנו מדי פעם ערבי "אלטרנתיב" - לעלות על הבמה מול קהל ולעשות מה שאנחנו רוצים. זה היה מקום חופשי מאוד, שבו רק התבקשנו לעשות טעויות גדולות ואיומות, וליהנות מההתנסות ביצירה החופשית. בשלוש השנים שלי שם עליתי בקושי ארבע פעמים. תמיד הייתי צריכה שזה יהיה כתוב מעולה, שנעשה על זה מיליון חזרות ושזה יהיה סופר־מהודק. הבנתי שאני צריכה למצוא בעצמי את היכולת להתפוצץ על זה בלי לפחד לטעות או להתרסק. רק בשנים האחרונות אני מעיזה יותר. לפני כמה שבועות עליתי עם אסי כהן לקטע משותף של עשר דקות בשעה מאוחרת בצוותא והיה מטורף. חוויה עוצמתית שאין שום דבר דומה לה. כדי להרשים את עצמי - ובעיקר כדי לשמח - אני אוהבת מאוד לעשות דברים שקרובים יותר לשוליים, כמו הדברים שעשיתי עם תום יער, או הפרק שעשיתי עם אודי כגן ב'משיח'. הדברים האלה הם חלק מפיצוי שאני כנראה חייבת לעצמי. גם אם התרסקת, לפחות חיית במקסימום.

'ארץ נהדרת' חוזרת ביום רביעי 8.1 בקשת